אי שם, ברקיע השלוש עשרה, במקום האפל והנורא ביותר, שאפילו לא ניתן להגדיר כ”מקום”, שאף אדם חי אינו יכול לדמיין או להבין, ישבה פקידה משועממת וחיכתה להפסקת הצהריים שלה.
לרוע מזלה הייתה לה המון עבודה. חדר ההמתנה מלא עד אפס מקום וכבר התחילו להישמע משם צעקות חשודות בדקות האחרונות. יש עומס מטורף על המעבר כבר כמה חודשים, הפקודות מלמעלה לוחצות להעביר את כולם מהר לפני שהמערכת קורסת, ומישהו צריך להיות אחראי על כל הבירוקרטיה הארורה הזאת, כי משום מה צריך רישום מלא על כל התושבים החדשים שנכנסים לגיהינום.
היא לחצה על הפעמון, “הבא בתור”. דלת חדר הקבלה נפתחה, והפקידה פיהקה ושלפה טופס כניסה, בתקווה שהתושב הבא שיגיע יעבור מהר ולא ישגע אותה כמו הקודמים לפניו, אבל כשהרימה את מבטה הבינה ששוב יש בעיה.
“אני חושבת שנפלה טעות” היא אמרה לאדם המזוקן והמחייך, שנראה יותר כמו רב שעומד להעביר דרשה בליל שבת והדבר המרושע ביותר שהוא יכול לעשות זה קרליבך בשבת קיץ “אתה לא שייך לפה. חכה בבקשה, אני ארים טלפון לאחראי ויסדרו את זה”.
המזוקן נראה מבולבל “אמרו לי להגיע לפה” הוא הרים את ידו והראה לה בגאווה את צמיד הנייר שקיבל בכניסה למשרד הראשי. על הצמיד האדום נכתבו המילים “רוצח” “צורר יהודים” ו”טרוריסט”.
גם הפקידה נראתה מבולבלת “המראה שלך מאוד מטעה, אדוני. יש לך מסמכים?”
בזמן שהוא חיטט בכיסיו היא קיוותה שלא יקרה מה שקרה במשמרת של שבוע שעבר, כשהיה צריך להעביר ידנית את כל עשרות האנשים שעברו אצלה באותו יום והגיעו בלי מסמכים בטענה שהם שמו אותם בכיס והכיס התפוצץ.
“נראה לי שזה זה” הזקן הניח ערימה מכובדת של דפים מקומטים ומלוכלכים על שולחנה המשרדי של הפקידה.
“כל זה?”
המזוקן התבונן לרגע בערימה. הדף הראשון היה חוזה שכירות על בונקר בדאחייה. השני היה דף טיוטה מלא מחיקות והמשפט ‘ישראל תימחק מהמפה’ בכתב חרטומים. “כנראה לא. בטח פה איפשהו”.
הפקידה נשפה אוויר בחוסר סבלנות “אז תתחיל למיין אותם ותמצא את המסמכים הנכונים”. הזקן התיישב על הרצפה בפינת החדר (לא היו כיסאות בחדר מלבד הכיסא המשרדי של הפקידה, וממילא בשבועיים האחרונים רוב התושבים החדשים הגיעו בלי רגליים) ובינתיים נכנס התושב הבא, גם הוא בעל חזות של סבא חביב. הוא הניף את זרועו העטורה צמיד אדום זהה לשל קודמו וצעק משהו בערבית.
‘כבר עדיף מחבלי חמאס. הם לפחות נראים כמו מחבלים’, הרהרה הפקידה “יש לך מסמכים?”
הוא שלף מהכיס דף והמשיך לצעוק קללות בערבית. הפקידה סרקה את הדף והעבירה למחשב, הקלידה כמה דברים והורתה לו להיכנס בדלת השנייה בחדר. הוא המשיך לצעוק ולהשתולל עד שפתחה את הדלת בעצמה ובעטה אותו החוצה. מקרים כמוהו היא הכירה היטב – בערך אחד מכל ארבעה שהגיעו אליה היה משהו בסגנון הזה. האחרים היו עייפים מהמוות וכבר לא היה להם אכפת כשדחפה אותם אל מעבר לדלת.
הזקן קם מהרצפה והושיט לה דף. היא סרקה אותו. “חסן נסראללה?” ווידאה.
“כן”
“רצח של מאות יהודים?”
“כן, וגאה בזה” הוא חייך חיוך שהיא כבר ידעה לזהות כחיוך של טרוריסט צורר יהודים.
“לא כתוב פה תאריך”
“27 בספטמבר 2024”
“עברי, בבקשה” היא אמרה בקוצר רוח.
“אין דבר כזה עברי!! אין יהודים, אין ישראל, אין מדינת ישראל, אין ממשלת ישראל, יימחקו כל היהודים!!!” צעק הזקן.
“כ”ד אלול תשפ”ד, על ידי כוחות צה”ל?”
“אין צה”ל! אין ישראל! אין יהודים! חיזבאללה מנצחים ואין ישראל!!!”
“בסדר, בסדר, נודניק. אז איך מתת?”
“על ידי אללה, שלח שליח בא לקחת אותי לגן עדן ולתת הרבה כסף וזהב”.
“גן עדן?”
“כן. איפה שבעים ושתיים הנשים שהבטיחו?”
“יש לך טעות. פה זה לא –”
“את אחראית לשלוח אותי לגן עדן עם הרבה כסף וזהב ושבעים ושתיים נשים, תביאי!!”
“לא, לא, לא” היא אמרה לאט ונפרדה בלי קול ממשלוח הסושי המתוכנן. “אני אעשה לך סדר בעובדות. זאת הכניסה לגיהינום. בלי נשים, בלי זהב. צה”ל הרג אותך. יש מדינת ישראל. יש יהודים. ומי שיימחק זה אתה ושאר החיזבאללה, אתה איתי? הבנת?”
“את טועה. תסתכלי בדף. תראי כמה יהודים אני הרגתי. תראי איזה יופי. איזה מפעל חיים. ראש ארגון טרור. איזה גדול וחזק אני. איפה שבעים ושתיים נשים שמגיע לי?”
הפקידה הקלידה כמה דברים במחשב. “טוב, תשמע –” היא ניסתה להגיד משהו, אבל הזקן לא היה מוכן להקשיב.
“הבטיחו לי! כשהייתי קטן הבטיחו לי!! אמרו לי תהרוג יהודים תקבל כסף וזהב וגן עדן ושבעים ושתיים נשים! מגיע לי!” הוא צרח בכעס. לפקידה נמאס.
“לא מגיע לך!” היא צעקה. “עכשיו תקשיב, זהב וגן עדן אתה לא תקבל. בזמן שאתה צרחת על הרצפה ביררתי קצת וגיליתי מה קרה. קיבלת בטעות פרסום לחבילת הפרימיום שלנו, כשלמעשה אתה אמור לקבל את חבילת הצוררים שלנו. טעות מצערת. את זה אי אפשר לסדר, אבל אני אולי יכולה לארגן לך משהו ככה בתור פיצוי”.
“יופי. אז תסדרי לי שבעים ושתיים נשים”.
“אי אפשר, לא יאשרו לך. אבל אפשר משהו כזה: גיהנום, זיכרון עד בתור צורר מגעיל, רוצח ופחדן ואישה אחת. זה בסדר?”
הוא פלט כמה קללות בערבית “בסדר, בסדר. איזו אישה?”
“מצאתי לך מישהי מושלמת” אמרה הפקידה בחיוך זדוני במקצת.
“נו? תגידי!”
“ושתי” היא אמרה והוסיפה לעצמה במחשב שליש גיהינום על השידוך.