נגה (13) הצטרפה מזמן לצוות הכותבים המשפחתי, אבל במלחמה יוצאים ממנה הרבה כתבים שחבל שיישארו במשפחה. הקטע נכתב ביום שבעה באוקטובר 2024, ה’ בתשרי תשפ”ה.

נגה (13) הצטרפה מזמן לצוות הכותבים המשפחתי, אבל במלחמה יוצאים ממנה הרבה כתבים שחבל שיישארו במשפחה. הקטע הבא נכתב אחרי חיסול נסראללה ימ”ש.

נגה (13) הצטרפה מזמן לצוות הכותבים המשפחתי, אבל במלחמה יוצאים ממנה הרבה כתבים שחבל שיישארו במשפחה. הקטע הבא נכתב אחרי המתקפה האיראנית בניסן.

  “השער שלך הוא שם, בין הלימון לקלמנטינה”, אמר טל. רוני הסתכלה לשני הכיוונים וניסתה לנחש לאילו עצים קוראים לימון וקלמנטינה, אבל טל לא חיכה לה, וכבר הרים את הכדור באוויר, והחל לגלגל אותו על הדשא. טל חיכה שרוני תנסה לחטוף את הכדור או משהו כזה, אבל היא עמדה ובהתה בו. “אל תעמדי כמו ראש כרוב, תנסי לחטוף את הכדור!”

מעשה בשני מגידי שיעור שהיו בעירנו. אור בית הכנסת האיר את הלילה, אדי קפה מילאו את האוויר, ויהודה ויששכר הביטו בפעם האחרונה בדפים שרשמו לעצמם לקראת שיעוריהם. בעוד הגבאי משדל את המתפללים להיכנס, הביטו יהודה ויששכר זה בדף של זה, וחשכו פניהם. הדפים היו זהים. עוד מעט יעבירו שניהם את אותו השיעור בדיוק, זה אחר זה. מיהרו שניהם אל הגבאי,

יוֹם בָּהִיר בְּבָבֶל, שְׁרָבִי וְקֵיצִי, הַמּוֹכְרִים צוֹעֲקִים, הַקּוֹנִים מְרֻצִּים. תַּפּוּחִים וּתְמָרִים, דָּג מָלוּחַ וּפִתָּה כְּמוֹ בְּכָל יוֹם בְּשׁוּק פֻּמְבְּדִיתָא. כַּמָּה אֲנָשִׁים שֶׁסִּיְּמוּ כְּבָר לִקְנוֹת יָכְלוּ לֶאֱרֹז וְהַבַּיְתָה לִפְנוֹת לוּלֵא הֵם הֵחֵלּוּ פִּתְאוֹם מַבְחִינִים בִּדְבַר־מָה מוּזָר בֵּין הַדּוּכָנִים:   אִישׁ הוֹלֵךְ בִּמְהִירוּת, מַמָּשׁ כִּמְעַט רָץ, נִרְגָּשׁ וְשָׂמֵחַ, וְגַם דֵּי נִמְרָץ. גַּם עוֹזְרוֹ הָאִישִׁי לְפָנָיו שָׁם עוֹבֵר (כִּי הָאִישׁ צָרִיךְ קְצָת עֶזְרָה,

“יהוידע ישב באוהל המערכת, מול המחשב. יכול להיות שזה יהיה האירוע הגדול והחשוב ביותר שדיווחתי עליו, הרהר בליבו, ומיד התחרט: רק לפני פחות מחודשיים הוא חשב אותו דבר, בקריעת ים סוף. אין לדעת אילו עוד אירועים דרמטיים יתרחשו במשמרת שלו”. סיפור לחג ליהוידע לא היה נעים להיות עייף. אמנם הוא רגיל לזה, העייפות היא חלק בלתי נפרד מהעבודה שלו, ובכל

