טִיּוּל בַּבַּיִת
פֶּרֶק 2: כִּנֶּרֶת
מֵאֵת חַיִּים אֶקְשְׁטֵיין
לצפייה והורדה בקובץ pdf לחצו כאן
“נָכִין עַל הָאֵשׁ!” “נִקְנֶה פִּיצָה!” “מָה פִּתְאוֹם פִּיצָה? עוֹשִׂים עַל הָאֵשׁ!”
כָּךְ נִשְׁמְעָה בַּחֲדַר הַיְּלָדוֹת חֲצִי שָׁעָה שֶׁל וִכּוּחַ רוֹעֵשׁ.
נָכוֹן, נֹגַהּ, אֶסְתֵּר וְקֶרֶן תָּמִיד נִשְׁמָעוֹת דֵּי קוֹלָנִיּוֹת,
אַךְ וִכּוּחַ כָּזֶה – קוֹרֶה רַק כְּשֶׁאִמָּא מַרְשָׁה לְהוֹסִיף לָרְשִׁימָה קְנִיּוֹת.
“בֶּטַח יֵשׁ פִּיצֶרִיָּה בִּטְבֶרְיָה”, קֶרֶן אָמְרָה, נְחוּשָׁה וְסוֹעֶרֶת.
“מַנְגָּל עַל הַחוֹף”, טָעֲנָה אֶסְתֵּר, “זֶה הָאֹכֶל הֲכִי מַתְאִים לַכִּנֶּרֶת”.
קוֹל צְעָדִים נִשְׁמַע בַּמַּדְרֵגוֹת. בֶּטַח אִמָּא עוֹלָה לְהַגִּיד שֶׁאִם
הֵן לֹא מַפְסִיקוֹת תֶּכֶף וּמִיָּד – בַּפִּיקְנִיק יִהְיֶה רַק סָלַט קִשּׁוּאִים.
אֶסְתֵּר וְקֶרֶן הֶחְלִיפוּ מַבָּטִים וְחָזְרוּ מַהֵר לְחַיֵּךְ כְּהֶרְגֵּלָן,
הָעִקָּר שֶׁלֹּא יִתְבַּטֵּל הַפִּיקְנִיק, עַל חוֹף הַכִּנֶּרֶת מוּל הַגּוֹלָן.
אִמָּא אָכֵן פָּתְחָה אֶת הַדֶּלֶת. “בָּנוֹת יְקָרוֹת, אֲנִי מִצְטַעֶרֶת –
הֶחְלַטְנוּ שֶׁאֵין זֶה הַזְּמָן לְטַיֵּל. לֹא נִסַּע לַטִּיּוּל בַּכִּנֶּרֶת“.
כְּמוֹ מִפְלַס הַכִּנֶּרֶת בִּשְׁנַת בַּצֹּרֶת, צוֹנֵחַ לַקַּו הָאָדֹם בְּקֶצֶב –
גַּם הַחִיּוּךְ מֵהַפָּנִים שֶׁל הַיְּלָדוֹת הָלַךְ וְיָרַד, נִשְׁאַר רַק עֶצֶב.
***
הֵן הָלְכוּ לִישֹׁן בְּלִי אֲרוּחָה, כִּי אֲפִלּוּ הָאֹכֶל הַטּוֹב בָּעוֹלָם –
לֹא יִתְקָרֵב לְטַעַם שֶׁל פִּיקְנִיק, מוּל הֶהָרִים, הַסִּירוֹת וְהַיָּם.
אֵיךְ מְבַטְּלִים טִיּוּל לַכִּנֶּרֶת? זֶה לֹא יִתָּכֵן, זֶה פָּשׁוּט מֻגְזָם!
אִם זֶה לֹא הָיָה כּוֹאֵב מַסְפִּיק, פִּתְאוֹם קוֹל זִמְזוּם מִסְּבִיבָן זֻמְזַם.
“מִי מְזַמְזֵם שָׁם?” נֹגַהּ לָחֲשָׁה. “לֹא כְּדַאי לוֹ אִתִּי לָרִיב!”
“רֶגַע”, קֶרֶן עָצְרָה בַּעֲדָהּ, “אוּלַי זֶה הַיַּתּוּשׁ מֵהַטִּיּוּל לְתֵל אָבִיב?”
“כֵּן!” פִּתְאוֹם גַּם אֶסְתֵּר נִזְכְּרָה בַּטִּיּוּל הַקּוֹדֵם שֶׁיָּרַד לְטִמְיוֹן.
