(פורסם ב’עולם קטן’, גיליון 985, פרשת יתרו התשפ”ה)

 

הנהג האוטומטי, המסונכרן עם היומן האוטומטי, נעצר בחנייה של חטיבת הביניים. רק אז טליה, שכרגיל הדחיקה לחלוטין את המאורע שמתרחש מדי כל מחצית, נזכרה שיש היום אספת הורים. לא להאמין שב-2045 מקפידים עדיין על הטקס הפרמיטיבי הזה.

במסדרון הצר היא גילתה, שוב, שהיומן האוטומטי לא יודע מה זה אספת הורים. הוא שולח אותה בול בזמן, בלי לדעת ש”בזמן” פירושו כשיש אמא אחרת בפנים, והבעיה הגדולה יותר – עוד אמא אחת לפחות מחכה איתך בתור.

לרוע המזל, הפעם הייתה זו עדן. אם לא מספיק לפגוש אותה בחדר המדרגות, עכשיו צריך להיתקל בה גם בבית הספר, ולראות איך היא גורפת הצלחה בגידול הילדים. למזלה, עדן הייתה עסוקה בחתימה דיגיטלית על מסמכים ביד אחת, ובשיחת טלפון עם בכיר בחברה ביד השנייה, כשמכשיר הקואורדינטור משתלשל מצווארה ומתאם בין שתי הידיים. פיתוח שלה, שזיכה אותה באקזיט האחרון ב-2042. מה לעזאזל הסוד שלה.

תורה של עדן התחיל כעבור דקה, והסתיים תוך שלוש דקות. כנראה למורה לא הייתה שום ביקורת על גיא שלה, או שהיא לא העזה להגיד אותה. טליה נכנסה אחריה, תוך שראשה מהנהן בנימוס לעדן, ורגליה רוטטות בדרך לכיתה.

קירות הכיתה היו מכוסים פלקטים, בגרפיקה שהייתה מביישת אפילו בת שירות ב-2025. תוכנם העיד על הנושאים הנלמדים בכיתה: גיאוגרפיה – גבולות המדינה אחרי 48′, אחרי 67′ ובעקבות 25′. שירים לאומיים – הרעות, ירושלים של זהב, אין לי ארץ אחרת, גיבורי על. הכיתובים עוררו בה אי נוחות בלתי מוסברת, כאילו מבקשים להחזיר אותה לתקופה שהיא מסתירה עמוק בתהום הנשייה.

“כמו שאת יודעת, אנחנו בסוף המחצית”, פתחה המורה תוך שהיא מסמנת לטליה להסתובב לכיוונה, כאילו הייתה תלמידה. היא הציגה על מסך שלל ציונים שהממוצע שלהם מגרד את ה-55, לצד הערכות מילוליות כמו: אינך נוכח בשיעורים, הקפד למלא מטלותיך, מה נסגר איתך למה אתה לא לומד, תזכירו לי מי זה לא ראיתי אותו מתחילת שנה.

“אני יודעת, אנחנו מטפלים בזה”, שלפה טליה הודעת התנצלות.

“אני תוהה אם אתם מבינים את חומרת המצב”, אמרה המורה, והידקה את משקפיה המרובעים לגשר אפה. “עוד שנים אחדות, נדב ייצא אל החיים. הוא צריך לרכוש מיומנויות למידה, להבטיח את עתידו. אם תמשיכו לתת לו להתנער מכל המחויבויות שלו, מה ייצא ממנו?”

טליה הנהנה לאות הבנה, שלמעשה היה אות של הבנתי-בואי-נסיים-עם-זה.

“למחר יש לו עבודה בהיסטוריה להגיש, אגב”, ציינה המורה. “זאת ההזדמנות הקרובה שלו להראות שיפור, והאחרונה שלו לקבל ציון עובר באיזשהו מקצוע”.

***

 

נדב סרק את השטח במבטו. המרחב נראה נקי, ונדב התקדם מקצה המסדרון אל מאחורי הכורסה, שם הוא תפס מחסה. שוב הוא הסתכל סביב, וכשהשתכנע שהשטח אכן נקי, רץ מהכורסה אל הדלת. הוא פתח את הדלת, ואז נחשף.

“לאן זה?”  נשמע קולה של אמו.

טליה יצאה מהמטבח. היא ממש לא רצתה לעשות את השיחה הזאת, לא עכשיו ולא לעולמים. לא להתערב ביחסי ילדיה עם מערכת החינוך, ובטח שלא לדבר על ציונים ותעודות, מודל ארכאי משנת תשפפ”ו. אבל כנראה אין ברירה.

“שאלתי לאן זה”.

נדב נשאר ליד הדלת, מה שהעיד על אמונתו שעוד ייצא דרכה הערב. “סתם, חברים”, אמר.

“אתה לא הולך לשום מקום”, היא פסקה. “שב ליד השולחן”.

טליה התיישבה מולו. “אתה מבין שאתה כבר בכיתה ח’? שעוד שנתיים בגרויות?” הטיחה בו במלוא הסמכות ההורית שהצליחה לגייס.

“כן”, הוא ענה, בלי להביט בה. עיניו היו באנדרו-פון, ואצבעותיו שלחו הודעה לחברים מהשבט. “אני יודע שהציונים שלי במחצית היו ברצפה, אני אשפר”.

“מתי? יש לך עבודה בהיסטוריה למחר! מתי תעשה אותה אם אתה הולך לבלות?”

“לבלות? אמרתי חברים”.

“אין הבדל”, אמרה, וכיוון שלא באמת ידעה מה להגיד במצבים כאלה, ירתה את המשפטים האחרונים ששמעה. “אתה צריך לרכוש מיומנויות למידה, להבטיח את העתיד שלך. אם תמשיך לזרוק על הלימודים, מה ייצא ממך?

