(קטעים מתוך דברים שרשמתי לעצמי במהלך המלחמה עד כה. נערכו בהתאמה לשבת חברון התשפ”ה)

 

מוצאי שמחת תורה.  הפלוגה מתפרסת על פני השטח בכניסה למוצב תלם, שבכלל שייך למג”ב. אנחנו מכירים זה את זה לא מהיום, אם כי כרגיל, יש בינינו גם פנים חדשות. התדריך של דור המ”פ די קצר: אנחנו צריכים לחסום את כביש 35. שרק ישראלים ייסעו עליו. במילים אחרות, אנחנו הולכים לסגור את חברון. אני יודע מה זה לחסום, ומכיר את כביש 35, אבל מנסה להבין אם אנחנו אמורים לעמוד באמצע הלילה לכל אורך הכביש. יד ההשגחה שולחת חיילים אחרים למשימה, שבמסגרתה הם יחסמו את צומת הזית ואת צומת יהודה, ועל הדרך יתמודדו מול הצתה של פילבוקס נטוש. ואנטנה סלולרית. וגם יחטפו ירי. על כל זה אני אשמע רק ביום המחרת.

אסרו חג סוכות. יום ראשון. הנפש שלי מצפה לתדריך. לקצין שיסביר מה קורה עכשיו. בימים הקרובים יסבירו לנו את העיקרון הבסיסי: יש חזית בדרום, יש חזית בצפון, אבל פוטנציאלית יכולה להיות גם חזית איו”ש, וחזית בערים המעורבות. המטרה שלנו כאן היא שלא תהיה חזית נוספת. בשלב זה אין לדעת האם הולך להיות מלחמה כוללת, ואיפה תהיה החזית האמיתית.

הצבא לא נותן לך זמן לעכל ולהבין מה קורה, בטח שלא כשמדובר במלחמה. ביום ראשון כבר ירדנו לפילבוקס בגשר חלחול. המגדל קידם את פניי והזכיר לי נשכחות מ’צוק איתן’. יכולתי להריח את הצמיגים הבוערים, שהיו מתגלגלים מצומת ‘הזכוכית’ (ביציאה מחברון) עד לשער הפילבוקס. הם יחזרו, אמר לנו אסף, תהיו מוכנים לערב. המפעל שינה את פניו, לא זיהיתי מה הוא מייצר עכשיו, אבל בשפה המשותפת הוא נשאר ‘קוקה קולה’ כמו שהיה פעם. על הקיר בצד הגשר הופיע ציור ענק, שלא היה שם לפני עשר שנים, מיצג אומנותי שכנראה צוייר בידי אירופאים. ילד כלוא מאחורי סורגים, שולח פרחים אל השטח הפתוח שמעבר לגדר. לא את כל פרטי הציור הבנתי, וממילא כולם התגמדו לעומת האלמנט שבמרכז הציור – פילבוקס מנותץ.

מבפנים הפילבוקס נראה מרווח יותר מלפני עשר שנים. מקלחת הצטרפה בפינה הדרומית, והפכה את הפילבוקס למבוקש ביותר באזור. מוטות של סוכה לנצח היו מונחים בצד, ונראה היה שאף אחד לא השתמש בהם לבנות סוכה השנה. יעקב התחיל לסדר את האספקה, למיין קופסאות שימורים, לארגן את הפירות והירקות, לזרוק מוצרי חלב שתוקפם עבר מזמן. לפחות שמשהו יהיה מסודר במציאות שהשתנתה מהר כל כך, והפכה את כל מה שהכרנו לפג תוקף. מעדנים וגבינות שהמכסה שלהם התאים לתאריך שלפני 7/10 – אינם רלוונטיים עוד.

סידור המטבח העביר את הזמן עד הערב. הערב הוא גולת הכותרת של הפילבוקס, ידענו. אם ב’צוק איתן’ התכנסו כל התושבים משני הצדדים, מחברון שבדרום ומחלחול שבצפון, כדי להתלהם ולהשליך אבנים וצמב”רים – אין לדעת כמה עצום יהיה קהל מפירי הסדר הפעם. התכוננו לערב, כוחות מג”ב הצטרפו אלינו ועמדו בהיכון. בסוף העברנו את הערב מול חבורה של ילדים שמספרם לא עבר את ה-20, גילם הממוצע לא עבר את ה-13 והצמב”רים שלהם לא עברו את השער הכתום. אפילו לא התקרבו אליו.

