טיול בבית, פרק 3: ירושלים (סיפור ילדים בהמשכים!)

טִיּוּל בַּבַּיִת

פֶּרֶק 3: יְרוּשָׁלַיִם

מֵאֵת חַיִּים אֶקְשְׁטֵיין

 

לצפייה והורדה בקובץ pdf לחצו כאן

 

 

שְׁנֵי טִיּוּלִים כְּבָר בֻּטְּלוּ לְגַמְרֵי. כָּל הַתָּכְנִיּוֹת שֶׁל כֻּלָּם מִתְבַּטְּלוֹת.

הַבָּנוֹת הֶחְלִיטוּ – בִּמְקוֹם לְתַכְנֵן, נְנַסֶּה הַפַּעַם בַּבַּיִת לְבַלּוֹת.

נֹגַהּ הִצִּיעָה: “נִקְנֶה לָנוּ מִשְׂחָק. מָנוֹף עַל שַׁלָּט, חֲלָלִית עִם מָנוֹעַ…”

“אוּלַי נִרְאֶה סֶרֶט?” הִצִּיעָה אֶסְתֵּר. “כָּכָה נַרְגִּישׁ כְּמוֹ בַּקּוֹלְנוֹעַ!”

קֶרֶן רָצְתָה: “הַמְבּוּרְגֶּר וְצִ’יפְּס! כְּמוֹ בְּמִסְעָדָה, אֲבָל בַּקְּטַנָּה”,

וּשְׁלָשְׁתָּן צָעֲדוּ לְדַבֵּר עִם אִמָּא, לְבַקֵּשׁ מִמֶּנָּה לַעֲשׂוֹת הַזְמָנָה.

“אִמָּא, אֶפְשָׁר הַמְבּוּרְגֶּר וְצִ’יפְּס?” “וְסֶרֶט לִרְאוֹת?” “וּמִשְׂחָק חָדָשׁ?”

“לֹא הַשָּׁבוּעַ”, אִמָּא עָנְתָה. “עַכְשָׁו מִתְאַבְּלִים עַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ”.

אֶת זֶה הַבָּנוֹת לֹא לָקְחוּ בְּחֶשְׁבּוֹן. הֵן הֵחֵלּוּ לִתְפֹּס אֶת חֻמְרַת הַמַּצָּב:

לֹא רַק שֶׁאֵין טִיּוּלִים בָּאָרֶץ, גַּם אֵין שׁוּם בִּלּוּי עַד תִּשְׁעָה בְּאָב…

 

שֶׁקֶט צָנַח בִּשְׁמֵי הָעֶרֶב, אַךְ הֵן לֹא נִרְדְּמוּ מֵרֹב שִׁעֲמוּם,

עַד שֶׁלְּפֶתַע, בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה, שׁוּב נִשְׁמַע קוֹל מֻכָּר שֶׁל זִמְזוּם…

“טוּשׁ, זֶה אַתָּה?” קֶרֶן שָׁאֲלָה. “מֵהַטִּיּוּל לְתֵל אָבִיב, וְגַם לַכִּנֶּרֶת?”

הַיַּתּוּשׁ הַמּוּזָר נֶעֱצַר בַּמָּקוֹם. “וַדַּאי שֶׁאֲנִי, מָה זֹאת אוֹמֶרֶת?

אֲנִי טוּשׁ הַיַּתּוּשׁ, מֵאֶרֶץ קִשְׁקוּשׁ, מְרַחֵף וְעָף מֵהֹדּוֹ עַד כּוּשׁ,

הָיִיתִי בְּפָּרִיז וַאֲפִלּוּ בְּרוֹמָא, אֲבָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל זֶה הֲכִי מוּשׁ!”

“תְּרַחֵף בְּכֵיף”, נֹגַהּ רָגְזָה, “אֲבָל מָה אֲנַחְנוּ נַעֲשֶׂה עַכְשָׁו?

אֵין טִיּוּלִים, וְגַם אֵין בִּלּוּיִים, לְפָחוֹת עַד אַחֲרֵי תִּשְׁעָה בְּאָב”.

“אִם אַתָּה קָסוּם”, שָׁאֲלָה אֶסְתֵּר, “וְיוֹדֵעַ לָעוּף בַּדִּמְיוֹן לַיָּם,

אוּלַי תַּסִּיעַ אוֹתָנוּ בַּזְּמָן, לַתְּקוּפָה שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם?”

“לֹא לֹא”, אָמַר טוּשׁ, “לֹא נוֹסֵעַ בַּזְּמָן! זֶה עוֹשֶׂה לִי בְּחִילָה וְגַם שִׁהוּקִים,

וְחוּץ מִזֶּה, בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ – אֵין זְבוּבִים, יַתּוּשִׁים וּשְׁאָר מַזִּיקִים.