בָּמַת הָעַצְמָאוּת שֶׁל חֲדַר הַמִּשְׂחָקִים סִפּוּר לְיוֹם הָעַצְמָאוּת בַּבַּיִת זֶה קָרָה בְּשָׁעָה אַחַת בְּדִיּוּק, בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה שֶׁל יוֹם הַזִּכָּרוֹן. הָאוֹר נִכְבָּה בַּחֲדַר הַהוֹרִים, וְכָךְ גַּם הָאוֹר שֶׁדָּלַק בַּמִּסְדְּרוֹן. הַצּוֹפָר הַיָּשָׁן זִהָה אֶת הַסִּימָן, בָּדַק שֶׁהַשֶּׁטַח נָקִי בְּוַדָּאוּת וּמִיָּד הִכְרִיז בַּחֲדַר הַמִּשְׂחָקִים: “לָקוּם, מָחָר יוֹם הָעַצְמָאוּת!“ כָּל הַמִּשְׂחָקִים קָפְצוּ מִמְּקוֹמָם וְהֵחֵלּוּ לִפְעֹל לְפִי הַתָּכְנִית, קֻבִּיּוֹת טִפְּסוּ זוֹ עַל גַּב זוֹ וְיַחַד

“השמיכה כיסתה אותה מכף רגל עד כמעט ראש, אבל שולי שמלתה, כחולים עם עיטור לבן, בצבצו החוצה והסגירו אותה. זו שתמיד עומדת על רגליים, שלעולם לא תיפול, שאיש לא יעצור אותה, קרסה. כל אבריה שובתים לפחות למראית עין, כאילו הוטל עליהם סגר כללי. ‘אין יום הולדת’, פלט פיה פתאום”. סיפור ליום העצמאות תש”ף *** הפנסים נדלקו ברגע אחד, כמו תזמורת

יום השואה הוא גם יום השנה להירצחו של הקדוש שלום שרקי הי”ד. הסיפור “כי אתה לא איתה” חושף את ההתמודדות האישית והלאומית בין האבל והמוות לצמיחה מתוך השכול. בין הנספים לניצולים. בין החורבן לתחילת הגאולה. הוא חותם את שער הסיפורים למבוגרים ונוער בספר יום העצמאות “ולתפארת מדינת ישראל”. הוא מובא כאן במלואו.   לקריאה לרכישת הספר

מתוך ספר הסיפורים ליום העצמאות “ולתפארת מדינת ישראל”, בהוצאת דברי שיר. לרכישת הספר לחצו כאן   יוֹשֶׁבֶת לָהּ גִּיטִי בְּחַדְרָהּ שֶׁבְּלִיטָא, עַל מָה שִׁיר תִּכְתֹּב? הִיא טֶרֶם הֶחְלִיטָה וְהִנֵּה בְּמוֹחָהּ רַעֲיוֹן טוֹב מְאוֹד יֵשׁ: לִכְתֹּב שִׁיר קָטָן לִכְבוֹד שַׁבָּת קֹדֶשׁ עַל צִימֶעס שֶׁל אִמָּא וְגֶפִילְטֶע פִישׁ וְאַבָּא הַיּוֹצֵא, כֻּלּוֹ אוֹר, אֶל הַ”טִּישׁ” סָח לְאִמָּא: “אַשְׁרַי!” וְחוֹבֵשׁ אֶת הַשְּׁטְרַיי – –

לרכישת הספר “ולתפארת מדינת ישראל” לחץ כאן   זֶה קוֹרֶה כָּל שָׁנָה, וְתָמִיד בְּטָעוּת בְּאֶמְצַע הַטִּיּוּל שֶׁל יוֹם הָעַצְמָאוּת הַכְּבִישׁ הוֹמֶה וְזוֹרֵחַ כָּל כָּךְ וְשׁוֹמְעִים שִׁירִים, אוֹ אֶת חִידוֹן הַתָּנָ”ךְ וּפִתְאוֹם אֶחָד מֵאִתָּנוּ פּוֹתֵחַ חַלּוֹן בַּמְּכוֹנִית – וְהַדֶּגֶל בּוֹרֵחַ. שִׁיר צוֹרַחַת כְּאִלּוּ הַבַּיִת נֶחְרַב, אוֹר מַצִּיעַ לָצֵאת וְלִרְדֹּף אַחֲרָיו, אַבָּא אוֹמֵר “לְכָל דֶּגֶל יֵשׁ סוֹף” וְאִמָּא – “עִזְבוּ, תִּסְתַּכְּלוּ עַל