“זוֹכְרוֹת שֶׁרָאִינוּ יַתּוּשׁ מְדַבֵּר, וְנָסַעְנוּ לְחוֹף הַיָּם – בַּדִּמְיוֹן?”
“אֵיזְזְזֶה מַזְּזְזְזָל שֶׁנִּזְכַּרְתֶּן בַּסּוֹף”, טוּשׁ הַיַּתּוּשׁ מִלְּמַעְלָה זִמְזֵם.
לְיֶתֶר בִּטָּחוֹן, לְמִי שֶׁשָּׁכְחָה, אֶת הַשִּׁיר הַקָּצָר עַל עַצְמוֹ הוּא פִּזֵּם:
“אֲנִי טוּשׁ הַיַּתּוּשׁ, מֵאֶרֶץ קִשְׁקוּשׁ, מְרַחֵף וְעָף מֵהֹדּוּ עַד כּוּשׁ,
הָיִיתִי בְּפָּרִיז וַאֲפִלּוּ בְּרוֹמָא, אֲבָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל זֶה הֲכִי מוּשׁ!”
נֹגַהּ כָּעֲסָה: “אַתָּה שׁוּב מְגָרֶה! אַתָּה מְטַיֵּל מִצָּפוֹן לַדָּרוֹם
וְרַק אֲנַחְנוּ לֹא מְטַיְּלוֹת, יוֹשְׁבוֹת בְּבַיִת אֶחָד כָּל הַיּוֹם”.
“תַּגִּיד, טוּשׁ, אִם כְּבָר אַתָּה פֹּה”, נִסְּתָה אֶסְתֵּר גִּישָׁה קְצָת אַחֶרֶת,
“אוּלַי תּוּכַל לִנְסֹעַ צָפוֹנָה? כָּל כָּךְ מִתְחַשֵּׁק לִי לִטְבֹּל בַּכִּנֶּרֶת”.
“אֵין בְּעָיָה!” קָרָא הַיַּתּוּשׁ. “צָרִיךְ קֶצֶף אַמְבָּט – בְּלִי לְהַשְׁפְּרִיץ,
שְׂמִיכַת פּוּךְ, שָׁלוֹשׁ אֲבָנִים וְכַמָּה חֻדִּי עִפָּרוֹן־עִם־שְׁפִּיץ”.
בְּדִיּוּק הֵן עָשׂוּ אַמְבַּטְיָה עִם קֶצֶף, אָז נֹגַהּ אָסְפָה מְעַט בִּקְעָרָה,
אֶסְתֵּר אָסְפָה אֲבָנִים מֵהַגִּנָּה, וְחֻדִּים דַּקִּים מָצְאָה בַּמְּגֵרָה,
לְקֶרֶן תָּמִיד יֵשׁ פּוּךְ, לְמִקְרֶה שֶׁיַּדְלִיקוּ מַזְגָן וְיִהְיֶה קַר בַּלַּיְלָה.
טוּשׁ הִסְתַּכֵּל עַל כָּל הַצִּיּוּד, וְהֵחֵל לְחַלֵּק הוֹרָאוֹת מִלְּמַעְלָה:
“פִּרְסוּ אֶת הַשְּׂמִיכָה כְּמוֹ הָרֵי הַגּוֹלָן, הַקֶּצֶף יִהְיֶה הַחֶרְמוֹן בַּצַּד
וְשִׂימוּ שְׁפִּיץ עַל כָּל אֶבֶן – כָּךְ, הִיא תִּהְיֶה כְּמוֹ סֶלַע בַּזֶּלֶת חַד”.
שְׁלָשְׁתָּן עָצְמוּ חָזָק אֶת הָעֵינַיִם, וְטוּשׁ לָחַשׁ לְחִישָׁה נִסְתֶּרֶת:
אַבְּרָם־קָדַבְּרָם, הוֹשֵׁטַיָּדְוְגַעְבָּם, הוֹפּ – קֶסֶם־עַל־יַם־כִּנֶּרֶת!
הֵן פָּקְחוּ עֵינַיִם. מְאוּמָה לֹא קָרָה. אוֹתוֹ הַחֶדֶר, אוֹתָהּ הַתַּפְאוּרָה.
“תַּפְעִילוּ דִּמְיוֹן!” טוּשׁ הִזְכִּיר. “אַחֶרֶת לֹא נָטוּס אֲפִלּוּ לַתִּקְרָה!”
אַבְּרָם־קָדַבְּרָם, הוֹשֵׁטַיָּדְוְגַעְבָּם, הוֹפּ – קֶסֶם־עַל־יַם־כִּנֶּרֶת!