עוד יום חלף. קיבלנו הוראה לסגור את גשר חלחול, ובכך לחסום עוד יציאה מחברון, וגם להפוך את השטח סביב הפילבוקס לסטרילי. ייקח זמן עד שהרכבים יפנימו את השינוי, ויפסיקו לנסות לעבור את מחסום הקונוסים בדרך מחברון לחלחול. אנחנו מצידנו מתהלכים חופשי בגשר שהתרוקן ממכוניות, רק הציור הזוועתי של הפילבוקס המנותץ עדיין מביט בנו מהצד.

שוב נערכנו לערב. כוח של מג”ב הגיע – והלך, אמר שיש לו זירה אחרת לטפל בה והשאיר אותנו עם מפרי הסדר. הפעם הצלחנו להיות קצת יצירתיים, נצמדנו לקיר, וכשאחד ממפרי הסדר – ילדים ונערים, כאמור – התקרב לכיוון השער, יצאנו מהמארב ורדפנו אחריו. הוא קפץ מהטרקטורון שעליו רכב לכיווננו, וברח חזרה לכיוון חלחול. הטרקטורון (לא אמיתי, כן? סוג של רכב ממונע שמשעשע ילדים) נשאר שוכב על הכביש. תארתי לעצמי שזו סתם אפיזודה במהלך האירוע, אבל אחרי כמה דקות הגיע אחיו הגדול של הילד לקחת את הטרקטורון. סרבנו; קודם שההפגנה תתפזר, ניסינו להסביר בערבית מינימלית, ואחר כך יהיה על מה לדבר. אחר כך הגיע אביו של הילד, ועדיין סרבנו. דו-שיח של כמה דקות ממרחק של עשרות מטרים לא גרם לו לעזוב את הזירה, וגם לא לפנות משם את שאר מפרי הסדר כדי לזכות בטרקטורון חזרה.

ההפס”ד הלך והתפתח, בממדים מצומצמים, כמו אתמול. חבורה של ילדים שמספרם לא עובר את ה-20, גילם הממוצע לא עובר את ה-13 והצמב”רים שלהם לא עוברים את השער הכתום. בתוך העשן של הצמיגים הבוערים, עומד אבא אחד ומנסה להתחנן שנחזיר את הטרקטורון של הבן שלו. הצמיגים מתגלגלים לכיווננו, כמעט מציתים את הטרקטורון באש. אנחנו מגיבים באמצעים לפיזור הפגנות – רימוני הלם, רימוני גז. הרוח לא עוזרת לנו, נעה בכיוון דרום ומחזירה אלינו את כל העשן והגז. אחרי שעה או שעתיים עיקשות, אולי יותר, הנערים מתחילים להתקפל, חוזרים, ואז מתקפלים סופית. אנחנו מתכוננים לחזור לפילבוקס, בתקווה שהאירוע הולך להסתיים, אבל מי מגיע? שוב האבא של נהג הטרקטורון הסורר. לקחנו את הטרקטורון לפילבוקס והלכנו. אם אתה רוצה, אמר הלל הסמ”פ שהצטרף אלינו בינתיים, תבוא אלינו ותיקח אותו. חזרנו פנימה, אסף ספר את מלאי רימוני הגז וההלם מכוח נוהל כלשהו, והטרקטורון נשאר ליד שער הפילבוקס. הוא עמד שם במשך שבועות, בזמן שאנשים התחלפו שוב ושוב, ואף אחד מהם כבר לא ידע על הדיאלוג המתיש שניהלנו סביב חתיכת צעצוע.