מתוך ספר הסיפורים ליום העצמאות “ולתפארת מדינת ישראל”, בהוצאת דברי שיר. לרכישת הספר לחצו כאן (פרסום ראשון: ynet, יום העצמאות התשע”ג)   לולא אותה החלטה גורלית, ההיסטוריה הייתה נראית אחרת לגמרי. הכל כבר היה מוכן. ההפקה הגרנדיוזית ביותר מאז מעמד הר סיני עמדה לצאת לדרך, ברגע הינתן האות. לפרויקט גויסו מיטב המשאבים בשמים ובארץ: שופר, ברקים, מן, צפרדעים, עמוד ענן, אבני

מתוך ספר הסיפורים ליום העצמאות “ולתפארת מדינת ישראל”, בהוצאת דברי שיר. לרכישת הספר לחצו כאן   הם יצאו בזריזות ממרכבת האש שלהם, לא היה להם זמן אפילו להחנות אותה בצורה מסודרת. ממילא העולם נברא רק לא מזמן, וטרם המציאו את דוחות החניה. הייתה להם סיבה טובה להזדרז: לוח הזמנים להיום די צפוף, יש הרבה עבודה, והם נאלצו לצאת לדרך רק

מתוך ספר הסיפורים ליום העצמאות “ולתפארת מדינת ישראל”, בהוצאת דברי שיר. לרכישת הספר לחצו כאן   שער הארמון היה מאובק כולו, כפי שאמור להיראות שער שאיש לא פתח במשך אלפיים שנה. הנסיך היה מותש, אחרי שעבר דרך מפרכת וארוכה כאורך הגלות. אף על פי כן הוא ניגש לפתוח את השער, תוך שהוא מעודד את עצמו: אתגר אחרון וזהו. אחר כך

השאלון שעלה כאן לראשונה בסיום הש”ס, עכשיו בהזדמנות נוספת. בואו לבדוק: מה אתם זוכרים מהאגדות שבתלמוד? לתחילת השאלון לחצו כאן

הרהורים וביאורים על אגדות התלמוד – והפעם להורדה חינם, לפחות עד סוף מסכת ברכות בדף היומי.   לצפייה ולהורדה – לחצו כאן   לרכישת סט ספרי “אל העין” בכריכה רכה לחצו כאן.

הִתְבּוֹנַנּוּ מִסָּבִיב. הַמָּקוֹם נִרְאָה שׁוֹמֵם לַחֲלוּטִין. “רָאִית מָה זֶה? כָּל כָּךְ הַרְבֵּה חָכְמָה, יֹפִי, שִׂמְחָה, חֶסֶד – וּפִתְאוֹם הַכֹּל הָפַךְ לִשְׁמָמָה. תִּרְאִי, אֲנַחְנוּ בְּאֶמְצַע שׁוּם מָקוֹם”. “הַשּׁוּם מָקוֹם הַזֶּה דַּוְקָא מֻכָּר לִי”, אָמְרָה שְׁלוֹמִית. “וַדַּאי שֶׁהוּא מֻכָּר. אֲנַחְנוּ מוּל הַר הַבַּיִת, עַל הַשֶּׁטַח שֶׁמּוּלְכֶם הָיָה עַד לֹא מִזְּמַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. מֵאָז שֶׁהַשְּׁכִינָה הִסְתַּלְּקָה מִצִּיּוֹן וְהַמִּקְדָּשׁ נֶחְרַב, אֵין שָׁם כְּלוּם”. הַמָּקוֹם