מצחו של נדב התקמט, והעיד על המחשבות שמאחוריו, המנסות אסטרטגיה אחרת. “בסדר”, אמר לבסוף, “אז אולי תעזרי לי עם העבודה בהיסטוריה?”

טליה הביטה בשעון. “תלוי מה העבודה”, אמרה.

נדב שלף את המחברת הדיגיטלית שלו, והעלה את המסך של שיעורי ההיסטוריה.

“1. סכם את המאורעות במלחמת חרבות ברזל. התייחס לכל שלבי המלחמה, ולכל החזיתות שבהן נערכה”.

טליה נשכה את שפתיה. ראשה החל לבלום פלאשבקים שהגיחו משום מקום.

“2. מנה לפחות שלושה מבצעים ישראליים שנערכו תוך כדי המלחמה והסתיימו בהצלחה”.

“אני… לא כל כך יכולה לעזור…” גמגמה טליה.

“אבל אמא, זה חומר קשה בטירוף!” הזדעק נדב. “מלחמה עם עשרות שלבים ואיזה מיליון מדינות אויב! תראי גם את זה: 3. סכם את התהליכים שהתחוללו במזרח התיכון בעקבות הלחימה”.

הפלאשבקים צפו ועלו בזכרונה, נאבקים בתודעה המנסה להחזיר אותם לתהומות ההדחקה.

“אני בטוחה שתצליח לעשות את זה לבד”, אמרה, “זה קרה בסך הכל לפני עשרים שנה”.

“מה אני אעשה שזה קשה? נראה לי שהמורה מנפיצה סתם אויבים. מי זה ‘החות’ים’, שמעת עליהם פעם? ויש עוד המשך: 4. תן שלוש דוגמאות לפעילות וולנטרית של העורף בזמן מלחמת חרבות ברזל, והסבר כיצד תרמו לחוסן הלאומי”.

טליה קמה מהשולחן. “זה פחות מסובך ממה שזה נראה”, קבעה.

“אז לפחות תעזרי לי בסעיף האחרון”, ביקש נדב, “5. הבא לכיתה פריט אחד ממלחמת חרבות ברזל שנמצא בביתך”.

טליה נשמה בכבדות. “בסדר”, אמרה, “תעשה את שאר השאלות, אני אדאג לזה”.

 

**

 

המחסן של הבניין היה חשוך. נראה שאיש לא ביקר כאן לאחרונה, וגם לא הבחין שמתג התאורה תקול. המכשיר הנייד שלה סיפק רק אור קלוש. היא ממש לא רצתה לעשות את זה, לחזור לנבכי תקופת נעוריה, לשריטות ולמשקעים. כנראה כבר מחקתי בעצמי כל זכר למה שהיה, אמרה לעצמה לאחר שמצאה רק סרט צהוב, וכריכת מחברת עם מדבקה, שאותה לא זיהתה בחושך. היא נשענה אחורה, מביטה בפעם האחרונה על המדפים שגם כך לא רואים בהם כלום, ואז –

טראח.

בלי לשים לב, טליה הפילה ערמה של ארגזים שחצצה בין הצד שלה במחסן לצד של השכנים. היא עצמה נפלה איתם יחד. כשקמה, כבר לא היה לה מושג באיזה חלק של המחסן היא נמצאת. היא שלחה את ידה קדימה, ושוב –

טראח. מפולת קלסרים נחתה לעברה, והיא הצליחה להציל את ראשה ברגע האחרון. עיניה, שכבר התרגלו לחושך, קראו את הכיתוב על הקלסר: עדן בר, כיתה ח. ראשה היה מסוחרר מלחשוב האם יש הצדקה אתית למה שהיא עושה עכשיו, וידיה דפדפו בין דפים ריקים. כתב ידה של עדן לא נראה כלל. בסוף הקלסר נראתה התעודה של עדן, וטליה התאמצה לקרוא אותה. שורה של ציונים שהממוצע שלהם מגרד את ה-55, ולבסוף הערותיה של המורה:

“עדן יקרה, ניכר שיש לך פוטנציאל גבוה, אך מנגד רמת השקעה נמוכה. אני יודעת שזו תקופה קשה, שאביך במילואים ואחיך בעזה, ושאת פועלת ללא לאות בהתנדבויות למען מפונים מהצפון והדרום. אולם כל זה אינו גורע ממחויבותך ללימודים. בקרוב תצאי אל החיים, ועלייך לרכוש מיומנויות למידה ולהבטיח את עתידך. אם תזנחי את המחויבות האישית, מה ייצא ממך?”

אז זה הסוד שלה, לחשה טליה לעצמה, בשעה שפילסה את דרכה אל האור שמחוץ למחסן.

 

**

 

כשדלתות המעלית נפתחו, טליה הספיקה לשמוע את קולו של נדב, מדבר בטלפון במדרגות היורדות. “חכו לי בסניף”, אמר בקול נחפז, “אני תכף שם”.

הפעם היא לא קראה לו.

על השולחן, המחברת הדיגיטלית הייתה עדיין פתוחה. טליה הניחה לידה את הסרט הצהוב, ומדבקה עם משפט של חייל שנפל לפני עשרים שנה. שם משפחתו היה בר, ופניו הנחושות הזכירו במידת מה את פניה ההחלטיות והדבקות במטרה של שכנתה עדן.

היא קרסה מול הנייד, שהציג לה פוסטים מהדקות האחרונות. ברשת Z התפרסם פוסט על פעילות של הנוער ביישוב, התארגנות לעזרה ליישוב חדש. שמו של נדב תויג בה, וכמה פרצופים מוכרים של חבריו נראו שם. טליה סגרה את החלון על המסך, והשאירה את הפוסט האחרון בלשונית ההיסטוריה.