(פורסם ב’עולם קטן’ גיליון 984, בשלח התשפ”ה. מבוסס על שקדייה אמיתית)
“תהיו ערניים”, אמר יונתן המ”כ כשהם התפרסו בצומת. נשכתי את שפתיי כדי לא להתעצבן על השימוש בצמד המילים הזה, השחוק ביותר מאז תחילת הקו. כאילו שאנחנו לא ערניים. כאילו מישהו מעלה בדעתו שבעמדה הזאת, בפתח הניקוז הראשי של צנרת הטרור האזורית, אחד החבר’ה לא יהיה הכי חד שהוא יכול. אנחנו לא פה מהיום; כל אחד כאן יודע שיציאה מהפוקוס, אפילו לשתי שניות, יכולה לעלות לו בחייו.
בעצם, כמעט כל אחד.
“תראה שם, מעל החומה!” קרא בן ישי, קצת אחרי ששנינו התמקמנו מאחורי הבטונדה.
מההכרות שלי עם בן ישי, יכולתי לנחש שהוא לא זיהה מחבל, מטען או סתם רכב חשוד. למרות זאת, הסטתי את מבטי מהציר שבו נסעו המכוניות, לכיוון החומה.
“מה לראות?”
“שקדייה!”
למזלו הרב של בן ישי, היינו רק בתחילת המשמרת, ועוד לא הספקנו לדרוך נשקים. אין לדעת מה הייתי עושה לו עם נשק טעון. מה שקדייה עכשיו, כשכל רגע יכולים לפתוח עלינו באש. אנחנו באמצע שטח עוין, לא באמצע מסיבת ט”ו בשבט בגן.
“אתה לא רואה? שם, פרחים לבנים בין העצים!” הוא המשיך כאילו לא ראיתי, עקשן כמו קצין שלא מוותר עד שאחרון החיילים יזהה את הג”ג. ברור שראיתי. כלומר, נראה לי שראיתי, מאיפה אני זוכר איך נראית שקדייה.
“בן ישי”, אמרתי לו, “בוא נהיה מרוכזים”.
הפנים שלו, מתחת לקסדה, עטו ארשת נעלבת. קל היה לראות את זה, כיוון שהקסדה שלו הייתה מונחת ברישול, כך שרוב הפנים היו חשופות. “אני נראה לך לא מרוכז?!” הוא הרים את קולו. “להפך, אני מסתכל על השטח ומזהה כל דבר!”
“אתה לא אמור לזהות ‘כל דבר'”, הסברתי לו כאילו אנחנו בסדיר, תופסים קו בפעם הראשונה בחיים. “יש לך משימה מוגדרת. אתה פה כדי למנוע מעבר של מחבלים או נשק מהציר ההוא לציר שמתחתינו. העצים הם נייטרלים, מחוץ למשחק, וכנ”ל גם הוורדים, הציפורים או הסוסים”.
בן ישי השתתק, אבל לא הזיז את פניו. נראה היה שהוא ממשיך לתצפת על השקדייה הפורחת. לא המשכתי את השיחה, כי ידעתי שזה חסר סיכוי. הבנאדם לא יודע לזרוק רימון, אבל מאבחן כל עץ תאנה. לא מצליח להחליף סוללה לעכבר, אבל מסוגל באמצע תרג”ד לזהות ירבוע. וזה עוד כלום לעומת השירים שהוא מסוגל לכתוב באמצע סיור. חסידות בין הברושים, סלעים מחסה לשפנים, אשא עיני אל ההרים.
לא פתחתי שוב את הדיון, וגם לא פתחתי שום שיחה אחרת, עד שסוף סוף הגיע הזמן לעשות בינינו חילופים. אליאב בא להחליף אחד מאיתנו, בן ישי בחר להישאר (כנראה רצה לשמור על קשר עין עם השקדייה), אני עמדתי לרדת לעמדת הבידוק למטה.
“רגע לפני שאתה יורד”, אמר אליאב, “תקשיבו שניכם. יש התרעה על רכב שעומד לעבור כאן. סיטרואן שחורה, לוחית זיהוי לבנה, יש לנו גם את המספר שלה אבל אין סיכוי שתראו מכאן. פשוט תצעקו ברגע שאתם רואים רכב כזה. אין לנו אישור לפרוס רשד”ג ולחסום את המעבר, אז צריך להיות ערניים”.
עוד פעם ה”להיות ערניים” הזה. ירדתי לבידוק.
אחרי רבע שעה עלו מולנו בקשר. “זית, כאן קודקוד. יש מצב שהרכב עבר לכם מתחת לאף ולא ראיתם?”
“שלילי”, אמר יונתן המ”כ בקול נחרץ, אבל לכיווני הוא התחיל לעשות פרצופים נבוכים.
“רות קבל, זה בבדיקה עכשיו, אבל קיבלנו דיווח שהרכב עבר דרככם והמשיך הלאה. תבדוק עם החיילימש’ך. אם הרכב באמת עבר פה, אנחנו בבעיה”.
יונתן ואני הבטנו זה בזה. שנינו לא יכולנו לראות את הרכב, כיוון שהיינו אמורים לעמוד עם הפנים לכיוון השני. הפנינו את מבטנו למעלה, לכיוון העמדה של אליאב ובן ישי. אליאב בדיוק הוריד את שקית הזבל, עם השאריות של כל החמגשיות מהיממה האחרונה. נשאר רק אחד בעמדת התצפית.
