(פורסם ב’עולם קטן’ ויקרא התשפ”ה. מבוסס על כוננות אמיתית)

בסרט שמיכל צפתה בו, גיבור על ניסה להיחלץ מיקום מקביל ולחזור לכדור הארץ. הסתכלתי עליה, ורציתי להגיד לה שהיא עצמה חיה ביקום מקביל שאין בו פסח עכשיו, והגיע הזמן שתצא משם ותחזור לעולם שלנו. אבל כיוון שהיה זה יום הספה, העדפתי להכיל ולחסוך ממני את המאבק מול המתבגרת. צריך לדעת לבחור את המלחמות שלך.

יום הספה חל מדי שנה, ימים אחדים לפני פסח, בין יום התנור ליום ה-לא-להיכנס-יותר-למטבח-עם-חמץ. שיאו מגיע באמצע היום או לקראת הערב, כאשר הדלת נפתחת בחרדת קודש לכבוד אליהו מנקה הספה. לרגע הזה קודמות כמה שעות אינטנסיביות, שבו אני שופך את חמתי על הספה ומנקה אותה מכל פירור, כי הרי לא סביר שיבוא מישהו לנקות את הספה כשהיא מלוכלכת. אני תמיד מקשה ביני לבין עצמי, שגם לנקות את הספה כשהיא כבר נקייה זה לא בדיוק הגיוני. מכל מקום, ההיגיון הקובע הוא זה של עינת, מייסדת יום הספה, וזו שבדרך כלל עוקבת באדיקות אחרי פעולת המנקה כדי לוודא שהספה אכן תהפוך מ’סבירה’ ל’מצוחצחת’. דווקא השנה, כשיום הספה קיבל פתאום תפנית בלתי צפויה, עינת הייתה בכלל באיזו הרמת כוסית במשרד, והשאירה את מצוות היום על כתפיי.

בדלת ממול לא שמעו על יום הספה. הם גם לא ניקו באותו יום. אמיתי הגיע עם המדים והנשק לכמה שעות בבית, ואשתו והילדים עזבו את האקונומיקה ומסירי השומנים לכבודו. בערב כל אחד מהם כבר יחזור למשמרת שלו, הוא למסדרון נצרים והם למסדרון שבין הסלון למטבח, אבל בינתיים הם חגגו כמו בכל אפטר. מהחלון נראה אפילו שליח פיצה שהוזמן לרגל המאורע. כן, פיצה. עולם אחר. כלומר, אנחנו בעולם אחר, בשגרה רוטינית דמיונית, בעוד בדלת ממול נמצאים עכשיו בעולם האמיתי.

כיאה לנושא את שמו של אליהו, אף פעם לא יודעים באמת מתי יגיע מנקה הספות. זה יכול להיות בצהריים, אחרי הצהריים או ב”סליחה על העיכוב אני מסיים עם לקוח ומגיע אליך” בלילה. כששני הקטנים הואילו בטובם לעזוב את הסלון, וללכת לשכנע את מיכל שגם הם רוצים במחשב, החלטתי לבדוק רגע אם אליהו שלח שעה עדכנית.

הוצאתי בעייפות את הטלפון. הבעיה עם יום הספה, שהוא גורם לך לרצות לקרוס, אלא שמקום הקריסה האידיאלי הוא בדיוק זה שאתה אמור לשמור עליו מכל משמר. התיישבתי לספה לרגע, לבדוק ווטסאפ ולחזור לניקיון. רק לרגע.

ברגע הזה ראיתי רק הודעה אחת. לא מאליהו, מאהוד. המ”מ.

הוא עשה את זה ענייני. יעיל יותר מחייגן אוטומטי, תכליתי יותר מהמ”פ. תהיו מוכנים, אין עדיין צו, אבל זה יכול להיות כל רגע. מעכשיו. אשרו קבלה ותכינו תיק.

ברגע אחד קמתי מהספה. תוך שני רגעים שכחתי מקיומה של הספה. כמו כדור מתותח, נוריתי היישר אל החדר, והתחלתי לארגן ציוד. אין עכשיו ספה, אין בית, אין אליהו, אין עינת. כלומר יש עינת, אבל בינתיים שלא תדע מכלום. נספר לה אחר כך בסבלנות. אם נספיק. בינתיים רק להתארגן זריז, לקראת הקרב האמיתי מול העומדים עלינו לכלותנו.

**

תוך כמה דקות הציוד היה בשלבי התארגנות מתקדמים. הקסדה בווסט, זוג מדים אחד בתיק ועוד אחד מוכן ללבישה, רצועה לנשק בתא הקדמי כדי לשלוף אותה ברגע שאחתום על ה-m-16. זה היה הרבה יותר מהיר מאשר בצו הקודם, בעיקר הודות לחילוף העונות, שאיפשר להשאיר בבית את הפליז, הסופטשל והחלפ”ס. כל הזמן הזה לא קיבלנו שום הודעת עדכון. לא מאהוד, ולא מאליהו.

המחשבות שלי עדיין נעו במהירות. לא היה להן שום רצף הגיוני, מה שהעיד אולי על תחילת הסתגלות מחדש לחשיבה הצבאית. לקחת פק”ל קפה. בעצם אולי עדיף לקחת את הפק”ל קפה הכשר לפסח. אולי לקחת תיק אחד רגיל ותיק אחד לפסח. קטשופ. ומה אם בערב פסח נהיה בדיוק באמצע כפר ערבי, מה אני אעשה עם הכלים של החמץ. אולי נמכור אותם לתושבים בכפר. די, אין זמן לבדיחות עכשיו. מה קשור קטשופ. איזה כפר בעצם, עוד לא אמרנו לאן קופצים. תפסיק לקפוץ, תכף אבא יגיע ויצעק עליך. ספריי. מה ספריי, עוד לא התחילה העונה של היתושים. איפה שמתי את המצית. היי, אולי נצטרך את המצית לבדיקת חמץ. אז כדאי שהוא יהיה בתיק של החמץ. ואז מה יהיה בפק”ל קפה של פסח? מי צועק בסלון? למה יש לי בראש ספריי? וקטשופ?

