(פורסם לראשונה: עולם קטן, שבת זכור התשפ”ה)

שריה שיחק בסכין בידו האחת, וביד השנייה ניסה לאחוז בקלף. הקלף ברח והתגלגל לו שוב ושוב, כנראה מתוך לחץ הדד-ליין. המלכה והמשנה למלך דרשו שהמגילות יהיו מוכנות מראש, כך שיגיעו לכל קצוות הממלכה עוד לפני אדר. בהתחשב בבלת”מים שיכולים להיות, כמו שביתת הנמלים שתוקעת את כל הנתיב הימי לכוש, הטקסט היה צריך להיות מוכן שלשום. למעשה הוא היה מוכן – מגילה ארוכה, מפורטת ורבת פרקים, אך זו בדיוק הייתה הבעיה. המלכה דרשה לקצץ, והמשימה הוטלה על סופרי המלך ועורכיו.

עזריה נכנס עם חבילת גרעינים. “גם אתה?” שאל שריה. “מאז שהתברר שהמלכה אוכלת רק גרעינים, זה נהיה טרנד”.

“עזוב גרעינים, תגיד לי איך התקדמת”, אמר עזריה. “מה הספקת להוריד?”

“את הארנונה”.

“אמן שתרד”, אמר עזריה והתיישב על הכיסא המסתובב, “אבל מה זה קשור למגילה שאנחנו צריכים לקצר?”

“זה מה שהורדתי”, הסביר שריה והצביע על הפרק האחרון במגילה. “היה כתוב שאחשוורוש הטיל מיסים והעלה את הארנונה. אז את הארנונה הורדתי”.

“זה הכל?!” קרא עזריה והיכה באגרופו על השולחן, עד שהדיו כמעט נשפך מהקסת. “יום שלם אתה על זה, ולא הצלחת להוריד שום פרט מהמגילה?”

עזריה התיישב בעצמו מול המגילה. רק זה חסר לו, שיגידו על סופרי המלך היהודים שהם לא יודעים לערוך. עזריה עבר על המגילה מהתחלה, כשסכינו מונפת מעל הקלף, מוכנה לגרר את הדיו מהמילים המיותרות. הוא חשב לחתוך את הכרפס והתכלת בהתחלה, אבל בסוף החליט שזו פתיחה מתאימה. גם את השמות של רואי פני המלך הוא השאיר שם, כדי לא להסתבך אחר כך כשיפגוש בהם במסדרונות הארמון. הוא התלבט על תמרוקי הנשים, אבל השאיר. כמי שבא מתחום הספרות (ספרו “המדינה המאה עשרים ושמונה” זכה בפרס מטעם קרן המלכה ושתי), הוא חשב אפילו להוריד קווי עלילה שלמים, כמו בגתן ותרש, אבל ראה שכל קו מוביל להתרחשות שאי אפשר לוותר עליה.

לבסוף אמר בהחלטיות: “פרק ט”.

“מה בפרק ט?” שאל שריה.

“כל הפרק. המן מת בפרק ח, ושם מסתיימת הדרמה. בפרק ט יש רק את המלחמה של היהודים באויבים. נלחמים, מנצחים, תולים את עשרת בני המן, ששון ושמחה, זהו. את מי מעניין לדבר על מלחמה שנגמרה כבר? ואם זורמים עם הרעיון להרעיש כל פעם שאומרים ‘המן’, אז בכלל צריך להוריד את פרק ט, אין שם כמעט המנים. תחתוך הכל, תסיים את המגילה בתלייה של המן, וגמרנו”.

שריה הניח את הסכין על השולחן. כמי שבא מתחום חקר ההיסטוריה, הוא לא היה מוכן להשמיט שום עובדה. “אי אפשר להתעלם ממה שהיה”, אמר, “פרק ט קרה”.

“גם התאונה של אחשוורוש קרתה, זו סיבה לספר על זה?” הגיב עזריה, והתכוון ליום שבו המלך עלה על סוס אחרי 180 ימים של אלכוהול. “תן למחוק וזהו, גם ככה אנחנו באיחור. שביתת הנמלים במחאה על הריגת המן הולכת לתקוע את כולנו”.

עזריה לקח סכין גדול, ועמד לחתוך את כל היריעה של פרק ט, אך לפתע נכנס סא”ל ש’.

“איך הולך?” הרעים בקולו. כמי שבא מרקע ביטחוני, הוא לא שאל שאלות נוספות, וצעד ישירות למגילה. הוא הביט בפרק ט שהיה פרוס לפניו, ופניו החווירו.

“איפה כל פרק ט?!” הזדעק.

שריה נדרך. הקול הרועם החזיר אותו ברגע אחד למלחמה בשושן, כשש’ היה המג”ד שלו. “לא נגענו בו”, אמר. “ככה קיבלנו אותו ממרדכי”.

“אבל… זה נורא קצר… כל הסיפור של המלחמה כתוב בו רק בכמה מילים”, אמר הקצין בטון שמנסה לעכל, לא ברור את מה.

“לא הבנתי, מה רצית שיהיה כתוב בפרק ט?” שאל שריה. “פשוט יש פה אנשים, לא נגיד מי, שחשבו לחתוך את כל פרק המלחמה לגמרי”.

ש’, עדיין בהלם, התיישב והחל לספר את סיפור המלחמה שלו.

**

שבוע אחרי שהגיעו האיגרות, ישבנו על המרפסת. אשתי סיפרה איך השכן דפק אתמול בדלת ושאל אם יש לנו בשר כשר, כי הוא בתהליכי התייהדות, וחי כבר שבוע על גרעינים. זה מטורף, היא אמרה, האפקט הזה של מרדכי. כל האויבים שלנו בשוק.

