לִזְכֹּר לֹא רַק לְרָע יְמֵי רָעָה (אלתרמן, ליל חנייה)

 

יצאתי לקידוש,

ומרגיש כאילו יצאתי ליזכור

ועדיין לא חזרתי.

עוד אחזור למקום שהפסקתי,

להשלים את התורה לעיני כל ישראל,

ששוב לא תיפסק.

עוד אקרא, חזק חזק ונתחזק.

 

 

בשעה שנפל הגורל על שמיני עצרת, שמחו אותם רשעים.

אמרו: עייפים הם, חלושים הם, ואנו באים ונוצחים.

ולא ידעו,

שביום זה טעונים ישראל בכוחות של ראש השנה, של יום הכיפורים,

של סוכות ושל ליל שמחת תורה,

ובכוחות אלה הם באים ונוצחים.

 

זה המאורע הקשה ביותר בתולדות המדינה, אבל לא בתולדות העם.

עברנו את פרעה, את הכיבוש היווני, את חורבן הבית, את מסעות הצלב, את האינקוויזיציה,

את פרעות ת”ח ות”ט, נעבור גם את זה.

 

 

בארגז של התרומות לחיילים,

שוכבות שקיות ממתקים של שמחת תורה

שילדים לא יקבלו עוד.

 

 

אם תחנה עליי מחנה לא יירא ליבי.

אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח.

אחת שאלתי מאת ה’:

לזכור שהרגשתי כך במשך חמישים יום.

 

 

מקווה שלא צה”ל ייתן את השם למלחמה הזאת,

אחרת עוד יקראו לה מלחמת סוכות ב’.

 

 

ציפורים

ציפורים מתחתיי חגות קרוב

כמו לא יודעות לאן ומה

כאילו רוצות לנדוד במעוף

לארץ שאין בה מלחמה

ובאין דרך, עפות יצוא ושוב

עד דעוך האש מעל פני האדמה

 

מלחמה של ילדים

נערכנו להפס”ד כמו לקרב. עמדנו עם רימוני הלם וגז, מוכנים גם לצורך בירי.

בסוף התווכחנו עם אבא של ילד

שלקחנו לו את הטרקטורון, והוא נורא רצה אותו חזרה.

(יצוין שהילד זרק אבנים. הטרקטורון עדיין עומד בכניסה לפילבוקס)

 

יצאנו למארב. הלכנו בצעדים חרישיים. חיפויים לכל הכיוונים. כל רגע יכולים חלילה לירות עלינו.

נכנסנו לבית סמוך, לדאוג שלא יחשפו את הכוח.

כך מצאתי את עצמי עומד ומשגיח על ילד שמשחק במחשב, שלא ידווח לחברים ברשת שאנחנו שם.

עוד רגע גם הייתי אומר לו שמאוחר והוא צריך ללכת לישון.

 

נכנסנו לשלושה ימים בבית שהגדוד השתלט עליו. המשפחה נמצאת בבית הסמוך.

עומדים על הגג, מתצפתים על האבא שלקח את הילד שלו לקניות

(אחרי שאמרנו לו שאף אחד לא יוצא איתו)

כי הילד נורא רצה.

בסופו של דבר האבא הלך לבד. הילד אכן בכה.

 

מלחמה של ילדים, מול אויב שרוצח וחוטף ילדים.

כמה ילדים יצטרכו לסבול קצת, כדי שלילדי חברון, הר חברון וכל הארץ, יישאר משהו מהילדות.

 

 

 

בבית בחברון, אני הולך לישון בשק”ש באחד החדרים.

זה חדר הילדים, מסתבר. על הארון מודבק פו הדוב.

פו, אני אומר לו, מה אתה עושה כאן?

אני נמצא בכל מקום שיש בו אוכל, אומר פו, ובמיוחד אם יש בו דבש.

פו, אני מתעקש, אתה לא קולט? זה לא יער ת”ק הפרסאות, ולא צריך להיות ינשוף כדי לדעת שבאזור הזה גרים מחבלים.

אני לא מבין בזה, אומר פו, המצב הזה מורכב מדי בשביל דוב שאין לו מוח בקודקודו.

(חזרזיר לא נצפה על הארון, כנראה תפס את הרגליים וברח)

 

 

 

שוב בחדר הילדים בבית בחברון.

על הקיר פו הדוב, על השמיכה מיקי ומיני מאוס.

דמויות של דיסני, ככה זה איתן. עד שהן לא שומעות מוזיקה דרמטית וקול מאיים של אלי גורנשטיין, הן לא קולטות מי הרשע בסיפור הזה.

