(במסגרת ‘זה גם הסיפור שלנו’ – מבצע איסוף סיפורים)
נגיד שהייתם מוצאים בחצר, אולי בניקיונות לפסח, קטע גנוז מתוך יומן סודי שסבא שלכם כתב. או אפילו של מישהו שלא קשור אליכם, אבל שירת במלחמת ששת הימים, או במלחמת העצמאות, או במחתרות. בטח היה מסקרן אתכם לקרוא מה הוא כתב, אפילו אם זו רק רשימת מכולת (מה קונים במכולת כשירושלים במצור?). לחלופין, היה מסקרן אתכם מה לקנות בכסף שתקבלו, אם תמכרו קטע יומן כזה לאיזה מוזיאון…
לא, אנחנו לא הולכים לדבר כאן על יומנים ישנים ועל מוזיאונים, להפך. בואו נדבר על היומנים שאתם כותבים, במיוחד אם אתם עדיין לא כותבים אותם. הילדים שלכם, הנכדים שלכם, החוקרים שיחקרו את התקופה שלכם-שלנו, ועוד דורות שלמים – ירצו לדעת כל פרט על החיים שלכם ברגעים אלה. אשכרה למדתם בתיכון בזמן המלחמה ההיא? הכרתם חיילים? היו איתכם בשבט ילדים שפונו מהדרום? אתם בעצמכם גרתם שם? המורה שלכם באמת העזה לעשות לכם מבחן באגלית, אחרי שהתנדבתם בלילה בשמירה על ילדים למשפחות מגויסות?
בשלב זה הטור אמור להסתיים, ולשלוח אתכם לקחת נייר (או מחשב) ולכתוב. אבל מתוך תחושה עמומה שחלקכם אומרים עכשיו “אבל אני בכלל לא כותבת”, “אני לא יודע לכתוב טוב”, “אין בכלל מה לכתוב על החיים המשמימים שלי” – ניתן כמה הדרכות ורעיונות איך להפוך את החוויות שלכם לנכס לדורות. וגם לכם.
א. “אבל לא קרה לי כלום!”
נכון, זו התחושה הבסיסית של הרבה אנשים. בעיקר ילדים ובני נוער. האם זה נכון?
מה שהיה יכול לקרות
איך מגדירים מה זה ‘קרה’? האם רק אירוע עוצמתי ומרשים הוא סיפור שקרה?
מתברר, שאפילו דבר שלא קרה בכלל יכול להיות התרחשות שקרתה.
דוגמה בולטת היא שתי המתקפות האיראניות על ישראל. היו אזעקות, היו יירוטים, הייתה עבודה מדהימה של כוחות הביטחון, ברוך ה’. אבל מצידנו? אפשר לומר שלא קרה כלום, רק נכנסנו למקלט ויצאנו…
אם מכניסים לסיפור גם את מה שיכול היה לקרות, וכל מה שחששנו שיקרה,
את ההיערכות שלנו למקרה שמשהו יקרה,
ובעיקר את חוויות הפחד או הגבורה שלנו – חוויות שבפירוש היו –
אז יש לנו סיפור.
הנה דוגמה מתוך ‘סודות השבט’, שכתבתי בהשראת אירוע-שלא-קרה שקרה באמת (במילואים, חשש מאירוע ביטחוני חמור שבסוף התברר כסתם טעות בזיהוי):
“באמת שלא קרה לי כלום!”
זוכרים את רשימת המכולת של סבא? נגיד שבעוד חמישים-שישים שנה, הנכדים שלכם ימצאו רשימה שהלכתם איתה לקניות (למי שעדיין כותב רשימות על פתק).
בשבילכם רשימה זה לא מעניין, אבל הם יחקרו כל מילה. מה הם יוכלו ללמוד מהרשימה הזאת? למשל, שהיה אוכל. שהעסקים היו פתוחים. שהייתה שגרה.
זה בכלל לא מובן מאליו, אם ניזכר בכמה נקודות במהלך המלחמה, שבהן היו אנשים שהצטיידו בכמויות ענקיות של אוכל למקרה שהמצב יתפתח למלחמת עולם, או שהחיזבאללה יצליחו לשתק לנו את המדינה, ברמה שלא יהיה אפשר לקנות אוכל בסופר.