אני ניסיתי לשכנע אותה שמוקדם לדבר. אין לדעת כמה זמן הבאזז יחזיק. עד היום שבו האויבים יבואו להשמיד אותנו יש כמה חודשים, והמציאות יכולה להתהפך שלוש פעמים עד אז. היא התחילה לנזוף בי על הסקפטיות שלי, אבל אז נשמעה דפיקה חזקה בדלת. חזקה מאוד. בטח עוד שכן שבא לבקש בשר כשר, היא ניחשה, או תפילין, או מתכון לגפילט…

כשפתחה את הדלת, היא נאלמה מיד.

זה היה שכן, אבל אחר. השכן ממול. אנטישמי מבטן ומלידה. כשהגיעו האיגרות על גזרת המן, הוא פתח שולחן ורקד על הגג. כעת הוא הביט בנו במבט מקפיא, ועם חרב שלופה.

“חוגגים, הה?” אמר בקול צרוד. “רציתי להזכיר לכם שתכף הכל ייגמר. אנחנו ממשיכים להתארגן, לרכז נשקים, לאסוף סוסים וחמורים שיסחבו את כל הכסף שלכם. לדאוג שלכל יהודי בשושן, יהיה לפחות אויב אחד שיחכה לו מול הבית עם חץ וקשת. רק רציתי לוודא שאתם מודעים לזה”.

היא קפאה במקום, לא יכלה לדבר. גם אני הרגשתי משותק, ורק כעבור כמה שניות הצלחתי לשאול: “בשביל זה באת?”

“כן”, הוא אמר, “וגם לבקש שתי כפות מלח”.

בימים הראשונים לא נרדמתי בלילה, ולא תפקדתי ביום. האיום היה קיומי וממשי. רק כשמרדכי התחיל להסתובב בעיר בלבוש מלכות, הצלחתי איכשהו לחזור לעצמי. ועדיין לא ידעתי איך אנחנו הולכים לנצח כמות מטורפת של שונאים מיומנים.

הרגע המכריע היה כשקראו לי להיות מפקד בצבא היהודי המתארגן. הסכמתי עקרונית, עד שביום ההיערכות הראשון פגשתי את שרביה. זה היה יותר מדי בשבילי. אני עוד יכול למחול על כבודי, אבל מה סבא שלי, שהתנגד לשלטון הבבלי אי שם בירושלים, יגיד אם הוא ישמע שאני משרת תחת נכד של מישהו מהמפלגה הפרו-בבלית.

מפקד האוגדה, שנכנס לתפקידו יום לפני כן, ניסה לכנס את כולנו. זה היה כמעט בלתי אפשרי. זה מפרס וזה ממדי, האחד גלה מירושלים והשני נולד כאן, אלה תומכים בהקמת בית המקדש בירושלים ואלה מתעקשים להישאר כאן. אבל המפקד היה נחוש. “להיקהל ולעמוד על נפשם”, הוא ציטט את מרדכי ואסתר. “יחד ננצח, מניחים את המחלוקות בצד”, הוא אילתר עוד סיסמאות משלו. “נשמע קלישאתי, אני יודע, אבל בלי צבא אחד אי אפשר להדוף את המתקפה, בטח שלא להכריע את האויב”.

הקרב בחזית שושן היה קשה. גם אחרי שהצלחנו להתאחד ולפעול כצבא אחד, הגענו מותשים לסוף היום, שהיה גם המועד לסיום המלחמה. ידענו שנשארו הרבה אויבים בשושן, כך שמתישהו נידרש לעוד סבב לחימה, ובכל זאת נצרנו את האש. הגדודים מחוץ לעיר כבר הזדכו על הנשקים. אבל אז קיבלנו פקודה: מחדשים את האש. ממשיכים להילחם עוד יום אחד, עד לניצחון מוחלט.

אחרי היום השני קיבלנו עוד יום מנוחה ועיבוד. במחלקה שלנו התחילו להתווכח, מה שווה הניצחון הזה, אם ביום שאחרי אנחנו עדיין תחת ריבונות אחשוורוש. אבל הרמנו את הראש, ראינו את כל הבכירים של בית המן תלויים על העץ, ואחר כך שוב הורדנו את הראש וראינו זה את זה. לא משנה מה יהיה, החלטנו, עכשיו צריך להרים את המוראל ולשמוח.

**

“מרגש”, סיכם עזריה, שסיים בינתיים חבילה של גרעינים. “אבל מה אתה מצפה, שכל התיאור הזה ייכנס למגילה? בוא נשאיר את פרק ט ככה, הוא מסכם את כל המלחמה בכמה מילים”.

“כמה מילים זה כלום!” טען ש’.

“נו, אנשים יבינו”, אמר עזריה בקוצר רוח. “ברור שבמלחמה צריך לנצח ולהתאחד ולהכריע וכל זה, לא צריך לכתוב הכל בפירוט”.

ש’ קם מהכיסא. “ניתן למנהיג להחליט. גם ככה אנחנו באיחור, בטח עם שביתת המחאה הזאת, על זה שהרגו את המן ולא חיסלו את זרש”.

מרדכי קיבל לידיו את המגילה, ולא הופתע לראות שהעורכים לא הורידו כלום. ליתר ביטחון הוא וידא שפרק המלחמה מופיע בשלמותו, בלי שינויים. זו לא המלחמה האחרונה שלנו, הוא ידע, יהודים עוד יצטרכו ללמוד איך להיקהל ולעמוד על נפשם, ועוד לשמוח בסוף.

(אחר כך הוא עבר לפרק י, השאיר את שלושת הפסוקים הראשונים, ומחק את כל הקטע שבו עזריה מקבל עיטור גבורה על תפקודו בהריגת ויזתא. כעת המגילה הייתה באורך סביר.)