בִּן רֶגַע שְׁלָשְׁתָּן הָיוּ בָּאֲוִיר, טָסוֹת בְּסִירַת קָיָאק דּוֹהֶרֶת.
לְמַטָּה זָרַם נְהַר הַיַּרְדֵּן, פָּרוּס מִכִּנֶּרֶת עַד יַם הַמֶּלַח,
טוּשׁ פָּנָה לְאֶסְתֵּר וְשָׁאַל: “מָתַי לָרֶדֶת? אֵיפֹה נִרְאֶה לָךְ?”
“עַל חוֹף הַיַּרְדֵּן”, הִצִּיעָה אֶסְתֵּר, אַךְ קֶרֶן הֵגִיבָה מִיָּד בְּהִיסְטֶרְיָה:
“הֵיי, שָׁכַחְתְּ? רָצִיתִי פִּיצָה! בּוֹאוּ נְחַפֵּשׂ פִּיצֶרִיָּה בִּטְבֶרְיָה”.
הַקָּיָאק נָחַת בְּחָצֵר גְּדוֹלָה שֶׁל מִבְנֶה עַתִּיק. הֵן חָשְׁשׁוּ לְהִכָּנֵס.
“אֲנַחְנוּ בִּטְבֶרְיָה”, הִסְבִּיר הַיַּתּוּשׁ, “זֶה קֶבֶר רַבִּי מֵאִיר בַּעַל הַנֵּס”.
“קְבָרִים, עַכְשָׁו? עָדִיף לִי שִׁירִים”, נֹגַהּ אָמְרָה, “זֶה מַתְאִים לַכִּנֶּרֶת”.
“אֶפְשָׁר גַּם וְגַם”, הִצִּיעַ טוּשׁ, “נִהְיֶה גַּם בְּקֶבֶר רָחֵל הַמְּשׁוֹרֶרֶת”.
אַחֲרֵי שֶׁבִּקְּרוּ בְּקִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, הָרַמְבָּ”ם וְגַם הַמְּשׁוֹרֶרֶת רָחֵל
הִגִּיעַ הַזְּמָן לָרֶדֶת לַחוֹף, לִמְצֹא פִּנָּה וְשָׁם לְהִתְנַחֵל.
הֵן מָצְאוּ לְעַצְמָן מָקוֹם שָׁקֵט, בְּלִי רְעָשִׁים וּבְלִי צְעָקוֹת,
רַק שְׁנֵי דַּיָּגִים חֲבִיבִים יָשְׁבוּ עַל סֶלַע עִם שְׁתֵּי חַכּוֹת.
“אֶפְשָׁר גַּם?” נֹגַהּ שָׁאֲלָה. “בָּא לִי לִתְפֹּס דָּג בַּחַכָּה”.
“קְחִי”, הוֹשִׁיט אֶחָד אֶת חַכָּתוֹ, “עַכְשָׁו אַתְּ יוֹשֶבֶת כָּאן וּמְחַכָּה”.
קֶרֶן וְאֶסְתֵּר, בְּרַגְלַיִם יְחֵפוֹת, אָסְפוּ אֲבָנִים חֲלָקוֹת וְיָפוֹת,
הֵן רָאוּ מוּלָן אֶת פִּסְגוֹת הַגּוֹלָן, עוֹמְדוֹת מֵרָחוֹק וּלְעֶבְרָן מַשְׁקִיפוֹת.
אַחַר כָּךְ הֵן הִכְנִיסוּ רַגְלַיִם לַמַּיִם, אֶפְשָׁר כָּךְ לָשֶׁבֶת בְּלִי הַפְסָקָה!
וְנֹגַהּ? עֲדַיִן מְחַכָּה עִם חַכָּה, דָּגָה עַד כֹּה – שַׂקִּית בַּמְבָּה רֵיקָה.
קֶרֶן הִזִּיעָה, הָיָה לָה קְצָת חַם, אַךְ שִׁכְשׁוּךְ הָרַגְלַיִם עָשָׂה לָהּ קַר.
“הֵיי, טוּשׁ”, שָׁאֲלָה, “אֵיזוֹ אֶרֶץ הִיא שָׁם? מִצְרַיִם, יָוָן, אוּלַי מַדְגַּסְקָר?”
“הַכִּנֶּרֶת הִיא יַמָּה”, צָחַק הַיַּתּוּשׁ, “הִיא אֵינֶנָּה יָם עֲנָק לְלֹא סוֹף.
מִלְּמַעְלָה הִיא כְּמוֹ בְּרֵכָה, אוֹ גִּיגִית, רוֹאִים מִכָּל הַצְּדָדִים אֶת הַחוֹף.