 

(גם קיטי נמצאת על הקיר, אבל ממנה אני לא מצפה לכלום, סתם אהבלה)

 

 

 

באלול אמרתי לעצמי שאני רוצה לעלות קומה.

לגדול.

לא להתעסק רק בלהשכיב ילדים, להתווכח על מקלחות ולהחליף חיתולים.

אז הנה, עכשיו ההזדמנות לעלות קומה, לגדול.

מקווה שזו הזדמנות לכל עם ישראל ככלל.

 

 

(שחזור מז’ מרחשוון)

בע”ה נאבק עד שננצח.

בע”ה נאבק עד שננצח.

בע”ה נאבק עד שננצח.

(אומר לעצמי 90 פעם, עד שישתרש אצלי כשגרת הלשון, ולא אומר מתוך הרגל ‘רק שיהיה שקט’, אחרת אצטרך לחזור מהתחלה)

 

 

תצפית. מחפש זורקי אבנים, מזהה פרפר.

הפרפר: איזה עולם מאעפן זה. מהרגע שנולדתי עד עכשיו – רק מלחמה!

אני: האמת? במובן מסוים גם אני ככה. ההבדל הוא שאני, בע”ה, אזכה לחיות גם בעולם טוב יותר.

 

 

(שחזור מב’ מרחשוון, על הגג בחברון)

22:30, מואזין. אין מואזין ב-22:30 למיטב זכרוני.

קיבלנו הודעה שבעקבות קריסת בית החולים בעזה ייתכנו הפרות סדר באזור.

זה כנראה זה.

ברמקול, כרוז קורא, מגביר את קולו, צועק.

בלי להבין מילה, אני מזהה את הקול הקורא להרוג אותנו.

 

 

 

אלעד: עזבו, אל תדברו איתם במילים, גם ככה העברית שלנו אילגת. דברו איתם סתרשפית.

אני: ?

אלעד: תכוונו מולם את הסתרשף והם יבינו.

**

במשמרת שלי מגיעים רכבים ליד הבית, איפה ששמנו חסם. אני מכוון את הקנה מולם והם מסתובבים.

אני: וואלה, זה עובד מולם, לדבר סתרשפית.

אלעד: ברור, זאת שפת האם שלהם.

 

 

 

(שחזור של מחשבה שעלתה בי בין שינה לערות לסרוגין, בין 6:15 ל-8)

האם האדמה עוד שומעת אותנו?

האם היא כותבת את כל מה שמחקנו?

את כל מה ששתקנו?

 

 

5:31.

מאימתי מברכין על הגאולה?

משיביט לשמים, ויבדיל בין תכלת לאפור.

 

 

 

סוף סוף זה הגיע: הנץ לפני המשמרת של שש בבוקר.

זהו, מכאן המלחמה יכולה להימשך מצידי, אני מסודר.

 

(הגרסה המלאה במחברת)

“מה אתה עושה בחיים?” אני שואל את עמרי, שותפי לש”ג.

“זמר”, הוא מפתיע אותי.

אני מדבר איתו, והוא מספר על הקריירה שלו עד היום.

“ומה עכשיו?” אני שואל אותו. “מצליח ליצור שירים?”

עמרי נאנח. זמרים שמוציאים עכשיו שירים זוכים להמון השמעות, הוא אומר, אבל פשוט אין לי ראש ליצירה עכשיו.

אני שותק, בהסכמה.

 

 

 

(השלמה מאסרו חג סוכות)

אני ישן עם מזרון על הרצפה.

אני לא עובד.

אני לא כותב.

אין לי תפילין.

לא פרקתי את הסוכה.

עושה הכל בשינוי.

סוכות כבר מזמן לא נמשך אצלי כל כך הרבה זמן.

 

 

(עוד השלמה משמחת תורה)

התעלמתי מהמידע המודיעיני.

כל חג הסוכות ירד גשם,

ואני הסברתי בתירוצים שונים למה זה לא נורא,

אבל סימן הקללה היה על הקיר.

לא אתעלם עוד. סליחה.

 

 

(מחשבה אחרת משמחת תורה)

כשאעלה לשמים בבוא העת, אשאל את המלאכים איך זה שאף אחד לא ידע מראש.

ייתכן שהם יגיבו: גם אנחנו לא ידענו. הדין נחתם יום לפני כן.

 

 

 

י”ט מרחשוון

יוצא לש”ג לקראת שבת ראשונה בבית.