קצת אחרי זה. כמה ימים לאחר תחילת המלחמה, קיבלנו הודעה על תדריך מוצב. אירוע שאמור להיות שגרתי, מדי יום ביומו, אבל עדיין לא קרה מאז שהגענו הנה. דור המ”פ החליט לגבור על מצוקת הזמן שביטלה עד כה את התדריך, אבל מצוקת המקום עדיין לא נפתרה. התייצבנו כל הפלוגה בחוץ, בעמידה, לשמוע את דור מנסה לעשות סדר במשימה שלנו. מבהיר לנו שאנחנו לא בתעסוקה שגרתית אלא במלחמה. זה נראה כמו בט”ש (=ביטחון שוטף), זה מריח כמו בט”ש, אבל אנחנו במלחמה. איך זה הולך להשפיע על המשימה שלנו, עוד לא ידענו כל כך. בימים שלאחר מכן, הגדרה אחת התייצבה בתור ההגדרה המרכזית של משימתנו: להשאיר את איו”ש מחוץ למלחמה. זה לא אומר לוותר ולהכיל, אלא להפך – להרתיע, לאיים, להוריד מהראש של חברון את הרעיון לפתוח חזית. בלי שהיא תהפוך לחזית באמת.

שבוע שני. את רוב השבוע השני העברתי בתוך חברון. חברון הפלסטינית כמובן, היישוב היהודי לא קשור לגזרה שלנו. זה התחיל ביום שני בלילה, במארב שנועד לחסל בקת”ביסטים.

פרקנו מההאמר אל תוך חשכת הלילה. פילסנו דרך במעלה השביל, בין השיחים והסלעים, שומרים על דממה מוחלטת, שלא לחשוף את עצמנו ולהרוס את המארב. בשלב הראשון, שמבחינת יוסי ומבחינתי היה העיקרי ולמעשה האחרון, התקדמנו לעבר הבית הסמוך לנקודת המארב.

נכנסנו פנימה, דרשנו מיושבי הבית – שני הורים צעירים יחסית, וילד – לשבת בחדר אחד. את מכשירי הטלפון ריכזנו אצלנו. הצוות יצא מהבית והמשיך למארב, ויוסי ואני נשארנו בפנים, לוודא שאף אחד מבני הבית לא ייקח את הטלפון וידווח שאנחנו שם.

רגע אחרי ששמרנו על חדות וחשאיות, מצאתי את עצמי משגיח על ילד שמשחק פורטנייט. לא עברו הרבה דקות, והתחלנו לדבר עם ההורים. שומרים עם מילים קצרות וענייניות, ועם זאת מאפשרים שיחה. אם אנחנו רוצים שבני הזוג האלה יישארו ברמה מסוימת של נאמנות ושיתוף פעולה, כאלה שאפשר להיכנס אליהם הביתה ולדאוג שלא ידווחו עלינו ברשתות, עדיף לשמור על רמה מסוימת של יחסים קרירים. כך לפחות זה נראה לי. כשהסתיימה המשימה, חזרנו מהמחשב, מהבית החם ומהתמונות של הילד, אל אפלת הלילה וסדר התנועה המבצעי. יוסי ואני דיווחנו שמצידנו ביצענו את המשימה, והיה בסדר, דיברנו קצת. מה אתם חושבים, אמר מעוז, הם נראים נחמדים – אבל באמת רוצים להרוג אתכם.

רעש הנסיעה של ההאמר כיסה על שתיקתי.

הבית של מרוואן (330). למחרת שוב נסענו לחברון, הפעם לשלושה ימים. אצל מרוואן. כמה ימים לפני כן, הפלוגה השתלטה על שני בתים בנקודות שולטות, אחד בחברון ואחד בחלחול. את הצוות שהשתלט על הבית בחלחול פגשנו בפילבוקס, בדרכם למשימה שאולי גם הם לא הבינו את מלוא משמעותה. את הצוות שהשתלט על הבית בחברון החלפנו אנחנו, ולא היה לי ברור מה בדיוק אנחנו הולכים לעשות שם. רעיון ההתמקמות בעומק חברון לא נשמע לי כמו צעד אופייני לצה”ל בימים כתיקונם. אבל עכשיו לא כימים כתיקונים, מסתבר, עכשיו מלחמה.

הגענו סמוך לפילבוקס הנטוש, זה שהוצת בשמחת תורה עם האנטנה שלידו. הבטיחו לנו שנוחלף עד יום שישי. הניסיון שלנו כבר ידע שלכל תכנון צבאי צריך להוסיף יום או יומיים של איחור, והמשמעות היא שאנחנו עלולים לעשות שבת בבית פלסטיני. בלי פלטה, בלי מיחם, בלי תנאים אידיאליים לאווירת שבת. אפילו לא לאווירת שבת שגרתית בצבא. לא היה לנו יותר מדי פנאי לחשוב על זה, וכבר החלפנו את הכוח של נץ והתחלנו לארגן את המקום.