לא מצאתם חוויה שקרתה לכם, ואפילו לא חוויה של “חששתי שמשהו יקרה והוא לא קרה”? תארו את השגרה שלכם. איך נראה יום “שגרתי” של ילדים ונערים בישראל תחת מלחמה. תתפלאו לדעת כמה זה מעניין אנשים אחרים.
ב. יותר ממשפט אחד
אז סבבה, הבנו שיש לנו מה לכתוב. עכשיו זה יכול להישמע כך:
“הייתה אזעקה, נכנסנו למקלט, יצאנו”.
או: “אבא יצא למילואים, אחרי ארבעה חודשים הוא חזר, ואז יצא שוב”.
אז עכשיו כדאי לפתח את זה קצת, בכמה כיוונים אפשריים. למשל:
מה בדיוק קרה?
זה קצת קשה, במיוחד אם עבר זמן מאז האירוע שאנחנו מדברים עליו (זה עוד סיבה, אגב, למה חשוב לכתוב כמה שיותר מהר); אבל ככל שנכתוב יותר פרטים, הכתיבה שלנו תהיה מדויקת יותר, ותתן תמונה רחבה ושלמה יותר של האירוע.
תרגישו חופשי לרדת לפרטים ‘שטותיים’. מה לבשת בשמחת תורה? מה תכננתם לאכול בסעודת החג ובסוף לא אכלתם, או שאכלתם בלי אבא? אילו משחקים לקחתם לממ”ד? מה יש בחדר במלון שאליו פינו אתכם? באמצע מה הייתם ערב לפני ראש השנה, כשפתאום הייתה מתקפה איראנית? (מה, גם אתם הייתם באמצע האמבטיה?)
לא תאמינו כמה הפרטים האלה יעזרו בעתיד, כשאנשים ירצו לשחזר את התקופה הזאת ולהבין אותה.
איך הרגשת?
זו המשימה הקשה ביותר, ואולי החשובה ביותר. לא להסתפק בתיאור העובדות שקרו, אלא להוסיף את הרגשות, את מה שבאמת עבר עליכם.
איך לכתוב רגשות – זו שאלה שצריך הדרכה שלמה רק בשבילה, ובע”ה עוד נכתוב אותה. בינתיים רק נמליץ להשקיע מאמץ, ולהשתמש בכמה יותר מילים וביטויים שמביעים רגשות. למי שקשה לו לחשוף את רגשותיו, מצורפות כמה דוגמאות מהספר ‘סודות השבט’, שמראות איך אפשר לתאר רגשות באמצעות חפצים בסביבה, או באמצעות פעולות (תיאור אחד מביע ייאוש ואפסיות, השני מביע התרגשות והתלהבות. זהו בעצמכם מה מביע מה).
ג. דרכים עוקפות
בסעיף “איך הרגשת” הצענו להביע רגש דרך דימויים או חפצים. למעשה, במקרה שקשה לתאר את החוויה, אפשר לכתוב את הסיפור כולו דרך נקודת מבט אחרת. במקום לתאר מה אני עברתי, אפשר לכתוב סיפור על ילד אחר, שבאמת החוויות שלו הן החוויות שאני עברתי.
אפשר אפילו לכתוב איך הכלב, החתול, האופניים או הקלמר שלי עברו את המלחמה. לא באמת משנה מה החתול הרגיש, והאם הוא בכלל שם לב שיש מלחמה מסביב; תמיד אפשר להשתמש בחתול בתור הדובר שלנו. לכתוב איך הוא פחד בלילות, כשבאמת הכוונה היא לתאר את הפחד שלנו…
הנה דוגמה לחוויית מארב שלי, שתרגמתי אותה ממארב על מחבלים בחברון – לניסיון לתפוס שועל בכרם:
אלה רק עצות ראשונות, בהמשך אולי יבואו עוד. בכל אופן, מדובר רק בעצות למי שצריך, אבל לא באמת משנה איך תכתבו. העיקר שתכתבו. יש כל כך הרבה אנשים שצמאים לשמוע מה עברתם.