(פורסם ב’עולם קטן’, פסח התשפ”ה)
כבכל שנה, התעורר יהושע בנחת ממשכבו בערב פסח, שעתיים לפני כניסת החג. שלווה הייתה נסוכה בו מדי שנה, גם כאשר בני ביתו היו טרודים בעריכת השולחן, בסידור הקערה, בהשכבת ילדים לפני ליל הסדר או במזימות היאך לגנוב את האפיקומן. לא בחסד קנה יהושע את שלוותו, אלא בזכות ואף ביגיעה, לאחר שעמל במשך שנותיו לפתח את שיטת המשב”ש: מה שעשינו בפעם שעברה.
אם בכל שנה זכה יהושע לישון בשלווה לפני הפסח, קל וחומר בערב פסח שחל בשבת. הידיעה שבכל עת יוכל להעלות מזכרונו את מה-שעשינו-בפעם-שעברה השרתה עליו ביטחון. הלא דאגה בערב פסח מניין? שמא נשכח מה אמורים לעשות לקראת הסדר, ומה אנחנו נוהגים. לא כן יהושע; הוא ידע כי בכל עת יוכל לדלות מזכרונו את רשמי השנה שעברה, ולהיזכר במדויק במה שנעשה אז. כך הוא פתר את כל הבעיות והטרדות בשנה שעברה, וגם בשנה שלפניה, וגם בשנה שלפני כן. ויותר מזה לא זכר, כי איך יזכור מתי ייסד בכלל את שיטתו. הוא זוכר רק את השנה שעברה.
נפנה לו יהושע למטבח, להוציא קפה מאותו מדף ששימש אותו בשנה שעברה, להכינו ולשתותו באותו ספל ששתה בו בשנה שעברה, בעוד בני ביתו טרודים בדאגותיהם. יובל אחיו הצעיר בהשכבת ילדים קטנים שעדיין סרבו לישון, הילדים עצמם במזימות היאך לגנוב את האפיקומן, גיסתו בגעגועים על אחיה שלא שוחרר מן המילואים ומי יודע מתי ישוב, אחותו הגדולה מיכל בהרהורים על בנה שלא ישוב עד תחיית המתים. סיים יהושע את הקפה ופנה להכין את החרוסת, שכן כך הוא המתכון העובר במשפחה מדור לדור – יפה שעה אחת לפני החג לחרוסת טרייה בחג. פתח את המקרר, ומצא שרחל הכינה כבר את החרוסת מבעוד יום, שהרי אין מכינים משבת ליום טוב. שאל בליבו, כיצד תהיה החרוסת טרייה כבכל שנה, אם נעשתה מבעוד יום? ענה לליבו, נעשה מה שעשינו בפעם שעברה.
או אז נתכרכמו פניו ככרפס. לא כך קרה בשנה שעברה. נשכח מליבו לגמרי מה היה בפעם שעברה שחל הסדר להיות במוצאי שבת. שב ואמר אל ליבו, עתה תיבחן שיטת המשב”ש וייאמנו דבריה. שחזר ישחזר את אשר נעשה בפעם שעברה, אפילו בלי לדעת מתי זה קרה.
**
הוציא יהושע את קערת החרוסת מן המקרר, והוליך אותה אצל רחל רעייתו, שפינתה את השולחן משיירי סעודת השבת. שאל אותה, הזוכרת את מה עושים בחרוסת שהוכנה מערב שבת, שלא יפוג טעמה? אמרה לו, ומי זוכר?
קרב את הקערה אצל רחל. עלה ריח החרוסת באפה, ריח של חרוסת שעברה עליה יממה שלמה. טעמה ממנה מעט ואמרה: אח, בפעם שעברה שפסח חל להיות במוצאי שבת, לפני ארבע שנים…
חייך יהושע ושאל, נו, מה היה באותו פסח לפני ארבע שנים? טעמה רחל עוד מעט מן החרוסת, ואמרה: מוצאי שבת. נעמה כבר יותר מיממה בבידוד. צועקת שהיא רוצה לאכול עם כולם, ואני אומרת שאי אפשר, ואמא שלי אומרת שכן אפשר ושלא צריך להגזים, ואבא נוזף בה ואומר, כדברי אחת ממכחישות המגפה תדברי, כל אשר יאמר אלייך משרד הבריאות שמעי בקולו. ונריה צועק שהוא רוצה תמורת האפיקומן ללכת לסרט כי לא היינו כבר שנה, ואני אומרת לו שאי אפשר, ואמא אומרת שכלו כל הסגרים וכולם מחוסנים ואין מה לדאוג, וחוזר חלילה. וסופה של נעמה שיצאה מבידודה, ולאחר כמשלוש חודשים הלכנו לסרט כל המשפחה, חוץ מאמא שהייתה בבידוד. ומה עם החרוסת? את זאת כבר לא זכרה רחל.
הלך יהושע עם החרוסת אצל יובל אחיו, שניסה להשכיב את הילדים. ראה שאין אלו ילדיו, אלא ילדי האח חגי שלא שוחרר ממילואים. שאל אותו, הזוכר אתה מה עושים בחרוסת שהוכנה מערב שבת? אמר לו, ומי זוכר?