צעקות נשמעו מהסלון, ואני התעקשתי לא להקשיב להן. אין עכשיו סלון, אין ספה, אין זמן. אבל כשהצעקות הלכו וגברו, פתחתי את הדלת כדי לבדוק לרגע מה קורה בחוץ. רק לרגע.

ברגע הזה ראיתי את יובל מתיז בספריי של הספה על החלון, ואת רועי מסתובב ברחבי הסלון עם הקטשופ, כי יובל לא הרשה לו בספריי אז הוא חיפש משהו אחר להתיז בו. מיכל הייתה עדיין מול הסרט. “מה נסגר, את לא יכולה לקום שנייה?” שאלתי. “אני באמצע המתח”, היא ענתה כאילו אין מלחמת עולם מסביבה, “מייק צריך להציל את נסיכת הכוכב”.

“נו, אז שיציל אותה וגמרנו!” צעקתי. “אי אפשר”, היא הסבירה, “כי הנסיכה בעולם אחר, והוא תקוע בעולם הזה”.

**

המחשבות שלי החלו להיאבק ולהתנגש זו בזו. חייבים למצוא את המצית אבל עוד רגע רועי הורס את הספה. אליהו יגיד שאי אפשר לנקות עם לכלוך טרי מעכשיו, רק שכל רגע אהוד יכול להגיד תוך שעתיים כולם בבא”פ חותמים על ציוד. ומה יהיה כשעינת תראה את המצב של הספה. ומי יודע איזו פעולה תשתבש רק כי לא קפצנו בזמן.

הייתי צריך להכריע לבד בין שני העולמות. העולם שהתארגן לגיוס חירום לא סבל דיחוי, אבל גם מהעולם שבין הספה למטבח לא יכולתי להתעלם. ידעתי בבירור איזה מהם גדול יותר, קריטי יותר, גורלי יותר, אבל הידיעה הבהירה הזאת לא ביטלה את הדקירה החדה בלב, מעצם המחשבה שעינת תחזור לספה מלוכלכת. היא לא תעמוד בזה. את העובדה שאני משאיר אותה לבד עד פסח – היא אפילו לא תצליח לשמוע, אחרי שתצנח מעולפת על הספה שלא נוקתה.

נשארתי באמצע, קרוע בין הסלון לתיקים, בדיוק איפה שמיכל צפתה בגיבור העל שלה מחזיק מגב ביד. “תראי, אפילו הוא מחזיק מגב, קחי גם את מגב או מטאטא ותבואי לעזור”, אמרתי. “זה לא מגב”, היא טענה, “זה מוט מעבר. הוא קיים גם בעולם הזה וגם בעולם המקביל, ולכן הוא מאפשר לעבור ביניהם”.

קודם כל, החלטתי שאני חייב להיות בעמדת תצפית על הספה, למנוע פעילות חבלנית עוינת מצד הילדים. בשביל זה הוצאתי את התיק לסלון, כדי לנסות גם לארוז וגם לשמור על קשר העין עם הילדים המפזזים על ספריי וקטשופ, אבל זה לא היה רעיון מוצלח. הניסיון לפעול בשני העולמות במקביל התברר כפגיעה בביטחון מידע.

“אבא, מה זה?” שאל רועי.

“אממ, אני… מסדר, לכבוד פסח”, עניתי.

“מה אתה עושה? אורז ליציאת מצרים?” צחק יובל.

“כן… סוג של יציאת מצרים”, אמרתי.

לרגע הבזיק בי רעיון. אולי יש דרך לצאת מההתנגשות הזאת.

“חשבתי לעשות… מין משחק כזה, כאילו אנחנו יוצאים ממצרים”, הצעתי.

“אז למה מדים?” שאל יובל.

“מה זאת אומרת? בני ישראל יצאו ממצרים חמושים. צריך להילחם נגד פרעה, אם הוא יתקוף אותנו”, הסברתי. “יאללה. אני אארוז תיק גדול ליציאה, ואתם בינתיים… תחזירו את הקטשופ והספריי למקום, ותצאו ממצרים למדבר, כלומר לחצר”.

“כן! ממצרים! בצאת ישראל! שירים!” צהל רועי, ואני הפעלתי שירים לבקשתו. מאותו רגע, הילדים התכוננו ליציאת מצרים שלהם בין הסלון לחצר, ואני התכוננתי למלחמה נגד פרעה, ובחלל האוויר הדהדו אותם שירים. עתה בני חורין, ישראל ממשלותיו, במהרה במהרה בימינו בקרוב, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב”ה מצילנו מידם.

**

קצת אחרי שאליהו סיים לצחצח את הספה, וקצת לפני שעינת תחזור ותראה איך יצא, היה לי רגע להסתכל שוב בטלפון. רק רגע, הבטחתי לעצמי.

ברגע הזה הספקתי לראות את ההודעה מאהוד: חזל”ש. בסוף אין כלום.

סתם התארגנו, כתב סרגיי בווטסאפ.

לא סתם, כתב אהוד, עכשיו אני יכול לדעת שכולכם זמינים ומחוברים.

ואני אמרתי לעצמי, עכשיו הכל באמת מחובר.

מיכל יצאה מהחדר עם מטאטא, לנקות את השאריות מארוחת הערב. “איזה קטעים, אבא”, היא אמרה, “בסוף התברר ששני העולמות המקבילים היו בכלל עולם אחד”.