קול תרועה חזקה העיר את מכיר. הוא פקח את העיניים ולא ראה מסביבו כלום. לא את הבית, לא את השדה, לא את הכרם, לא את אנשי שבט אפרים שמהם ברח, רק חושך. ככל ששם לב לפחות דברים שהוא רואה, גדלה תקוותו שגם אלישבע נעלמה. אבל מכל הדברים המוכרים שרצה לפגוש עכשיו, בתוך מקום חשוך ובלתי מוכר, הוא שמע דווקא את הקול שלה.
“מכיר? איפה אנחנו, ו…”
“אני לא יודע”, ענה לה, “אני חושב שאנחנו בתוך מערה או…”
“את זה אני יודעת”, הטיחה בו אלישבע. “אתה חושב שאני לא זוכרת מה קרה? הממלכה התפצלה, המליכו את ירבעם המשוגע שלך למלך אפרים, ועכשיו החיים שלנו בסכנה”.
סוף סוף מכיר נזכר מה קרה. הם התחתנו לפני חודשיים, אבל קרו מאז כל כך הרבה דברים, שזה נראה כאילו חלפו אלפי שנים.
ממלכת בית דוד התפצלה לשניים, ממלכת יהודה של רחבעם וממלכת ישראל של ירבעם. לרוע המזל, חודשיים לפני כן, מכיר משבט אפרים – בצעד לא חכם במיוחד – נשא לאישה את אלישבע משבט יהודה. עכשיו שניהם מצאו את עצמם לא רצויים, לא בישראל ולא ביהודה. הם גם פחדו שתפרוץ מלחמה בין שתי הממלכות, והם ימצאו את עצמם מאוימים משני הצדדים. לבסוף הם החליטו להתחבא בתוך מערת מסתור ונרדמו שם, ומאז הכל היסטוריה.
“אז למה את שואלת איפה אנחנו?”
“לא התכוונתי ל’איפה אנחנו’ במובן הזה”, אמרה אלישבע, “אלא לאיפה אנחנו ואיפה הקירות שאנחנו צריכים לגמור לסייד, המעקה שאנחנו צריכים להתקין בגג, העוללות בכרם שאנחנו צריכים לבצור. יש לנו בית להקים, ואנחנו יושבים פה בתוך איזו מערה וישנים”.
כמה זמן אנחנו ישנים? שאל מכיר את עצמו. בעיקר את עצמו, כי אם הוא ישאל את אלישבע, היא תגיד לו שהיא רק שמה ראש לשלוש דקות, והוא חורפ כבר שלוש שעות.
“עכשיו תגיד לי איפה הפתח של המערה”, דרשה אלישבע, “אנחנו יוצאים מכאן לפני ש…”
“רגע אחד”, עצר אותה מכיר, “את בטוחה שאפשר לצאת? הרגע שמענו תרועה חזקה מחוץ למערה, אולי פרצה מלחמת אחים בין יהודה לאפרים? אולי…”
“אולי אתה מתעצל להשקיע בבית שלנו?” קטעה אותו אלישבע. “די לישון. לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה ו…”
“תפסיקי כבר לצטט משלמה המלך שלכם”, אמר מכיר, “אצלנו בממלכת אפרים אין מקום לציטוטים של אנשים מיהודה”.
“ככה?” כעסה אלישבע. “אז במרחב התופעות שאני מסוגלת לסבול אין מקום לאנשים מאפרים. תראה לי איפה הפתח של המערה, ואני קמה וחוזרת להורים בבית לחם יהודה”.
הם יצאו מהמערה. אנשי הכפר לא היו בחוץ. שום כפר לא היה בחוץ. רק בתים גבוהים, גבוהים מאוד, ומרכבות על גלגלים ללא סוסים. העולם השתנה לבלי הכר, כאילו הם היו 3,000 שנה במערה.