אֲבָל אִם תִּרְצוּ טִיּוּל בִּירוּשָׁלַיִם – לָזֶה בְּוַדַּאי אַסְכִּים תָּמִיד;

מִמֵּילָא, בְּכָל נְסִיעָה לִירוּשָׁלַיִם, מַרְגִּישִׁים עָבָר וְנוֹגְעִים בֶּעָתִיד”.

שְׁלוֹשׁ הַיְּלָדוֹת קָפְצוּ מֵהַשְּׂמִיכוֹת, וְחִישׁ נֶעֶמְדוּ הָכֵן עַל הָרַגְלַיִם.

“הַפַּעַם זֶה קַל”, אָמַר הַיַּתּוּשׁ, “קֻבִּיּוֹת, נְיָר – וְאַתֶּן בִּירוּשָׁלַיִם!”

הַבָּנוֹת הֵבִיאוּ דְּלִי שֶׁל קֻבִּיּוֹת וְהוֹסִיפוּ כַּמָּה דַּפֵּי נְיָר,

מִסָּבִיב לַמִּטּוֹת הֵן בָּנוּ חוֹמָה, וּבָאֶמְצַע הֵקִימוּ כֹּתֶל מְפֹאָר.

מִדַּף אֶחָד הֵן הֵכִינוּ פְּתָקִים וְהִטְמִינוּ בַּכֹּתֶל בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת,

מִדַּף אַחֵר הֵן הֵכִינוּ יוֹנִים שֶׁמֵּעַל לַכֹּתֶל עָפוֹת וְהוֹמוֹת.

טוּשׁ נֶעֱמַד בְּכִוּוּן יְרוּשָׁלַיִם, וְחֶרֶשׁ הִתְחִיל אֶת הַלַּחַשׁ לְהַגִּיד:

הוֹקוּס־פּוֹקוּס־אַגְרִיפַּס־וְהוֹרְדוּס, תַּמָּתִי־חֶמְדָּתִי־צִיּוֹן־עִיר־דָּוִד!

דָּבָר לֹא זָז, כְּלוּם לֹא קָרָה. “שׁוּב לֹא הִפְעַלְנוּ מַסְפִּיק אֶת הַדִּמְיוֹן?”

“הַפַּעַם צָרִיךְ גַּם תְּפִלּוֹת”, טוּשׁ הִסְבִּיר, “אַחֶרֶת לֹא מַגִּיעִים לְצִיּוֹן”.

שְׁלָשְׁתָּן לָחֲשׁוּ תְּפִלָּה חֲרִישִׁית: “שֶׁיִּבָּנֶה בְּיָמֵינוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ,

וּבֵינְתַיִם, אִם אֶפְשָׁר, שֶׁנִּסַּע לִירוּשָׁלַיִם…” רַק אָז טוּשׁ חָזַר וְלָחַשׁ:

הוֹקוּס־פּוֹקוּס־אַגְרִיפַּס־וְהוֹרְדוּס, תַּמָּתִי־חֶמְדָּתִי־צִיּוֹן־עִיר־דָּוִד!

וְהִנֵּה הֵן בְּרַכֶּבֶת קַלָּה מְעוֹפֶפֶת, עָפוֹת בָּאֲוִיר, נִרְגָּשׁוֹת מִתָּמִיד.

 

הֵם עָפוּ מֵעַל כְּבִישׁ מִסְפָּר אַחַת, מִלְּמַעְלָה רָאוּ עֲצֵי אֳרָנִים.

“נִסַּע בְּרוּחַ הָעַרְבַּיִם עוֹד קְצָת”, אָמַר הַיַּתּוּשׁ, “וְנִהְיֶה כְּבָר בִּפְנִים”.

בָּתֵּי הָעִיר זָהֲרוּ לִקְרָאתָם, הֵם חָלְפוּ מֵעַל גֶּשֶׁר עָשׂוּי מֵיתָרִים

אַךְ אָז אַרְבַּעְתָּם הֵחֵלּוּ לִנְחֹת, הָרַכֶּבֶת צָלְלָה כְּמוֹ רַכֶּבֶת הָרִים.

הֵם נָחֲתוּ לְתוֹךְ דּוּכַן עַגְבָנִיּוֹת, בְּשׁוּק מַחֲנֵה־יְהוּדָה הַהוֹמֶה אָדָם;

מַזָּל שֶׁהָיָה כֹּה רוֹעֵשׁ וְגוֹעֵשׁ, שֶׁאִישׁ לֹא שָׂם לֵב לַתַּקָּלָה מִלְּבַדָּם.

“בְּאֵיזוֹ שְׁכוּנָה”, שָׁאַל הַיַּתּוּשׁ, “תִּרְצוּ לְבַקֵּר בַּשָּׁעוֹת הַבָּאוֹת?

