בדרך למטבח, גרב שמאל פיהקה בפעם השלישית.
“מה קורה לך הבוקר?” רטנה גרב ימין. “אפשר לחשוב איזה לילה מעייף כבר עבר עלייך…”
“זה היה לילה נורא!” הזדעקה גרב שמאל. “בכלל, איפה את היית הלילה?”
“תקועה בין המיטה לקיר. ישנתי מצויין!”
“זה מסביר”, אמרה גרב שמאל בזעף.
“נו, אז מה קרה?” הסתקרנה גרב ימין, אבל גרב שמאל פיהקה שוב פיהוק ענקי שאיים לבלוע שקד מרק שעבר בסביבה ולא ענתה.
בדקה שלאחר מכן היא חיכתה בקוצר רוח שגרב ימין תשאל שוב מה קרה הלילה, והיא תוכל לספר את סיפורה המזעזע ולקבל מעט רחמים על הלילה שעברה. בינתיים היא ריחמה על עצמה וצעקה איומים לעבר גורבת הגרביים שבשלה כל הרעה המיותרת הזו. למזלה של הגורבת היא לא ידעה גרבית, ובכלל – היא הייתה עסוקה בלהכין לעצמה ארוחת בוקר (כלומר, קורנפלקס עם חלב).
“האמת שהתעוררתי מהצעקה של אסתר ורק אז קלטתי שמה שאני שומעת זאת אזעקה”, היא סיפרה לבת אדם אחרת שגרבה גרביים עם דרדס שגם הוא נראה כאילו הוא ישן מקסימום שעתיים הלילה.
“תגידי, גם לך זה קרה? העירו אותך באמצע הלילה?” הוא שאל אותה.
“כן”, היא הופתעה שגם לו זה קרה. אולי בכל זאת הגורבת שלה לא אשמה ומדובר באירוע כללי? צריך לבדוק.
“זה היה נורא!” הוא רטן. “באמצע הלילה, בלי אזהרה מוקדמת, ומחוץ לבית!!”
“ממש מעצבן”, היא הצטמררה כשנזכרה בחול שכיסה את רצפת המבנה המלוכלך שמצאה בו את עצמה בשתיים בלילה. “מה דרדסית אומרת על זה? היא פזלה לעבר הגרב השנייה של בת האדם. דרדסית נראתה, בניגוד חד לדרדס, רעננה כמו אחרי שנת לילה של שתים עשרה שעות, פלוס ביקור אצל קוסמטיקאית על הבוקר. היא בחנה את ציפורניה בתשומת לב והתייעצה עם גרב ימין אודות טיפול גזירת חוטים שהתלבטה אם ללכת אליו.
שתי בנות האדם התיישבו ליד השולחן, מה שהבטיח כמה דקות שיחה בלי לזוז.
“אומרת על מה?” רטן הדרדס. “ישנה כמו כפכף, מתחת למזרון. לא יודע איך היא הגיעה לשם אפילו. יש קטע כזה בבית הזה, לישון רק עם גרב אחת”
“אם התכוונת להגיד שהיא ישנה טוב הלילה, לא הייתי ממליץ לך להשתמש בי בתור דוגמה”, נשמע עוד קול. כפכף חום שעמד בסביבה הצטרף לשיחה. “מה אכזרי יותר מלגרור מישהו החוצה מהסלסילה בהפתעה באמצע הלילה? לנטוש אותו בדרך! בחוץ! באמצע הלילה! עם פיצוצים מטורפים! עשרות פעמים אמרתי להם – אני לא נעלי ספורט! איתי עושים ספונג’ה, לא ריצת מרתון, אבל אין עם מי לדבר!”
גרב ימין הנהנה בהשתתפות. “פיצוצים ממש? שמעתי כמה בומים, אבל לא ראיתי אותם. מעניין מה זה היה”.
“אני לא חושב שזאת הייתה ריצת מרתון”, העיר הדרדס. “אם כבר, אני חשבתי שמדובר בריצת מנוסה. אף ריצת מרתון לא יכולה להתחרות בריצה מבוהלת כזאת” הוא חייך בגאווה על משחק המילים “הבנתם מה עשיתי פה?”
“ריצת מנוסה? למה? אוף, שמישהו יסביר לנו כבר מה קורה פה!” צעקה גרב שמאל. הדרדסית וגרב ימין הביטו לעברה, מופתעות, ושאלו מה קרה.
“הקפיצו את כולנו מהמיטות באמצע הלילה. בני האדם בבית הזה עשו רעש ורצו החוצה בלי נעליים לאיזה מבנה מוזר מלא חול מהסוג המעצבן שנכנס בין התפרים, היו מלא בומים ורעש חזק מעצבן כזה, ואז הם חזרו הביתה שוב כאילו לא קרה כלום וחזרו לישון”, קיצר הדרדס.