לילה יורד. הרכבים מתמעטים, המוסך שלמרגלות הגג נסגר, עוד מעט לא תהיה יותר תנועה מתחתינו. אפשר יהיה סתם לעמוד ולהשקיף, בלי לצעוק או לכוון קנה על רכבים בתקווה שיסתובבו. אבל מה לעשות, השקט הוא ביישן, וכשהוא שומע שמחכים לבואו – הוא מחליט לא להגיע. את הרוגע מפרים הפעם דיווחי החדשות, על בית חולים בעזה שכנראה לא הפגזנו, אבל העולם רק חיכה שייפגע איזה בית חולים בטעות, כדי שתהיה אשמה הומניטרית להפיל עלינו. עם הדיווחים מגיעות גם התראות על הפרות סדר ופיגועים, לא עלינו. השטח בחברון הרי חיכה כל כך שמישהו יבעיר אותו. בחטיבה מזהירים מפני התקהלויות בכמה מוקדים בגזרה, ביניהם צומת יהודה שעליו אנו משקיפים. באמצע השמירה, קוטע מיקרופון את חשכת הלילה. הקול קול מואזין, אבל השעה לא שעת תפילה. ברור שזה נאום ספיישל, שלא מן המניין. הדובר מתלהם, מגביר את קולו כמו רפי גינת במשחק של מכבי תל אביב. בלי להבין מילה, אני מתרשם שמישהו קורא עכשיו לחברון כולה לקום ולהרוג אותי.

למטה, החיכוך עם המשפחה של מרוואן בלתי נמנע. החמולה מתפרסת על שתי דירות ועוד אחת למטה, ואנחנו מחזיקים כעת באחת הדירות שלמעלה. מרוואן ומשפחתו בדירה שלידנו, ואבא שלו מתחתינו. מרוואן מיישר איתנו קו ולא מתנגד, אבל כל יציאה של בן משפחה מהבית טעונה בדיקה. אנחנו צריכים לראות מי יוצא ומי נכנס. אשתו של מרוואן דורשת להיכנס ולהוציא בגד כלשהו לילדים, אלעד אומר שהוא יוציא אליה. היא לא מסכימה, אלעד לא מסכים. במלחמה אסור למצמץ.

אני נכנס להתפלל בחדר הילדים. אנחנו לא ישנים במיטות שלהם, רק ביניהם ועל הספה בסלון. המיטות נשארות מסודרות, עם מיקי מאוס והלו קיטי. אני מביט בדמויות התמימות הללו, שלא לדבר על פו הדוב שמסתכל עליי מהקיר. מה הם עושים פה, איך הם לא קולטים מי האויב.

ביום שישי בבוקר באים להחליף אותנו. חיילים אחרים שיעשו שבת בלי מיחם ובלי פלטה, ובאופן כללי בבית שמלאכי השרת כנראה לא פוקדים בדרך כלל. מעמיסים את הציוד על ההאמר, נוסעים בכביש המתפתל לכיוון ציר 35, מכוונים קנים לעבר העוברים ושבים שמסתכלים עלינו. המלחמה אינה מוותרת לי, לא מאפשרת לי לעצום עיניים או לעבור לצד השני של הרחוב. אני אצטרך לפגוש חזיתית את עם האויב ולהביט לו בעיניים. מעניין כמה פעמים עוד נהיה כאן, והאם היחסים העדינים מול מרוואן ומשפחתו יחזיקו מעמד, או שיום אחד גם הם יפנו קנה נגדנו.