הִיא לֹא מַגִּיעָה לִמְדִינוֹת רְחוֹקוֹת, אֲבָל בְּכָל זֹאת – כֻּלָּם לָהּ זְקוּקִים
כִּי לְכָל הָאָרֶץ, אֲפִלּוּ לַנֶּגֶב, הַכִּנֶּרֶת שׁוֹלַחַת מַיִם מְתוּקִים”.
נֹגַהּ הִתְחִילָה לְאַבֵּד סַבְלָנוּת, הִיא לֹא תָּפְסָה אֲפִלּוּ דָּג קָטָן,
קֶרֶן וְאֶסְתֵּר נִהְיוּ רְעֵבוֹת, וְהֵחֵלּוּ לְדַמְיֵן כְּכָל יְכָלְתָּן:
קֶרֶן דִּמְיְנָה שֶׁקָּפֶטֶרְיָה בִּטְבֶרְיָה שׁוֹלַחַת אֵלֶיהָ פִּיצָה מְטֹרֶפֶת,
אֶסְתֵּר, בַּצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַחוֹף, דִּמְיְנָה מִשְׁפָּחָה עַל מַנְגָּל מְנַפְנֶפֶת.
“מִי דִּמְיֵן אוֹתָנוּ?!” זָעֲקָה הַמִּשְׁפָּחָה. “אֲנַחְנוּ הֲרֵי צִמְחוֹנִיִּים בְּגָלוּי!”
הִם עָזְבוּ אֶת הַמַּנְגָּל בְּכַעַס גָּדוֹל, וְהִשְׁאִירוּ לְאֶסְתֵּר אֶת הַבָּשָׂר הַצָּלוּי.
נֹגַהּ נִסְּתָה לְדַמְיֵן דָּג גָּדוֹל אַךְ לֹא תָּפְסָה וְלוּ דָּג קָטָן,
לְפֶתַע הַחַכָּה הֵחֵלָּה לִרְעֹד, וּמִתּוֹךְ הַמַּיִם עָלָה… לִוְיָתָן!
“אוּפְּס”, אָמְרָה נֹגַהּ, “דִּמְיַנְתִּי דָּג קְצָת גָּדוֹל מִדַּי, בְּלִי כַּוָּנָה…
אִם הוּא יִבְלַע אֶת כָּל הַכִּנֶּרֶת, לֹא יִשָּׁאֲרוּ מַיִם בַּמְּדִינָה!”
טוּשׁ הֶחְלִיט לְסַיֵּם אֶת הַטִּיּוּל, וְלָחַשׁ לְחִישַׁת קְסָמִים אַחֶרֶת:
אַבְּרָא־קָדַבְּרָא, קִבּוּץ־כְּפָר־קֶרֶת, זֶהוּ־זֶה־קֶסֶם־עַל־יַם־כִּנֶּרֶת!
***
הַבֹּקֶר הִגִּיעַ, יָבֵשׁ וָחַם. הִן קָמוּ בְּחֹסֶר רָצוֹן לַכִּיּוֹר.
אֶסְתֵּר שָׁטְפָה פָּנִים וְיָדַיִם, נֹגַהּ וְקֶרֶן אַחֲרֶיהָ בַּתּוֹר.
“נוּ, מָה יִהְיֶה? מָתַי תּוֹרֵנוּ? הֶחְלַטְתְּ לִגְמֹר אֶת כָּל הַכִּנֶּרֶת?”
וּלְפֶתַע פִּתְאוֹם קָלְטוּ הַבָּנוֹת – הַיַּמָּה שָׁלְחָה לָנוּ לַבֶּרֶז מַזְכֶּרֶת…
תּוֹךְ שְׁנִיָּה קְטַנָּה הֵן הָיוּ בַּגִּנָּה, עִם קֶצֶף אַמְבָּט (טִפָּה מַשְׁפְּרִיץ),
שְׂמִיכַת פּוּךְ וְשָׁלוֹשׁ אֲבָנִים, שֶׁעַל כָּל אַחַת הִזְדַּקֵּר לוֹ שְׁפִּיץ.
בָּאֶמְצַע הֵן שָׂמוּ גִּיגִית עִם מַיִם, דַּג צַעֲצוּעַ וּבַמְבָּה רֵיקָה,
הִכְנִיסוּ רַגְלַיִם וְחִכּוּ… לִכְלוּם.
אֶפְשָׁר כָּךְ לָשֶׁבֶת בְּלִי הַפְסָקָה…