(כ”ג טבת. מחליפים את פלוגה ב’ בצומת בית ענון, ומגלים את תושבי קריית ארבע שעוצרים לחיילים)

לא נעים לי מהאיש שעצר היום בצומת בית ענון, וחילק לנו שקיות עם המון דברים. עוגיות, קולה, פיצוחים, שוקולד ועוד ועוד, בשקית אחת.

אבל במקום להגיב ב”וואו, תודה רבה! עשיתם לנו את היום! חיממתם את הלב!” הגבתי באדישות, בקרירות, עשיתי טובה שהתקרבתי לרכב.

האיש הטוב לא ידע שאנחנו מגזרה שכנה. שאנחנו לא מתורגלים באזרחים. שכשאני רואה רכב עוצר בצומת, זה בדרך כלל רכב פלסטיני, ולכן גם אם הרכב נראה ישראלי והנהג נראה יהודי – אני בודק בחשדנות ונזהר לא להתקרב.

בסוף אמרתי תודה רבה, והוספתי עוד כמה מילים שאולי בכוחן לתקן את הרושם ולהביע הכרת הטוב.

ובלב, הוספתי עוד סעיף לחשבון האינסופי שלי עם האויב:

בגלל המתקפה הארורה שלך אז, היום אני לא יכול אפילו להסתכל על תורם אלמוני ולהאמין שהוא לא מחבל.

אפילו את זה לקחת לי, מנוול.

(לוקח חלק מתכולת השקית למרכז פלוגה, חלק לעצמי לכבוד שבת. מקווה שלקולה לא יהיה טעם מריר של חשדנות וחוסר אמון, ויישאר רק טעם של חסד והתנדבות)

(שמירה ראשונה ב-310)

מעל הפילבוקס שירשנו מפלוגה ב’ פרוסה צילייה. רק אחרי שעליתי למגדל, ראיתי שהיא מעוטרת דבש ורימונים. מרגישים חג באושר עד.

אני מאמין שבאיזשהו מקום, הדבש, הרימונים והאושר נשארו פרוסים מעליי. לעד, או לפות כל עוד אצטרך אותם.

 כל עוד אני למטה, אני לא רואה אותם, אבל שם.

(מוצ”ש וארא, מחשבות משבת בבוקר, שהתחזקו אחרי שנודע על הפיגוע באדורה)

שניהם לא ראו את ארץ האבות,

לא משה ולא אהרון.

אך היה להם דוד שנקרא בשם

העיר שנחרטה בזיכרון.

כדי ללכת לגאול את עם ישראל

 צריך במשפחה את חברון.

(ער”ש בא)

בליל שבת הטלפון רטט כמה פעמים. הודעות בווטסאפ של הפלוגה. זו כבר השבת החמש עשרה, ואני יודע שאם יקרה צורך דחוף שצריך הקפצה שלי מהבית – יתקשרו. חוץ מזה, מה זה כבר יכול להיות. בטח מישהו השאיר כביסה במכונה ומישהו אחר שואל מי זה.

במוצ”ש עברתי על כל הדיווחים וניסיתי להבין מה קרה באדורה, דקות אחדות מהמוצב. בסוף הבנתי – בתקווה שהבנתי נכון – את גודל הסכנה בחדירה ליישוב, ואת ההצלחה ב”ה לעצור את המחבלים ולחסל אותם בלי שייהרג איש. רק פצוע אחד לכוחותינו.

רגע לפני שהלכתי לישון הגיעה הודעה אחרונה ללילה זה. מישהו העלה פוסט שתוקף את המדיניות של פיקוד מרכז, ותייג את נאור. הפוסט מחה על הקלות שבה חדרו מחבלים לאדורה, ועל האסון שנמנע בנס. איך זה שבסוף עצרו את המחבלים רק על סמך רחפן אזרחי. הנחתי שהפוסט הועלה רק בגלל הרחפן, אחרת לא היו מתייגים את נאור, האחראי על הרחפן הפלוגתי. תראי מה זה, אמרתי לאפרת, כשיש מחדל – צה”ל אשם; אבל כל מה שקשור להצלחה זה נס.

ביו םשני חזרתי למוצב. חבר אמר לי שהיה בלגן שלם. המון כוחות, אבל בלי מישהו שיעשה סדר. ונאור סיפר לי: העליתי את הרחפן, זיהיתי את המחבלים, אבל לא היה לי למה לדווח. כל אחד על תדר אחר, המון כוחות, אין קשר. זה הספיק, בסייעתא דשמיא, להציל את אדורה. תוהה מה הלאה.

(ו שבט. מחשבות אחרי הפיגוע ברעננה. המחבלים מבני נעים)

כשיש בעיה בצנרת, השרברב הולך למקור המים. שם הוא מגלה את התקלה האמיתית, ומתקן.

כשיש בעיה בחשמל, החשמלאי הולך אל המקור שאליו הכל מחובר, שם הוא מגלה את שורש הבעיה ומתקן.

עוד פיגוע שבו אנחנו מחפשים מאיפה הוא יצא, ומוצאים אותו בנקודת המקור. בנקודה שבה אברהם, יצחק ויעקב התחילו את הדרך, וגם ישמעאל ועשו.

שם הבעיה, כי שם המקור, ואולי משם יבוא התיקון.

(ט”ו בשבט. שחרור)

סיימנו את ערב הפלוגה שהתקיים בצהריים. יצאנו מאליאב, עדיין מחפשים אחת לכמה דקות את הנשקים ונזכרים שהזדכינו עליהם. עם שם ומספר אישי ומחסניות מלאות, הפקדה עד לרגע שנחזור שוב למילואים, כל אחד לנשק שאיתו הוא היה ב-111 הימים האחרונים.

נסענו כל אחד ברכבו לגבעת אולגה, לסיכום גדודי ועיבוד מלחמה. עלילת צו 8 התשפ”ד מסתיימת, ואני עדיין מחכה לטוויסט בעלילה.

אחרי שיצא לקנות משהו כדי להתעורר, זעירא חזר לרכב עם אקסלים, שוקולד ובעיקר סיפור. הפסדת, הוא אומר לי, אל תשאל מה קרה.

זה התחיל כשי’ ראה ערבי/בדואי חונה בחניית נכים. הוא העיר לו, ודיווח למשטרה. הלה הגיב במטר של קללות, חברים אחרים נחלצו לעזרת י’, אסף התערב וניסה להפריד בין הצדדים.

זעירא מספר לי את הסיפור תוך כדי שהרכב – שחנה בחניית נכים וחטף דו”ח – מנסה לאגף אותנו מימין ולגרור אותנו לדו-קרב בשולי הכביש.

תראה מה זה, אני אומר. אחרי 110 יום מילואים, בן אדם לא יכול לשתוק מול רכב בחניית נכים. אחרי אין ספור פעמים שאתה עומד בצומת הזית, מחזיר אחורה כל נהג בעייתי ויורה במידת הצורך, זה נטמע בך. אתה תמשיך להיות לוחם גם באזרחות, תצטרך רק לזכור שאין עליך נשק.

זעירא מוציא את הטוויסט שקנה, ונזכר שהוא עדיין בשרי. הלך הטוויסט, הוא אומר, ואני אומר לעצמי: יש לנו טוויסט.

(אחר מעשה, חשבתי לעצמי שאולי זה מקרה, וכל אחד היה עושה את זה; עד שעברנו ליד תאונת שרשרת בכביש החוף, ולא פחות משמונה לוחמים שונים מהפלוגה, ללא תיאום מראש, עצרו לעזור.)