שבת חברון. לקראת פרשת חיי שרה, מתחילות לעבור בינינו שמועות שבשבת נושאים לתגבר את השמירות בחברון. השמועות רחוקות, אנחנו שומעים אותן בשבוע שבו אנחנו תופסים את הבית בחלחול, אין עם מי לברר פרטים. חלקנו מבינים את המושג חיי שרה בחברון – חובשי הכיפה מכירים את המושג בתור מוקד משיכה ומפגש צעירים כלל ארצי, אחרים מכירים אותו מיום שיא של אבטחה בשירות הצבאי. בדרך כלל, שמועות גורמות לי אוטומטית ללחוש תפילה – בבקשה שזה יקרה, או לחלופין בבקשה שזה יתבטל. גם הפעם שפתיי מתחילות לנוע, אבל אני לא יודע מה לבקש. להיות שם, לא להיות שם. בחמישי בלילה אנחנו מקבלים את השבצק, ובו המחלקה שלנו ומחלקה נוספת נוסעות לחברון לכל השבת. כשההתרגשות מתחילה להציף אותי, ומתגברת על כל החששות מה יהיה ועל הספקות ההלכתיים (למה נוסעים בטיוליות? האם אפשר לישון במוצב קרוב יותר?  האם צריך לדרוש לוותר על הטיוליות וללכת ברגל?), אני תוהה איך בכלל חשבתי שעדיף לוותר על זה.

סף ההתרגשות עולה לקראת שבת. אנחנו מגיעים למוצב שבו נשהה בשבת (בשעות מתוכה שבהן לא נהיה בשמירות), כשבנייני גבעת החרסינה נשקפים מולנו. בעיניי הם עוטים חג, גם אם לא רואים כלום. כל ההתרגשות הזאת מתרחשת בעיקר אצלי; עבור אחרים זה עוד נטל, או לכל הפחות משימה שוברת שגרה.

אחרי שהשתדלנו לסיים בזריזות את סעודת השבת, אנחנו עולים לטיולית. אני מנסה לשיר עם עוד חבר או שניים, לכסות על האווירה המוזרה בטיולית, ולקבוע עבורה שהיא אווירת שבת. עושים את דרכנו לתדריך, רואים בדרך את המחלקה שאנחנו עולים להחליף אותה, אבל מלבדה לא רואים כמעט אף אחד. בסיום התדריך אנחנו מתחילים להתפרס. אני חובר לאסף, ואנחנו משמיטים את כוחותינו צמדים צמדים, כל צמד במקום אחר לאורך הסמטה. ועדיין, חוץ מהכוחות שלנו והכוחות שיורדים משמירה ועולים במקומנו לטיולית, אנחנו לא רואים אף אחד.

במהלך השעות שלאחר מכן, אנחנו הולכים הלוך ושוב בציר שהיה אמור להיות מלא אדם. צה”ל ארגן מסיבה ואף אחד לא בא, אומר אסף. אנחנו שמחים מצד אחד לראות שהציבור ממושמע – החטיבה החליטה שאין שבת חברון, אז אין. אבל הדממה זועקת, הריקנות ממלאת תהיות, ואני מבין שעכשיו שבת חברון זה אנחנו. אנחנו כאן בשביל כל עם ישראל.

ובכן, אברהם יצחק ויעקב, שרה רבקה ולאה, אני לוחש, זה אנחנו. זה עם ישראל של עכשיו, כולם חיילים ושוטרים. קבלו אותנו אליכם, ועל הדרך, תעוררו רחמי שמים אם אפשר.

 

אש על כוחותינו (צומת המנהרות, צומת הזית). זה היה יום חמישי בבוקר, כשהגיע הדיווח על פיגוע בצומת המנהרות. אברהם פטנה הי”ד נהרג, ובמותו עצר את המחבלים מלהמשיך לירושלים. על פי הממצאים, שכללו נשק הרבה יותר מאסיבי ברכב, המחבלים תכננו פיגוע רציני הרבה יותר. אבל הנתון הרלוונטי ביותר לעניינו היה שהם יצאו מחברון, דרך צומת הזית.

הידיעה שהמחבלים עברו מתחת לאף שלנו לא נתנה לי מנוח. עד למחרת.

למחרת בבוקר, על הגג של מרוואן, שמעתי דיווח בקשר על ירי. העדכון ‘ירי בצומת הזית’ נשמע לא הגיוני, אבל לא היה זמן לחשוב מה הגיוני ומה לא. ירדתי מיד למטה לדווח למעוז ולכולם. אחרי כמה דקות הגיעו הפרטים: רכב עבר בצומת, ושני מחבלים החלו לירות מתוכו לעבר ארבעת החיילים שלנו. העמדה, שלמעשה הומצאה במוצאי שמחת תורה, הייתה חשופה לגמרי. לא היה מיגון שימנע מהכדורים להגיע לחברים שלנו. רק סייעתא דשמיא, עם תגובה מהירה של המפקד ושלושת הלוחמים. הם פרקו עליהם מחסניות שלמות, וסיימו את האירוע עם שני מחבלים הרוגים.

