לִזְכֹּר לֹא רַק לְרָע יְמֵי רָעָה (אלתרמן, ליל חנייה)
הפנקס שלי שרד יפה את המילואים, במשך חודשיים.
היו ימי גשם, אבל כמעט תמיד היה לי היכן להתגונן.
בלוויה לא היה לי לאן לברוח מהסופה המטורפת. הפנקס נספג מים.
ב”ה הדפים שרדו, אך ניתקו ונפרדו מהכריכה שלהם.
ומעכשיו, גם אם ידעך הכאב ויחלוף, בכל פעם שאכתוב משהו – אזכור ממי נפרדתי.
(כ”ב כסלו)
שוב כ”ב בחודש. אנחנו נוסעים ממוצב תלם, עושים עצירה בתרקומיא – המקום שבו נחתנו בשמחת תורה, נוסעים לאזור פדואל – משם חיכה לי הטרמפ לימ”חים, וכשהלוויה מתעכבת אנחנו קופצים לקדומים – משם הוקפצתי בבוקר החג.
אולי עכשיו יקרה מה שאני חולם עליו כבר חודשיים, אמרתי לעצמי. לסיים את שמחת תורה במקום שבו עצרתי.
אבל כמו בסרטים על מסע בזמן, חזרתי לנקודה הלא-מתוכננת.
זה התחיל בהספד של הרב חיים. בישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה; אנחנו ישיבה של מטה, ולא ידענו שנצטרך לפתוח שלוחה בישיבה של מעלה.
זה המשיך בהספד של סבא דודו, בניגון של נעילה. יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות, שתשים דמעותינו בנאדך להיות.
שמחת תורה לא נגמר; אפשר לצאת ממנו רק ליום כיפור.
אנחנו עדיין בימים הנוראים והקדושים. אנחנו בהקפה הראשונה, או השנייה, לא אמרנו עד כאן. לא סיימנו אותם.
ואליהם יצטרף אור איתן של חנוכה.
(כ”ד כסלו, בהמשך לפוסט על אריק איינשטיין)
ערב חנוכה הגיע, ובסוף שמעתי שיר אחר של אריק, לא אף אחד מאלה שבפוסט הנ”ל. והוא אפילו לא המבצע המקורי שלו.
כשהייתי ילד חשבתי ש’דמעות של מלאכים’ זה קיטש. כשהייתי נער, בערך בגיל שבו יוצרי השיר כתבו והלחינו אותו, ניגנתי אותו קבוע בליל יום הזיכרון בסניף. אבל בעיקר בשביל הכיף, כי יותר מגניב לנגן יוני רכטר מאשר ‘הרעות’ וכאלה. למילים עדיין לא התחברתי.
היום התיישבתי מול הפסנתר, בפעם הראשונה מאז היציאה הקודמת. שזה במקרה יום אחרי הלוויה של איתן, ואחרי ביקור בבית המדרש שחזר מהלוויה החמישית. פתחתי את חוברת התווים הישנה של יוני רכטר.
ופתאום, כשאני רואה את האנשים שתמיד היו המושלמים ביותר בעיניי, הן במשפחה והן בישיבה,
אלה שתמיד העניקו לי עולם אחר של חוסן ויציבות,
והם בוכים –
אז כן, עצוב לי יותר.
והלוואי שאלמד מהם איך להיות מלאך גם בעולם כואב כל כך.
פספסתי אותך בישיבה. הגעת אחרי שהלכתי. לא זכינו לעבוד על פורים ביחד, רק אמרתי לך באמצע זמן חורף שתיכנס לעמדה מהר, שיגלו את הכישרון שלך לפני שבת זכור. כשחזרנו, עדיין לא חזרת.
פספסתי אותך באירועים משפחתיים. משום מה זכור לי שכמה פעמים סגרת בצבא, כולל במפגש אצלך בסוכות האחרון.
פספסתי אותך בשמחת תורה. באנו להחליף את הגדוד שלכם. רק בדיעבד הבנתי מיחיאל שזה היה הגדוד שלכם, שקפץ משקף היישר לקיבוצים הבוערים בעוטף. יכולנו להיפגש, אבל קפצתם בשיא המהירות, כך שהגענו ולא ראינו כמעט אף אחד.
פספסתי אותך לנצח, איתן, עד תחיית המתים.
אבל אני רוצה להחליף אותך, בעמדה הייחודית שלך. בגזרה, בבית המדרש, בהיכל היצירה. הלוואי שאצליח.