**
דגלים, סרטים ואביזרי קישוט שונים בצבעי כחול ולבן עיטרו את קירות המשרד. לפי היומן של אפי, בשעה זו הוא היה אמור לאשר שיפוץ של המועדון לגיל הזהב, לקדם את הנגשת אולם התרבות לבעלי מוגבלויות ולטפל באירוע התרמה לילדים חולים, במקום זה הוא סגר עוד ועוד פרטים טכניים קטנים באירועי יום העצמאות, שאמורים להיפתח עוד כמה שעות.
הוא כבר סיים את השיחה השש עשרה עם מוכר הצמר-גפן-מתוק שרצה לפתוח דוכן בבמה המרכזית, ואמר לו שוב שזה בלתי אפשרי. אחר כך צצה בווטסאפ הודעה שליטל סופר-על חולה בשפעת, ולכן ייתכן שיצטרכו לבטל את הבמה לילדים. באוזניות הוא שמע פלייליסט של שירי נעמי שמר כדי להירגע, אבל זה הזכיר לו את ההיא מהפייסבוק שמתנגדת שישירו את “ירושלים של זהב” בטקס היישובי, כי השורה “אוויר הרים צלול כיין” מעודדת צריכת אלכוהול.
אם זה לא הספיק, יששכר נכנס למשרד. אפי הסיר את האוזניות, ורק אז שמע רעש אדיר מבחוץ.
“אפי, לך טפל בזה”, אמר יששכר.
“מה זה? מה הולך בחוץ?” שאל אפי.
“הפגנה”, ענה יששכר קצרות.
“על מה?”
“לא חשוב על מה”, השיב יששכר. “אתה יודע שיש אנשים שמחפשים הפגנות ומצלמות על חשבון העירייה, וצריך להרגיע אותם. אי אפשר שכל העירייה תהיה משותקת בגלל רעש מיותר, במיוחד כשאנחנו מסיימים מוקדם בגלל יום העצמאות”.
“ולמה אני?”
“כי זה קשור כנראה לאירוע הערב, ולכן זה באחריות אגף התרבות”.
אפי רצה לשאול למה דווקא הוא מכל אגף התרבות בעירייה, אבל ידע שהשאלה מיותרת, כי בפועל אגף התרבות בעירייה זה רק הוא. הוא יצא החוצה, וראה מולו שבעה-שמונה אנשים אוחזים שלטים מאולתרים בכתב יד.
“גזל כספי ציבור!” קרא אחד המפגינים, אבל לא זה מה שהפריע לו.
“אירועים מנופחים על חשבון העניים!” קרא מפגין אחר, וגם זה לא הזיז לו, כי הוא סינן אוטומטית סלוגנים עם חרוזים צולעים.
“העיר משותקת – והעירייה מנותקת!” קראה אישה אחת לתוך מגפון, וזה כבר ריסק לאפי את הלב מבפנים. לא רק מפני שהחרוז שלה היה טוב יותר.
אפי ניגש בהיסוס ומבוכה אל המפגינים. “רבותיי, אני מבין את הכאב שלכם, אבל תראו…”
“אתם לא מבינים כלום!” קראה המפגינה בעלת המגפון, אישה צעירה ונחרצת. “כולנו במשבר כלכלי, ואתם מרימים אירוע במיליונים! לא אכפת לכם שאנשים מתמוטטים?”
“סליחה, יהודית”, פנה אליה אפי ישירות, “למה את אומרת שלא אכפת לנו? את יודעת על מה אנחנו עובדים בעירייה?”
“על מה, באמת? על שיפוץ המועדון לגיל הזהב? על אולם התרבות לבעלי מוגבלויות? על עזרה לילדים חולים? איך ליטל סופר-על תציל אותנו מהגירעון המשתולל?”
“קודם כל, אנחנו באמת בודקים את האפשרות שהמופע של ליטל סופר-על יבוטל…”
“מה?!” זעק מפגין אחד. “התעללות בילדים! הבטחתם להם את ליטל סופר-על. אתם לא עומדים בהבטחות שלכם!”
יהודית הסירה לרגע את הפה מהמגפון וניסתה להבהיר לו שממש לא על זה ההפגנה.