קרב אצלו את הקערה. עלה ריח החרוסת באפו, טעם ממנו מעט ואמר: אח, כשפסח חל להיות במוצאי שבת, לפני כשבע עשרה שנה…
חייך יהושע ושאל, נו, מה היה בפסח לפני כשבע עשרה שנה? טעם יובל עוד מן החרוסת, ואמר: מוצאי שבת בניצן. הדודה מרים שתחיה מחלקת חרוסת לאכול עם המרור, ובעלה יצחק אומר שכבר שבענו מרור זה כמעט שלוש שנים. חגי, שה’ ישמור עליו ועל הפלוגה שלו, מכריז שתמורת האפיקומן הוא רוצה ללכת לנצרים. אמא אומרת לו, חמוד, אי אפשר ללכת לנצרים. והוא בשלו, נלך לשם ליום אחד בסך הכל. ואמא אומרת שאי אפשר, אולי בשנה הבאה. ואבא אומר לה, אל תבני ציפיות אצל הילד, אולי יום אחד כשהוא יהיה בצבא, וגם זה בספק. נו, ותראה איפה הוא היום. ומה עם החרוסת? את זאת לא זכר יובל.
היום הלך והחשיך, ותשובה אין, אך יהושע לא אמר נואש. הלך אצל מיכל אחותו, והיא מביטה בתמונת בנה שרק לפני שנה ישב עימם בסדר. שאל אותה, הזוכרת את מה עושים בחרוסת שהוכנה מערב שבת? אמרה לו, ומי זוכר, ולמי אכפת עכשיו.
קרב אצלה את הקערה. עלה ריח החרוסת באפה, טעמה ממנו מעט ואמר: אח, כשפסח חל להיות במוצאי שבת, לפני כעשרים וארבע שנים…
שאל יהושע בזהירות: מה היה בפסח לפני כעשרים וארבע שנים? טעמה מיכל עוד מעט מן החרוסת, ואמרה: מוצאי שבת. במשך השבת לא שמענו על שום אירוע, אבל אבא נשא אקדח ואמר שהכל יכול לקרות. אם ביום רגיל אויבינו יורים על כל הנקרה בדרכם, מזקן ועד תינוקת בת עשרה חודשים, כל שכן בפסח. ניבא, ולא ידע מה יהיה שנה לאחר מכן. רעות ביקשה לאפיקומן ששירה תחלים מהפציעה בפיגוע, הדוד יוסי אמר שאין מה לעשות חוץ מתהילים, הדודה אתי אמרה שיש מה לעשות וזה להיכנס לג’נין ולרמאללה אבל זה לא בידיים שלה. נו, ובפסח שאחרי זה יוסי בעצמו נכנס לרמאללה בחומת מגן. ומה עם החרוסת? את זאת כבר לא זכרה מיכל.
השבת יצאה, הכל חזרו מבית הכנסת, ויהושע נחפז למצוא תשובה לשאלתו. בטרם יישבו לשולחן, מיהר וניגש בחרדת קודש אל אביו יעקב. שאל אותו כפי ששאל את כולם, ענה לו אביו כפי שענו כולם. קרב אצלו את הקערה, עלה ריח החרוסת באפו, ולטעום לא היה צריך. רק אמר: אח, החרוסת של אביב שנת שבעים וארבע. אבא יושב בראש שולחן החג, לובש בדמעות את הקיטל, אותו קיטל שפשט מעליו ביום הכיפורים בצהריים. אמא מחלקת חרוסת ואומרת, אם לא זכינו לתפוחים בדגל של שמחת תורה, לפחות שיהיו תפוחים בחרוסת. ואבא אומר, עד עכשיו אכלתי מרור, אבל בשנה הבאה עוד נכין חרוסת מעצי התפוחים של רמת הגולן. ומה עם החרוסת? נאנח אבא ואמר, יותר מחמישים שנה, ומי זוכר.
נתייאש יהושע והתיישב לשולחן הסדר, ופניו חרדות ועצובות. חרדות לטעמה של החרוסת, ועצובות על שום שלא הצליח להיזכר מה היה בפעם שעברה. עוד הוא מצר ודואג, והנה סבתא מדדה וקרבה לקראתו, נשענת על ההליכון. סייע לה לשבת לידו, וליבו מאחל לה אריכות ימים, שהרי היא כבת מאה שנה כמעט. התיישבה סבתא ליד קערת הסדר, ועלה באפה ריח החרוסת. אמרה: אח, חרוסת של מוצאי שבת. כמו בפסח ההוא בירושלים. איזו חרוסת תפלה הייתה זו, לפני תשעים וחמש שנה. מאז תשעה באב שלפני כן, בתרפ”ט, לא עלה בידה של אמא להכין אוכל שתהיה בו מתיקות. אני ביקשתי במתנה מדינה עברית, כי כך קראתי על הכרוזים, אף שלא ידעתי מהי מדינה. ואבא חייך ואמר, עוד מעט בתי, עוד מעט. לשנה הבאה בירושלים הבנויה, שכבר עתה הולכת היא ונבנית.
**
נסתיימה ההגדה, ויהושע ידע כי אין עצה ואין תבונה. כשטעם ראשון מן המרור והחרוסת, נתמלא פיו מרירות. ולא ידע אם זאת בגלל החרוסת שאינה טרייה, או מפני ששמע הערב את כל השנים שעברו. אמנם, כיוון שהיה בעל הבית, קם על רגליו ואמר לכולם:
מחילה מכולכם. אני יודע שהטעם עכשיו קצת מריר מהרגיל, אבל אל דאגה, זה יעבור. תכף, בסעודה, יהיה הרבה יותר טוב.
מיד אורו פניהם של כל המסובים, נענו ואמרו פה אחד: כן, זה מה שעשינו בשנה שעברה!
ויהושע, מופתע מעט, חילק לכולם חרוסת לטבל בה את המרור. וכולם טעמו ואמרו זה לזה, בדיוק כמו בפעמים הקודמות: עוד מעט יהיה יותר טוב. עוד מעט מדינה, עוד מעט ניצחון, עוד מעט חזרה לחבלי ארצנו, עוד מעט גאולה. עכשיו עדיין מר, אבל לשנה הבאה בירושלים.