רָצִינוּ לַחְזֹר אָחוֹרָה וְלִפְגֹּשׁ אֶת יוֹחָנָן בֶּן שָׁפָן, כְּדֵי שֶׁיַּחְזִיר אוֹתָנוּ לַשָּׁנָה שֶׁמִּמֶּנָּה בָּאנוּ, אֲבָל לֹא זָכַרְנוּ בְּדִיּוּק אֶת הַדֶּרֶךְ. הַשְּׁבִיל שֶׁבָּחַרְנוּ לָלֶכֶת בּוֹ רַק הִרְחִיק אוֹתָנוּ מֵהָעִיר, עַד שֶׁמָּצָאנוּ אֶת עַצְמֵנוּ בְּאֶמְצַע שָׂדֶה פָּתוּחַ. “בּוֹא נְחַכֶּה כָּאן”, הִצִּיעָה שְׁלוֹמִית, “אוּלַי יַעֲבֹר פֹּה מִישֶׁהוּ וְנוּכַל לִשְׁאֹל אוֹתוֹ אֵיךְ לַחְזֹר”. “לָמָּה שֶׁמִּישֶׁהוּ יַעֲבֹר כָּאן? אֲנַחְנוּ בְּאֶמְצַע שׁוּם מָ…” לֹא הִסְפַּקְתִּי לְסַיֵּם

אַבְּלֵט הַזָּקֵן יָשַׁב עַל הַגִּבְעָה, סָמוּךְ לַנָּהָר. הוּא זָקַף אֶת הַגַּב, כִּוֵּץ אֶת עַפְעַפָּיו, שָׁקַע בְּמַחְשָׁבוֹת, וּלְפֶתַע אָמַר: “זֶה לֹא יוֹם טוֹב לָדוּג. הַשֶּׁמֶשׁ מַרְאָה סִימָנִים מַדְאִיגִים, הַיָּרֵחַ נָע מִזְרָחִית בְּדִלּוּגִים, כּוֹכָב צֶדֶק נִכְנָס לְמַזַּל דָּגִים”. לְיַד אַבְּלֵט יָשַׁב הַצַּדִּיק הֶחָכָם, מִגְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים בְּאֶרֶץ בָּבֶל, שְׁמוּאֵל. הָיָה לוֹ יֵדַע רַב בְּחָכְמַת הַכּוֹכָבִים וְגַרְמֵי הַשָּׁמַיִם, וְהוּא הֶאֱזִין בְּהִתְפַּעֲלוּת לִידִידוֹ אַבְּלֵט, הַחוֹזֶה

מִנְהָג מְשֻׁנֶּה, אוּלַי סוּג שֶׁל הִיסְטֶרְיָה הָיָה לְרַבִּי יוֹחָנָן מִטְּבֶרְיָה. הֶחָכָם הַגָּדוֹל מֵהַתַּלְמוּד הַיְּרוּשַׁלְמִי הָיָה קָם לִפְנֵי כָּל אֶחָד, אַל תִּשְׁאַל מִי: זְקֵנִים יְהוּדִים וּזְקֵנִים מִבָּבֶל, זָקֵן נָבוֹן אוֹ זָקֵן מִתְבַּלְבֵּל, אֲפִלּוּ קְשִׁישִׁים, בִּמְחִילָה, דֵּי טִפְּשִׁים – הוּא קָם לִכְבוֹדָם בְּאֹפֶן מַרְשִׁים. פַּעַם שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ תַּלְמִידָיו: אֵיךְ יִתָּכֵן שֶׁאֲדוֹנֵנוּ הָרַב קָם בִּפְנֵי כָּל זָקֵן, גַּם אִם הוּא פִּרְחָח? אַתָּה הַרְבֵּה

