המתחם לבש חג. רול-אפים בצבעים ססגוניים ניצבו מכל העברים, דוכנים עמדו זה ליד זה תחת שמות ההוצאות לאור, מדבקות זהובות עם הנוסח המסורתי לחג – שניים בשמונים, שלושה במאה – עיטרו את השולחנות.
אולם חתני השמחה, הספרים עצמם, היו אחוזי יראה ופלצות, כמו לפני הימים הנוראים. הם הביטו בכל מוקדי האיום, שנמצאים ממש בסמוך להם, אפילו בתוך המתחם עצמו. הבמה שעליה כוכבי ילדים יחלטרו הצגות ויכבשו את לב הילדים, קודי QR שיסיטו מהם את המבט, וכמובן, שלל טאבלטים ואייפונים תחת כל דוכן רענן. האויב נמצא בכל מקום, אי אפשר לחמוק ממנו. לא פלא שאימת הדין הייתה נסוכה על פניהם וכריכותיהם.
לרוע המזל, הראשון שהעז להציע אפשרות של מרד היה דון קישוט. אילו ספר ריאלי ובוגר יותר היה מעלה את הרעיון, אולי היו לוקחים אותו ברצינות. אחר כך באו כמה ספרים שקולים יותר בדעתם, ובחנו את האפשרות להילחם באויבים המרצדים. שרלוק הולמס ניסה לפתור את התעלומה, ולהתחקות אחר סוד ההצלחה של המסכים. רב החובל אחאב התחמש ברובי ציד. אבל כל גיבורי החיל, מקפטן נמו דרך שלושת המוסקטרים ועד אסטריקס ואובליקס, לא הצליחו לטוות תוכנית פעולה מעשית.
קולות הייאוש החלו לעלות. המדריך לטרמפיסט ניסה לשכנע אותם לפעול בלי פאניקה, אבל גיבוריו של ז’ול ורן חזו איך ספרי AI שכותבים את עצמם יחליפו את כולם, ו-1984 קבע שעד 2034 כל התעשייה תיכבש תחת שלטון הדיגיטל.
ראשוני העובדים החלו לפתוח את המתחם. מוכרים צעירים, חלקם לא פתחו ספר מימיהם, נעמדו מאחורי הספרים. הם לא דפדפו בהם, רק עברו על המכשירים וערכו בירורים אחרונים על ברקודים, קופונים וסליקה. הם פינו מקומות נרחבים על השולחן, כך שחלק מהספרים הוותיקים כלל לא יצאו מהניילונים שמאחורי הדוכן. עד כדי כך בזים לנו, סח בתסכול החטא ועונשו, עד שהתברר שפשוט יש הרבה כותרים ישראליים חדשים, וצריך מקום בשבילם (כמה מהספרים זיהו כבר בשלב זה רמז מטרים מפתיע לקראת המשך העלילה).
המעוזים היחידים שעדיין לא הראו סימני שבירה היו אלה שעוטרו בבלונים (או בכתרים, אם הם שייכים להוצאת ספרים מסוימת שזה המיתוג שלה), ספרי הילדים והנוער.
הם לא עפו על עצמם יותר מדי. אולי חוץ מפיטר פן, שעוד האמין שיש לו ולחבריו חיי נצח. איה רטן שכל שנה קורה אותו דבר, הכובען המטורף והארנב החום החליטו שעדיף לחגוג את מסיבת אין-שבוע-הספר, אבא של רון אמר לכולם: לא נורא ילדים, כך קרה גם לגרמופון, לטלגרף ולאדם הקדמון עם הנבוט. זה סופה של כל תרבות.
אבל בשקט בשקט, ניצנים של מאבק החלו להתגלות. שלגיה העירה את הנסיך, שיראה לכולם מי הכי נמכרים בעיר. כדי להגדיל את הסד”כ, פיה טובה עברה על נרקיס מלך הביצה, והפכה את כל הצפרדעים שם לנסיכים שלופי חרב. אורה שכפלה את עצמה. אנשי פח פתחו את הלב, ואריות אזרו אומץ. הרמיוני בדקה היכן מופיע הכישוף שגורם לילדים להחזיק ספר ביד מרצונם החופשי, בזמן שהארי התאמן על אקספליאמוס שיגן עליו מול כוחות האופל הווירטואליים. גם שם זה לא עבר חלק; ג’ינג’י כינס את מושיק ודנה ואמר להם להיות ערוכים למתקפה, אבל דנה פישמן דיווחה עליו לחסמב”ה, וירון זהבי מיהר לאפס אותו ולטעון שהוא המפקד הבכיר בשטח. הזמיר סרב לשתף פעולה עם הסנאית, ודנידין שוב נעלם כשהיה צריך אותו. בסופו של דבר כולם היו מוכנים להכריז על מרד, אבל בדיוק אז הג’ירפה – שהתחבאה מאחורי רול-אפ רחב – קראה מוקדם מדי “הנה מיץ פטל!” וכל הכוח נחשף.