“וגם הפילו אותי בדרך ולא עצרו לנעול אותי שוב. עשרים דקות הייתי זרוק שם!” הוסיף הכפכף בעצבים.
“מוזר. אני לא שמעתי כלום. הייתי בחדר הילדים כל הלילה”, אמרה הדרדסית. “שמעתם מה הם אמרו, האנשים ב…מבנה הזה?”
“דברים מוזרים. הם אמרו כל מיני דברים כמו ‘איפה משפחת קומפרב’ ו’למישהו יש קליטה?’ ו’אפשר כבר לצאת?’ וגם ‘הייתה קזאעה גם בקדומים'” אמרה גרב שמאל.
“אני לא שמעתי, כמובן, כי שכחו אותי בחוץ”, ציין הכפכף.
“אזקעה, הם אמרו”, תיקן הדרדס בטון מלומד. “אבל אין לי מושג מה זה אומר”.
“אני יכולה להסביר”, אמר קול צרוד ונמוך מאחוריהם. הגרביים והכפכף הפנו את מבטיהם אחורה בהפתעה. הנעל הצבאית החומה של אבא עמדה שם, בפרצוף מבין-דבר.
“איך הגעת לכאן?” שאלה גרב ימין.
“בתור חיילת בצבא ההגנה לישראל יש לי זכות לעבור ממקום למקום גם בלי שינעלו אותי, ובלי תשלום על תחב”צ” אמרה הנעל בגאווה.
“חיילת? אל תגזימי. סך הכל נעל מרוטה של איזה חייל. אפילו בעזה לא היית” ירה הכפכף. “עאלק זכות. כולנו יודעים שמאיר גרר אותך לפה”.
“לא רוצים לשמוע, לא צריך!” נעלבה הנעל. “אני אלך לספר למישהו אחר”.
“נו, תספרי לנו!” אמרה גרב שמאל בקוצר רוח. (הדרדסית וגרב ימין פרשו בשלב זה מהשיחה ועברו להתלחשש על כך שלכולם בבית הזה כבר נקרע התפר.)
הנעל הצבאית כיחכחה בגרונה. “בתקופה האחרונה, ובעצם בשנים האחרונות בכלל, מתרחשת במדינה הזאת תופעה מוזרה. מדי זמן מה נשמע קול צופר עולה ויורד, שגורם לכל בני האדם בסביבה לרוץ לפתע למקום כלשהו, שבדרך כלל מלא בחול ובבקבוקי מים של מי עדן. בחלק מהמקומות זה קורה בתדירות גבוהה ובחלק פחות, אבל הנקודה היא שהסיבה לריצה ולרעש הוא שבדרך כלל העסק הזה מסתיים כעבור פחות מדקה בפיצוץ, כלומר הדבר המאיים על בני האדם הוא כלי מסוכן כלשהו. שמעתי שקוראים לזה טיל“.
“אבל למה הוא מגיע, הטיל הזה?” שאלה גרב שמאל בדאגה.
“מסתבר ששולחים אותו כל מיני אנשים שאוהבים להרוג אנשים במדינה הזאת. כנראה איזה קטע מוזר כזה. שמעתי על זה במהלך השירות הצבאי שלי”.
“למה לא נתפרתי בחו”ל, שם לא היו מעירים אותי באמצע הלילה בבומים ופיצוצים” רטן הדרדס.
“אבל אתם יודעים מה באמת מדהים בעסק הזה?” שאלה הנעל הצבאית.
“נו?”
“כל המיליון פיצוצים האלה – רובם בכלל לא פוגעים באף אחד! נכון שזה מדהים?”
“אז למה ממשיכים לשלוח אותם?” תמה הכפכף.
“שאלה טובה”, ענתה הנעל הצבאית בניסיון מוצלח להתחמק ממתן תשובה, מכיוון שלא הייתה לה אחת כזאת. “אבל אני אגיד לכם משהו”, הוסיפה בטון ממתיק סוד, “הפעם זה היה משהו מיוחד. לא הטילים הרגילים. איזה מיליון טילים בלילה אחד. וכמעט כולם לא פגעו בכלום! נכון מדהים?”.
“וואו, אמאל’ה!” נבהלה גרב שמאל, “אני לא מבינה איך כולם פה כל כך רגועים אחרי הלילה הזה”.
“כן, גם אני לא מבין מי יכול להיות כל כך רגוע אחרי מתקפה איראנית”.
“מתקפה איראנית?” אמרה גרב שמאל באי-אמון, “עכשיו אתה סתם ממציא”.