אחר כך במשך שעות היינו על הרגליים. לפטרל, להראות נוכחות, לוודא שאין אירוע המשך. ולעכל שזה קרה כאן. שארבעה חברים שלנו היו יכולים לא להיות כאן עכשיו. שאנחנו עצמנו, בהינף שבצ”ק, היינו יכולים להיות שם במקומם.

הקיר על גשר חלחול. לא זוכר כמה פעמים הסתכלנו על הקיר מול הפילבוקס, והתעצבנו על קיומו. לא זוכר כמה פעמים נץ אמר שחייבים לקחת צבע ולצבוע את הקיר. בסוף הוא השיג צבע, ודאג שמחר הוא יגיע עד אלינו. בפעם הבאה שאנחנו בצומת הזית, הוא קבע, אנחנו הולכים משם לקיר ושמים סוף לביזיון הזה.

באותו ערב, כשהצבע עשה את דרכו לתלם, אנחנו עשינו פטרול מצומת הזית עד צומת הזכוכית. שם בכניסה לעיר, כבר כמה ימים, עמד שלט ענק עם תמונה מעזה וכיתוב בערבית. יודעי הערבית שבינינו כבר פענחו שזה משהו כמו “עזה גאה, החלום נשאר”.

אנחנו לא יכולים לתת לשלט הזה להישאר פה, החליט נץ.

תוך כמה דקות, רחמים ויעקב טיפסו על הסולמות שמשני צידי השלט. אנחנו אבטחנו אותם משני הצדדים. החושך ירד, אבל הלילה עוד לא הגיע. לא הסתרנו מאף אחד שאנחנו תולשים את השלט. רחמים ויעקב התחילו, המשמרת שאחרינו השלימה את המשימה.

יום אחרי זה, עם כמעט אותו צוות, ועם דלי צבע ודגלי ישראל, נץ פשט על הקיר. הגשר עדיין היה חסום לתנועה לשני הכיוונים, כך שלא הייתה לשום רכב סיבה להתקרב. כשיוסי ואני הצטרפנו אליהם מהגג בחלחול, הקיר היה צבוע כמעט לגמרי. הוספנו פסים ומגן דוד, תלינו דגלים משני הצדדים, צבענו עוד בטונדה לצד הקיר.

לא תפסנו מבוקש ביממה הזאת, לא הרגנו מחבל ולא שחררנו חטופים. בסך הכל עשינו צעד אחד קטן, מצבא שנותן לאויב לעשות ככל העולה על רוחו, לכיוון צבא שלא מרשה לצחוק עליו בפרצוף. ואם מישהו למטה, בכביש 35, שם לב לדגלים המתנוססים על הגשר – והיה זה שכרנו.

הקלות. גשר חלחול נפתח לתנועה. הוראה מגבוה. גם אחרי שנזרקו בקבוקי תבערה על הפילבוקס, הוא נשאר פתוח. הגשמים העזים החלו להוריד את הצבע מהקיר שמול הפילבוקס. כמו רוחות רפאים, כמו מתים שחזרו מהשאול, ציור השטנה שהיה על הקיר החל לעלות פתאום. אפשר היה לזהות את כולו, מאיים עוד יותר מקודם. התפללתי שהניצחון שלנו נגד אויבינו לא ייראה כך. שלא יהיה רק שכבה חיצונית, שכל סופה חולפת מסירה אותה ומגלה את הרע המסתתר מאחוריה.

החלפה חד פעמית של פלוגה ב’, צומת בית ענון. לא נעים לי מהאיש שעצר היום בצומת בית ענון, וחילק לנו שקיות עם המון דברים. עוגיות, קולה, פיצוחים, שוקולד ועוד ועוד, בשקית אחת.

אבל במקום להגיב ב”וואו, תודה רבה! עשיתם לנו את היום! חיממתם את הלב!” הגבתי באדישות, בקרירות, עשיתי טובה שהתקרבתי לרכב.