המג”בניק בש”ג משחק ארץ-עיר עם זו שבעמדה המערבית. מדי פעם נתקעים.

פתאום אני מזהה צורך בי.

מישהו שיחבר אותיות למילים.

הם מחפשים מקצוע בס’.

אני אומר: סופר.

וכשאני יוצא מהמוצב, אני נזכר שזה בעצם המקצוע שלי.

אולי פעם ראשונה בזמן האחרון שאני נוקב בשמו.

בעצם, יכול להיות ששנייה, או שלישית, או רביעית.

מי באמת סופר עכשיו.

 

 

(שחזור משבת חיי שרה)

דרכי חברון שוממות, כמעט מבלי באי מועד.

יותר חיילים ושוטרים מאזרחים.

אבל נדמה לי שאני שומע קול עמום, ממערת המכפלה:

הנה הבנים שלנו, וכולם לבושי מדים.

כך נראה העם שלנו עכשיו.

 

 

ממתינים בחשכת הלילה.

מביטים באפלה שממול.

מחכים בקור,

לרגע שיידלק האור,

לניצוץ באפלה שפתאום יצוץ.

ואולי הפעם נצליח לירות בו, להפיל את הבקת”ביסט.

 

 

אל תקראו לו שבעה באוקטובר

אפשר להחביא אותו מאחורי תאריך לועזי,

כאילו היה זה יום של שגרה,

כאילו במקרה זה קרה,

ובמקום בשבעה זה היה יכול להיות בשמונה, בתשעה או בעשרה,

או שלא משנה היום, העיתוי, התפאורה.

אבל האויב יודע בדיוק לאן ירה. לכל חץ יש מטרה.

היום האיום והנורא

הוא לא סתם שבעה באוקטובר, גם לא שבת שחורה.

קוראים לו שמחת תורה.

למטרה הזו הם כיוונו, לגומרה, לאוסרה, לשוברה, לקוברה.

אין מה להחביא אותו מאחורי ספרות, רק לעמוד מול האמת המרה,

ומול פני המרצח,

ולהגיד לו:

השמחה תנצח. התורה תנצח.

 

 

(ב’ כסלו, סיור משטרה, קריית ארבע)

הילדים המתרוצצים על המדרכה,

הנערים שחוצים עכשיו את הכביש עם תיקים גדולים בדרך לישיבה או ממנה,

האנשים בקונים בחנות ליד תחנת הדלק,

אולי חושבים עכשיו על לוחמי צה”ל הגיבורים או משהו כזה.

הם לא יודעים כמה יפה האזרחות הישראלית בעיני החייל שמסתכל עליהם עכשיו.

 

 

(מחשבה תוך כדי מארב. מתצפת לכאורה על הדברים הלא נכונים, נחליאלי נגיד)

 

מפקד: כולם לעלות על מגן וצינה.

נעשה את התדריך קצר, ירי חיצים באישור שלי בלבד, קשתות לכיוון המטרות בלבד. בן-ישי, מה יהיה?

דוד: סליחה, לא מסתדר עם השריון.

מפקד: מה תעשה אם יתקיל אותך פלישתי? תתחיל להיסגר על עצמך! יאללה, גבולות גזרה, מזהים מולכם?

דוד: היי, אני רואה מולי חצבים פורחים, עלי שלכת ונחליאלי.

מפקד: בן-ישי! לא להסתכל על שום דבר, רק על גבולות גזרה! סלע לבן-אדום-לבן, מזהה?

**

שאול: יאללה, תעלה על ציוד.

דוד: אני אף פעם לא הסתדרתי עם השריון הזה. מצטער, אני אשים משהו אחר.

שאול:

דוד: היי, אני רואה מולי חלוקי אבנים.

 

 

 

(שחזור מו’ כסלו, סופה וערפל)

 

נח: עורב, כאן קודקוד. פרוק החוצה, תעשה פטרול ותדווח לי תמונת מצב.

עורב: (פורק, עושה סיבוב, חוזר אחרי דקה)

נח: תיבה של חפ”שנים! יונה, כאן קודקוד

 

 

 

“אקשטיין”, אמר המ”פ, “איזה איום יכול להיות לנו כאן?”

“בקת”ב, זריקת אבנים, ירי…” עניתי את התשובות המוכרות.

“מה עוד?”

שתקתי.

“רחפן”, הוא הזכיר את האיום החדש. “צריך לתצפת גם למעלה”.

הוא סיים, ואני יכולתי לשמוע את רבי נחמן מצטרף לתדריך:

הסתכלת היום לשמים?