גְּאֻלָּה? רְחַבְיָה? מֵאָה שְׁעָרִים? רָמוֹת, תַּלְפִּיּוֹת, אוּלַי נַחְלָאוֹת?”

כַּמָּה אֶפְשָׁרוּיוֹת בְּעִיר אַחַת… שְׁלוֹשׁ הַבָּנוֹת הִתְלַבְּטוּ לְדַקָּה,

אַךְ עַד מְהֵרָה עָנוּ פֶּה אֶחָד: “קַח אוֹתָנוּ לָעִיר הָעַתִּיקָה!”

הֵן חָלְפוּ עַל פְּנֵי חֲנוּיוֹת, בָּתֵּי כְּנֶסֶת, מִבְנִים יָפִים – מַמָּשׁ כְּמוֹ צִיּוּר.

“טוּשׁ”, אָמְרָה נֹגַהּ, “אַתָּה לֹא מַדְרִיךְ? אֵין לְךָ שׁוּם הֶסְבֵּרִים בַּסִּיּוּר?”

“אֵין לִי הַרְבֵּה סִפּוּרִים”, אָמַר טוּשׁ, “מַדְרִיךְ אֲמִתִּי מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי.

אֲבָל שָׁם, בְּמָלוֹן הַמֶּלֶךְ דָּוִד, סַבָּא שֶׁלִּי עָקַץ שׁוֹטֵר בְּרִיטִי.

אִמָּא שֶׁלּוֹ, בִּימֵי הַתּוּרְכִּים, הִדְבִּיקָה אֶת הַפֶּחָה הַתּוּרְכִּי בְּקַדַּחַת

וְאָבִיהָ הִנְהִיג קְהִלַּת יַתּוּשִׁים – כִּי הָעִיר אָז הָיְתָה עֲלוּבָה וּמֻזְנַחַת…

עוֹד לֹא סִפַּרְתִּי עַל אַחַת סַבְתּוֹתַי שֶׁעָקְצָה אֶת סוּלְטָן סוּלֵימָאן הַמָּנוֹחַ

וּכְשֶׁטִּיטוּס הֶחְרִיב אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, סַב־סַב־סַבָּא שֶׁלִּי קָדַח לוֹ בַּמּוֹחַ”.

טוּשׁ הָיָה יָכוֹל עוֹד לִקְדֹּחַ, אַךְ לְפֶתַע כֻּלָּם עָצְרוּ בִּשְׁתִיקָה:

סוֹף סוֹף הֵם הִגִּיעוּ לִקְצֵה הָרְחוֹב, וּמוּלָם – חוֹמוֹת הָעִיר הָעַתִּיקָה.

“מֵאֵיזֶה שַׁעַר כְּדַאי לְהִכָּנֵס?” שָׁאֲלָה אֶסְתֵּר. “אוּלַי שַׁעַר צִיּוֹן?”

“מִשַּׁעַר יָפוֹ”, נֹגַהּ בִּקְּשָׁה, “יֵשׁ שָׁם סִמְטָאוֹת יָפוֹת פִּי מִילְיוֹן”.

“סְלִיחָה, יְלָדוֹת”, טוּשׁ הִתְנַצֵּל, “מִיַּתּוּשׁ אֵין יוֹתֵר מִדַּי מָה לְצַפּוֹת.

לִזְבוּבִים וְיַתּוּשִׁים יֵשׁ רַק שַׁעַר אֶחָד – בּוֹאוּ אַחֲרַי מִשַּׁעַר הָאַשְׁפּוֹת”.

 

הַבָּנוֹת עָבְרוּ אֶת הַבִּדּוּק הַבִּטְחוֹנִי, וְאָמְרוּ תּוֹדָה לְאַנְשֵׁי הָאַבְטָחָה.

רַק “בְּזְזְזְט” אֶחָד נִשְׁמָע מֵהַמַּכְשִׁיר – הָיָה זֶה טוּשׁ, שֶׁזִּמְזֵם מִשִּׂמְחָה.

הַיְּלָדוֹת הִרְגִּישׁוּ שֶׁלִּבָּן מִתְחַמֵּם, וְלֹא בִּגְלַל מֶזֶג הָאֲוִיר הַשְּׁרָבִי.

הוּא הָלַם וְדָפַק, מַהֵר וְחָזָק: הִנֵּה הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי!

שְׁלָשְׁתָּן הֶחֱזִיקוּ זוֹ בְּיָד זוֹ, שֶׁלֹּא לָלֶכֶת לְאִבּוּד בַּקָּהָל:

מַחְלֶקֶת חַיָּלִים, קְבוּצַת מְטַיְּלִים, מִנְיַן חֲסִידִים וְתַיָּרִים מִנֶּפָּאל.