הַקּוֹנִים בַּשּׁוּק הִתְבּוֹנְנוּ בְּנַחַת בַּפֵּרוֹת, בָּדְקוּ אֶת הַיְּרָקוֹת, אַךְ כְּשֶׁהִבְחִינוּ בְּשִׁמְעוֹן – מִהֲרוּ לְשַׁלֵּם. אִישׁ לֹא רָצָה לְחַכּוֹת בַּתּוֹר עִם ‘שִׁמְעוֹן הָרַגְזָן’. רַק רְאוּבֵן לֹא בָּרַח, מִכֵּיוָן שֶׁהוּא הָיָה הַמּוֹכֵר. הוּא הִבִּיט בְּשִׁמְעוֹן נִגָּשׁ לַמְּלָפְפוֹנִים, סוֹקֵר אוֹתָם בְּמַבָּטוֹ, עַד שֶׁעֵינָיו נִתְקָלוֹת בִּמְלָפְפוֹן אֶחָד רָקוּב בְּמִקְצָת. “שׁוּב הַמְּלָפְפוֹנִים רְקוּבִים”, רָטַן שִׁמְעוֹן וְעָבַר לָעַגְבָנִיּוֹת. מַבָּטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן עָבַר לָעַגְבָנִיּוֹת. כֻּלָּן הָיוּ אֲדֻמּוֹת

אינך יכול אפילו לדמיין זאת. אם תדמיין זאת יעלו בדמיונך דוחק, צפיפות ולחץ, אך באמת לא היה שם כלום מכל אלה. רק אור יקרות, לבבות שמחים, נפשות בוערות. אינך יכול לדמיין זאת, כי כדי לצייר בדעתך תמונה של מדינה יהודית ביום חגה, עליך קודם כל לצייר בדעתך מדינה כזו, ועוד בארץ ישראל. שנינו לא ראינו דבר כזה מימינו. אבל מה

(פרסום ראשון: סוכות תש”ע) “אמר רבה: מאי דכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו? חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב, ואין יו”ט מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב” (ביצה ב ע”ב) כשהיה שליח הציבור מכריז בתפלת השחר “היום יום ששי בשבת”, מיד היה קורן עור פניו של יהושע. לא כאחד השוטים היה יהושע, וידוע ידע איזה יום

שעה שהייתה עולה החמה במרום, היו העוברים ושבים רואים את יוסי הקטן פוסע בשדרת אחד העם, ויודעים שלא יגיע אל סופה. בכל יום ויום היה יוסי מתהלך עד חצי השדרה, פניו לכיוון מכולתו של הרצל שבקצה השדרה, אך בשערי המכולת מעולם לא בא.  דרך משל, מעשה שאמרה לו אמו של יוסי ליוסי, לך הבא נא חלב. היה יוסי מהלך בשדרה,

ליום העצמאות התשע”ט המכונית של בני הנביאים נראתה מושלמת, אי אפשר היה לזהות איך היא נראתה לפני כן. לבנה, חלקה, מבריקה. כלפי חוץ, שום דבר לא נשאר מהמראה החיצוני הקודם שלה – מראה של מרכבת אש. בניה, פדיה ויושעיה ידעו שאסור להם להתבלט, ולכן הפכו את כלי הרכב שלהם לאנושי לחלוטין. לפחות למראית עין. נשאר רק לנהוג בבטיחות, מבלי ששוטר

מיום שעזב גבריאל את בית אביו שביפו, וקבע את מקומו בבית המשחקין בקוביא בתל אביב, לא אירע לו כדבר הזה שהפסיד את כל כספו. לא מזלו של גבריאל הוא ששיחק לו, אלא שאיש ציד היה וצד את הבריות בפיו. גם כאשר היה מפסיד במשחק זה של יושבי קרנות, היה יודע להחליק את עמיתו בדברים ולהשתמט ממנו, ואת חובותיו לא פרע