“בן ישי! יש מצב שראית משהו מיוחד ברבע השעה האחרונה ולא אמרת לנו?” קרא יונתן.
“כן”, ענה בן ישי, “ראיתי נחליאלי. באמיתי! אבל לא חשבתי שזה יעניין אתכם”.
“בן ישי!” צרח יונתן. “מה עם הסיטרואן? הייתה פה?”
הוא שתק.
“אח שלי”, השתדל יונתן לשמור על איפוק, “אני אוהב אותך בלב ובנפש, אבל דיר בלאק. פעם אחרונה שאתה מסתכל על הטבע במקום על המטרה. לא מעניין אותי מה יש במרחב. לא מעניין אותי הסלעים והצמחים והציפורים. כרגע יש רכב שאולי נמצא בדרך לפגוע באזרחים, בגלל העיניים הלא מאופסות שלך. אתה מבין מה זה אומר?”
**
בשלוש בלילה פרקנו מהרכב. הכפר נם את שנתו, אבל ידענו שהוא יכול להידלק ברגע. חייבים להיות סגורים על הבית תוך פחות מדקה, לפרוץ בזריזות לבית, לתפוס את המבוקש ולצאת. כל עיכוב קטן יחזל”ש את המבצע, ואולי גם את החיים של מי מאיתנו.
בן ישי היה האחרון בכוח. הוא הגיע לפעילות הזאת לגמרי במקרה, אף אחד לא היה מעלה בדעתו לשבץ אותו איתנו. אבל מה לעשות, ישי הרס”פ שלח אותו להביא לנו אוכל לדרך, ומפה לשם התברר שחסר לנו בן אדם אחד, אז הוא התנדב להצטרף. כבר בתרגולות הוא התחיל להתנהג מוזר – ביקש לא לקחת את הקשר, לא את הפק”ל פריצה, אפילו מצנפת ומסכת פנים הוא לא שם. “אני לא מתורגל בזה”, טען. שאול המ”מ זרם איתו, משום מה, אפילו כשהוא גילה שאין לו קרמי בווסט.
רק כשהגענו למבנה, גילינו כמה הוא ענק. בני הדודים ה’חרוצים’ שלנו כנראה הספיקו להוסיף כמה קומות, מאז שצולמה התמונה שעבדנו לפיה. התכוננו ליעד סולידי, קיבלנו מבנה בגובה שש קומות וזרת. סביר להניח שהגובה לא היה מרתיע אותנו יותר מדי, אלמלא שאול גילה פתאום מה חסר.
“אליאב, פק”ל פריצה אליי”, אמר שאול, כשנעמד מול המנעול הכבד שסגר את הדלת.
“מה? הוא לא אצלי”, לחש אליאב. “אבנר, לא לקחת אותו?”
אבנר הסמל נדהם. “לא, אני אמרתי לך לקחת אותו”.
“אתם לא נורמליים”, אמר שאול, “כל הפעילות הולכת ליפול, רק כי אין לנו איך לפרוץ לבית?”
“אפשר מהגג”, הציע אליאב, אבל כולם הורידו אותו מהרעיון מיד, כיוון שהגג היה כמה מטרים טובים מעלינו. כולם הסתכלו על המבנה הענק בחוסר אונים. בעצם, כמעט כולם.
“תראו!” נשמע פתאום קולו של מי שלא הסתכל בכלל על הבניין, אלא על כל גרגר אדמה אחר מסביב.
“מה עכשיו?” שאלתי. “חשפת יונק דבש ארצישראלי מסתתר באמצע הקסבה? שפן-סלע מחופר היטב?”
“לא, רק חלוקי אבנים”, אמר בן ישי.
שתקתי מרוב תדהמה. לא יאומן איך בן אדם מסוגל להישאר הוא, לא משנה באיזה מקום ובאיזו סיטואציה הוא נמצא.
“אלה אבנים רגילות”, אמר אליאב.
“תסתכל על סוג האבן”, אמר בן ישי בקור רוח, כאילו הוא נמצא באמצע כיתה או מעבדה, ולא בשטח אויב מחוץ לבית של מבוקש. הוא הרים אבן אחת והמשיך: “האבן הזאת מעוגלת בקצה אחד, ומחודדת בקצה השני. זה מאפשר לי לאחוז באופן יציב ביד אחת, וביד השנייה – יש אישור?”
“אישור למה?” שאל שאול המ”מ.
“לזה”, אמר בן ישי, זרק את האבן המיוחדת שמצא, ופגע בדיוק חלון היחיד בקומה השנייה שהיה עשוי זכוכית. בול בפוני.
הזכוכית המנופצת השמיעה קול, מה שהבהיל מעט את שאול, שחשש להיחשפות הכוח. אבל עוד לפני שמישהו הספיק להגיב, בן ישי הסתער על הבית, נאחז במרזב, והחל לטפס על המבנה מבחוץ עד שהגיע לחלון המנופץ. משם הוא השתחל פנימה.
כשחזרנו מהפעילות, עם המבוקש כפות ברכב, כולם היו עייפים לחלוטין. כשהלוחם היחיד שנשאר ער אמר משהו על שושן צחור בשעה שמונה, הפעם לא אמרתי כלום. בכל זאת, הבחור יצא מלך.