האיש הטוב לא ידע שאנחנו מגזרה שכנה. שאנחנו לא מתורגלים באזרחים. שכשאני רואה רכב עוצר בצומת, זה בדרך כלל רכב פלסטיני, ולכן גם אם הרכב נראה ישראלי והנהג נראה יהודי – אני בודק בחשדנות ונזהר לא להתקרב.

בסוף אמרתי תודה רבה, והוספתי עוד כמה מילים שאולי בכוחן לתקן את הרושם ולהביע הכרת הטוב.

ובלב, הוספתי עוד סעיף לחשבון האינסופי שלי עם האויב:

בגלל המתקפה הארורה שלך אז, היום אני לא יכול אפילו להסתכל על תורם אלמוני ולהאמין שהוא לא מחבל.  אפילו את זה לקחת לי, מנוול.

חדירה לאדורה. בליל שבת הטלפון רטט כמה פעמים. הודעות בווטסאפ של הפלוגה. זו כבר השבת החמש עשרה, ואני יודע שאם יקרה צורך דחוף שצריך הקפצה שלי מהבית – יתקשרו. חוץ מזה, מה זה כבר יכול להיות. בטח מישהו השאיר כביסה במכונה ומישהו אחר שואל מי זה.

במוצ”ש עברתי על כל הדיווחים וניסיתי להבין מה קרה באדורה, דקות אחדות מהמוצב. בסוף הבנתי – בתקווה שהבנתי נכון – את גודל הסכנה בחדירה ליישוב, ואת ההצלחה ב”ה לעצור את המחבלים ולחסל אותם בלי שייהרג איש. רק פצוע אחד לכוחותינו.

רגע לפני שהלכתי לישון הגיעה הודעה אחרונה ללילה זה. מישהו העלה פוסט שתוקף את המדיניות של פיקוד מרכז, ותייג את נאור. הפוסט מחה על הקלות שבה חדרו מחבלים לאדורה, ועל האסון שנמנע בנס. איך זה שבסוף עצרו את המחבלים רק על סמך רחפן אזרחי. הנחתי שהפוסט הועלה רק בגלל הרחפן, אחרת לא היו מתייגים את נאור, האחראי על הרחפן הפלוגתי. תראי מה זה, אמרתי לאפרת, כשיש מחדל – צה”ל אשם; אבל כל מה שקשור להצלחה זה נס.

ביום שני חזרתי למוצב. חבר אמר לי שהיה בלגן שלם. המון כוחות, אבל בלי מישהו שיעשה סדר. ונאור סיפר לי: העליתי את הרחפן, זיהיתי את המחבלים, אבל לא היה לי למה לדווח. כל אחד על תדר אחר, המון כוחות, אין קשר. זה הספיק, בסייעתא דשמיא, להציל את אדורה. תוהה מה הלאה.

הפיגוע ברעננה. ימים אחדים לפני השחרור, אנחנו בפילבוקס 310, שומעים על הפיגוע ברעננה. אף אחד לא הופתע שגם שם, הרחק בין גוש דן לשרון (אני יודע שזה הרחק, עשיתי את הנסיעות מקדימה לחברון), המחבלים מכאן. מבני נעים.

מאז ועד הסבב השלישי, לא זוכר כמה פעמים שמעתי ש’המחבלים יצאו מחברון’. ואני יכול לנחש מאיפה בדיוק הם יצאו, וזוכר את כל המטענים שמצאנו (כולל מחבוא של מאה מטענים באידנא. את הפיצוץ המבוקר שמעו עד תלם).

נכון, כרגע אין פה חזית (רק עבודה שקטה כדי להראות שליטה ולסכל טרור). נכון, כרגע יחסית שקט (חוץ מ’קצת’ פיגועים, שברוך ה’ רובם נגמרו ללא נפגעים). אבל האויבים שלנו יודעים שהכל יוצא מכאן. שחברון היא התשתית.

ערב פרשת חיי שרה התשפ”ה. שוב חיי שרה, והפעם נערכים לעשרות אלפי אנשים שיגיעו הנה. הם יודעים שהכל מתחיל מהשורש. מביתם של אברהם ושרה. מהמקום שבו יצחק וישמעאל קברו את אברהם, ויצחק הוא זה שנשאר שם. מכאן מאיימים המפגעים לצאת כל רגע, כי כאן המקור. אולי מכאן בע”ה גם יתחיל התיקון.