הכרוז כחכח בגרונו. לצורך בדיקת הסאונד, הוא אמר שסופר פלוני יחתום על ספריו בשעה שש, ושליד הבמה נמצא ילד ושמו מרקו שאיבד את אמא שלו. תכף זה מתחיל. רעד עבר בקרב הספרים מכריכה לכריכה. לא משנה כמה יקנו, לא משנה כמה ישלמו. האם בכלל יתעניינו? האם הקסם שלנו עדיין פועל?
רק ספרים מעטים לא הביעו פחד. הם אפילו התרגשו לקראת הפעם הראשונה, לכל היותר השנייה, שהם זוכים למעמד הזה. הספרים הוותיקים הסתכלו עליהם, ספק ברחמים, ספק בבוז. עוד מעט הם יגלו שהחיים האמיתיים הם לא אגדה, וששום אביר על סוס לבן לא יושיע אותם מהגורל האפל הממתין לתעשיית הספרים.
**
בעשר וחצי בלילה, השקט חזר אל המתחם. שאריות פופקורן שילדים השאירו אחריהם התגלגלו על הרצפה, לצד מוצץ אבוד, בלון קרוע וכתר שהתפרק. הספרים עדיין שתקו. חיל ורעדה עדיין אחזו בהם, גם בשעת הנעילה.
אך בין השולחנות עמדו גם ספרים זקופים, גאים, אפילו מאושרים. חלקם היו מאושרים דווקא מפני שאיבדו מגובהם, לאחר שקונים רבים רכשו מהערמות שלהם. על חלקם היו כיתובים מבריקים, וכריכות קדמיות שמזכירות מעט את ז’אנר המתח. יום אחד של גבורה, חודש אחד בלבנון, עדות מחאן יונס. חלקם היו דווקא שחורים מבחוץ, טראגיים, כריכותיהם האחוריות לא הצליחו לקפל את כל הכאב הכרוך בהם. ובכל זאת הם עמדו זקופי קומה בסוף הערב הזה.
ספרים לבנים ואפורים התייצבו גם הם, שמחים וקלילים, למרות הטקסטים הכבדים כל כך שנשאו בתוכם. האם יש פתרון, הקונפליקט בחברה הישראלית, תולדות המשבר הפוליטי, עתיד המדינה היהודית. עוד ועוד ספרים, חלקם מציעים פתרונות, חלקם מעלים קושיות, חלק נותנים תשובות אבל הן הרבה פחות חזקות מהשאלות.
למה העיניים שלכם גדולות כל כך? סנטו בהם זאבים מהספרים הישנים. מה ההתלהבות? אפשר לחשוב כמה רכשו מכם. וגם אם רכשו, זה בטח טרנד חולף. עוד מעט יעשו מכל אחד מכם סרט, ואתם עצמכם תושלכו אל פחי הניירות.
הספרים לא ראו צורך לענות. הם עדיין התרגשו מהמפגש עם הקהל. כדי לשחרר קצת מההתרגשות, הם דיברו זה עם זה, העלו זכרונות ומור”קים, קלטו איפה הם היו בשמחת תורה או בתחילת התמרון ואיפה הם היום. חלקם התחילו דווקא להתווכח, בעיקר הפוליטיים והחברתיים שביניהם. שאר הספרים הביטו בהם בקנאה; תראו אותם, אמר מלחמה ושלום, הם יוצאים כמו פטריות אחרי הגשם. יש להם כותבים, יש להם מתעניינים, יש להם קהל. הם קיימים, אולי כי הם הסיפור הכי אמיתי בעולם. הסיפור שהתחיל מבראשית, הסיפור שלא נגמר.
רוח ליל קיץ נעה בין הספרים הדוממים. סרטים צהובים, שעמדו באחד הדוכנים, התעופפו והתפזרו בין הדוכנים. סבא ג’פטו הסתכל בספרים החדשים, והביע משאלה שיוכל להיות אמיתי כמותם. אליס החלה לבלוע את הספרים של אנשי הפלאות, שיהפכו אותה להיות גדולה יותר. גנדלף ודמבלדור סחו איש לרעהו, שהכישוף הטוב ביותר הוא להיות חלק מהסיפור של העם הזה, לתת לו תקווה, גבורה, הרחבת אופקים או לפחות אסקפיזם למי שצריך. ספר של משלי אזופוס העיר להם שזה ז’אנר של סיפור קצר, ולא מקובל לכתוב בו מוסרי השכל בצורה גלויה כל כך. אנשי הביטחון, נשקים מאחוריהם וכל הספרות העברית לפניהם, סגרו את המתחם ודיווחו על סיום משימתם בהצלחה. בלי אושר ועושר, אבל עם תקוות שיימשך כך גם בעצם היום הבא.