(נר שלישי של חנוכה)
בין כל הדיונים מתי להדליק, האם לצאת ידי חובה בהדלקה בבית, איפה הכי נכון להדליק,
אני מקנא יותר מכל בזה שרואה את נרות החנוכה, אומר “בא לי גם להדליק!”
ופשוט מדליק נרות.
(נר חמישי של חנוכה)
צריך למצוא חרוז חדש לחורף.
המילה עורף כבר לא קיימת.
במשך חודשיים יכולת להרגיש כאילו המלחמה מתרחשת היכן שנמצאים צה”ל וכוחות הביטחון.
החל מהלוויה של איתן הכל השתנה.
המלחמה קיימת גם במעגל המשפחתי. המלחמה קיימת גם בישיבה.
(אימון בשורק)
המדריך מנה לפנינו את שלושת עקרונות הלחימה, לדבריו:
תקשורת,
חיפוי הדדי,
השלמה הדדית. שזה אומר, הסביר המדריך, לא להעיר תוך כדי לחימה לחבר שלכם על טעות – אלא פשוט להשלים אותו.
אני בעצמי לא יכולתי לנסח כך, בפשטות ובחדות, עד כמה המוסר הבין-אישי הוא יסוד הלחימה.
(מוצאי ר”ח טבת)
בשנה שעברה הוצאנו שלושה ספרים.
עכשיו בפילבוקס, לא מוציא אפילו ספר אחד.
(תיקון: בסוף הגעתי למוצב בצהריים, הוצאנו שני ספרים. יסייענו הקב”ה להוציא ספרים גם בשנה זו)
כשהערפל הסמיך החל להתפזר, והגשם יצא להפוגה קלה,
ראיתי ממגדל השמירה שהצבע הלבן, שבו צבענו את הקיר מציורי השטנה שעליו,
החל לרדת בגשם.
כמו רוח רפאים שמגיחה מן השאול, מראה הפילבוקס המנותץ החל לבצבץ מבעד לשכבת הצבע.
מתפלל שהניצחון שלנו נגד אויבינו לא ייראה כך. שלא יהיה רק שכבה חיצונית,
שכל סופה חולפת מסירה אותה ומגלה את הרע המסתתר מאחוריה.
על פרשה הוא מדבר, בה הוא פותח
ועל חובה ואחריות, ועל גבורה
אין הוא אומר את זאת בכל דקויותיה
של הדרשה, אבל אומר ללא מורא
בלי מורך לב לשאת דברים בשם תורה
(ה’ טבת, בדרך למשפחת לוינשטרן)
נוסעים לניחום אבלים, ישי ואני.
אני מנסה לחלוב ממנו מידע. חלקי שמועות מסתובבים בלי הרף במוצב. מילת המפתח בהם היא ינואר. אמצע ינואר, סוף ינואר, מתישהו בינואר.
לישי אין מידע מוחלט (לאף אחד אין), אבל הוא משלים את חלקי השמועות לשמועות שלמות.
יוצאים באמצע ינואר וחוזרים בפברואר, או שיוצאים בסוף ינואר וחוזרים במרץ-אפריל.
על גשרים בדרך, סטיקרים של מחאה. השנאה והפילוג מאותתים על חזרה.
אני יודע שאם אנחנו משתחררים, גם הם משתחררים. אולי עדיף להמשיך לסגור.
הצצתי באחד המסמכים של הכנה לחיילי מילואים שחוזרים הביתה (יעני לגמרי, משתחררים).
הנחתי שזה לא מיועד אליי אלא לכאלה שהיו בעזה.
אבל לא תארתי עד כמה זה מנוגד אליי.
שני דברים שעלולים לקרות וצריך להתכונן אליהם:
מעבר מלהרגיש משמעותי ללא-משמעותי,
ומעבר מביחד ללבד.
הפוך, הפוך לגמרי.
חיילים שמוצאים בי’ בטבת עשרה מטענים – יכולים להגיד עננו?
(ערב עשרה בטבת, יום מחלקה בעוטף עזה. עשבים מכסים את האדמה בחניון רעים)
התכנון היה להגיע לקיבוץ בארי.
התוכניות כבר היו סגורות, מה נראה ועם מי נדבר.
אבל הקיבוץ לא אישר.
אנחנו לא מוזיאון, ולא רוצים ביקורים של קבוצות. אנחנו רוצים פרטיות, רוצים לחזור לשגרה.
דע לך שכל עשב ועשב
יש לו ניגון מיוחד שקבור מתחתיו.
דע לך שכל עשב ועשב
יש לו דמעה מיוחדת משלו.
ומתחת לכל עשב ועשב
יש טיפת דם
ומלאך
שאומר לך גדל.