אַחֲרֵי שֶׁסִּיְּמוּ לְהִתְפַּלֵּל מוּל הַכֹּתֶל, יָצְאוּ לָרְחָבָה עִם עוֹד כַּמָּה נָשִׁים

אַךְ לֹא הִצְלִיחוּ לִרְאוֹת אֶת טוּשׁ. אוּלַי הוּא מָצָא עֶזְרַת יַתּוּשִׁים?

“אִבַּדְנוּ אוֹתוֹ”, קֶרֶן נִבְהֲלָה, “אֵיךְ נַחְזֹר הַבַּיְתָה? אֵיזֶה יֵאוּשׁ!”

נֹגַהּ חָשְׁבָה לִפְנוֹת לַמִּשְׁטָרָה, אֲבָל מִי שָׁם יִטְרַח לְחַפֵּשׂ יַתּוּשׁ?

פִּתְאוֹם הֵן קָלְטוּ – אֲנַחְנוּ בַּכֹּתֶל! אִם יֵשׁ בְּעָיָה, מִיָּד מִתְפַּלְּלִים!

וְשׁוּב הֵן נָשְׂאוּ תְּפִלָּה לַמָּרוֹם, וְאָמְרוּ כַּמָּה מִזְמוֹרֵי תְּהִלִּים.

אַחַר כָּךְ הוֹסִיפוּ: “יְהִי רָצוֹן… שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מַמָּשׁ בִּמְהֵרָה,

וְעַד אָז – שֶׁנַּחְזֹר כְּבָר הַבַּיְתָה, כִּי אַבָּא וְאִמָּא יִדְאֲגוּ נוֹרָא”.

וּפִתְאוֹם –

“עוֹד יִשָּׁמַע בְּזְזְז חוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם! סִימָן טוֹב בְּזְזְזְז וּלְכָל יִשְׂרָאֵל!”

זוֹרְקִים סֻכָּרִיּוֹת לְעֵבֶר חָתָן, וְטוּשׁ הַמִּסְכֵּן מְנַסֶּה לְהִנָּצֵל…

“מִתְקֶפֶת טוֹפִי! הַצִּילוּ אוֹתִי!” קָרָא הַיַּתּוּשׁ שֶׁחָשַׁשׁ עַל חַיָּיו.

הֵן הֵבִינוּ שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמָן לַחֲזֹר, וְהֵגִיבוּ בְּפַרְצוּף שֶׁל תִּשְׁעָה בְּאָב.

“אֲנִי עָף מִפֹּה”, הִבְהִיר הַיַּתּוּשׁ, וְלַחַשׁ קְסָמִים לָחַשׁ תּוֹךְ שְׁנִיָּה:

הוֹקוּס־פּוֹקוּס־אַגְרִיפַּס־וְהוֹרְדוּס, לְשָׁנָה־הַבָּאָה־בִּירוּשָׁלַיִם־הַבְּנוּיָה!

 

בְּעֵרֶךְ בְּשֶׁבַע – שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים, הֵחֵלּוּ הַבָּנוֹת לִפְקֹחַ עֵינַיִם

וְהִנֵּה הֵן בַּחֶדֶר, לֹא בַּמִּקְדָּשׁ, אֲפִלּוּ לֹא בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם.

אִמָּא נִכְנְסָה לוֹמַר בֹּקֶר טוֹב. “רָצִיתִי לְהַגִּיד סְלִיחָה עַל אֶתְמוֹל –

הָיוּ לְכֻלְּכֶן הֲמוֹן רַעֲיוֹנוֹת, וְאָמַרְתִּי לָכֶן לְוַתֵּר עַל הַכֹּל…

שָׂמַחְתִּי לִרְאוֹת שֶׁלֹּא הִתְרַגַּזְתֶּן, קִבַּלְתֶּן אֶת כָּל הָעִנְיָן בַּהֲבָנָה.

לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ צָרִיךְ לְחַכּוֹת, אֲנַחְנוּ מְחַכִּים כְּבָר אַלְפַּיִם שָׁנָה…”

אִמָּא יָצְאָה וְחָזְרָה לְעִנְיָנֶיהָ, נִשְׁאֲרוּ רַק קֻבִּיּוֹת בַּחֲדַר הַבָּנוֹת.

הֵן יָרְדוּ מֵהַמִּטָּה, נָטְלוּ יָדַיִם, חָזְרוּ לַחֶדֶר – וְהִתְחִילוּ לִבְנוֹת.

עוֹד שַׁעַר, וְעוֹד חוֹמָה, קוֹמָה בַּמִּגְדָּל, וְהִנֵּה עוֹד קוֹמָה,

שָׁלָב עַל שָׁלָב בַּהֲמוֹן סַבְלָנוּת,

כְּמוֹ שֶׁנִּבְנֵית הַגְּאֻלָּה הַשְּׁלֵמָה.

 

עוד באותו נושא