אפי המשיך לדבר ישירות עם יהודית. הוא ראה מולו את שאר המפגינים המתלהמים, אבל ידע שבאמת זאת רק היא. “יהודית, יש ערכים חשובים שצריך להשקיע בהם. המדינה שלנו היא ערך מספיק חשוב כדי להשקיע בו קצת”.
יהודית הביטה באפי בעיניים יוקדות, מתקשה להבין איך הוא ממשיך לראות ערך באירועים ציבוריים עבשים. “הערך הזה לא שווה כלום אם אין ערך לאזרח הפרטי”, אמרה. “וחוץ מזה, שמונים אלף שקל רק על זיקוקים, זה ‘קצת’ בעיניך?”
“מי אמר לך שהם עלו שמונים אלף?”
“אתה, כשדיברנו בבית אתמול בלילה”.
לאפי לא היה מושג איך לסיים את הוויכוח המתיש. “יהודית, בבקשה”, הנמיך עוד יותר את קולו, “לפחות תעשו את ההפגנה הזאת במקום אחר, ובשעה אחרת”.
“למה לא עכשיו?”
“כי קבענו שאני מחזיר את הילדים מבית הספר, והם גומרים היום בשתים עשרה בגלל יום הזיכרון”.
יהודית הסתכלה בשעון, וסימנה בידה לכל המפגינים להיות לרגע בשקט.
“אמאל’ה, בשתים עשרה הם חוזרים?” שאלה בלחץ, ומחוץ למגפון.
“כן. אני אקח אותם, וגם אעבור בבית המרקחת לפני שסוגרים”.
יהודית הנמיכה גם היא את קולה, שלא כל העיר תשמע את השיחות שלה עם בעלה. “בית מרקחת לא דחוף להיום. אבל אני עוד צריכה לעבור בסופר, לא קניתי כלום להערב… טוב, אני אקפל את ההפגנה פה, ואתה תשתדל להגיע בזמן לילדים. בסדר?”
יהודית הסתובבה אחורה לכיוון קהל המפגינים.
“טוב, חבר’ה, ההפגנה הסתיימה”, אמרה בפתאומיות.
“מה?” “למה?” “ומה עם ליטל סופר-על?” שאל הקהל המצומצם.
“אנחנו נמשיך את ההפגנה ביום ראשון הבא, לרגל יום המודעות לנזק האקולוגי באירועים ציבוריים”, הנפיצה יהודית יום מאבק, ומיהרה לרכבה הפרטי שבחניון הציבורי. אפי כבר היה בדרכו חזרה למשרדו האישי בבניין העירייה. יש גם יתרונות במצב ההזוי הזה, אמר לעצמו, שהיריבה המרה ביותר שלך היא אשתך. אתה יודע בדיוק מה צריך לעשות כדי שהיא תפסיק. מצד שני, אפילו זה לא באמת יתרון, כי זה לא באמת מפסיק. הוויכוח הזה שוב ימשיך בבית.
**
מכיר ואלישבע פסעו בשביל בחשש. הבתים הגבוהים והאורות המשונים רק הפחידו אותם יותר. הם רצו לברוח כמה שיותר רחוק משם, ובעיקר רצו לברוח זה מזה. מעליהם התנוססו דגלים בצבע כחול ולבן, אבל הם לא ידעו אם זה דגל של המנצחים, או של המובסים. ואולי זה בכלל דגל של יבוסים.
“אני אומרת לך שאנחנו עדיין בממלכת ישראל”, אמרה אלישבע. “כפר בלי חמורים, בלי סוסים, המון מגדלים, סרטים בצבע כחול מזעזע בכל מקום – זאת בטח עוד רפורמה של ממלכת ישראל שלך”.
“לא בטוח”, אמר מכיר, “אולי נרדמנו למשך אלפי שנים או משהו כזה, והתעוררנו בדור אחר?”
“אם אין לך רעיון חכם להגיד, עדיף שלא תגיד כלום”, אמרה אלישבע. “גם אוויל מחריש חכם יחשב”.
“אמרנו בלי ציטוטים משלמה המלך!”
היום החל להחשיך. שניהם היו רעבים וצמאים. כמה אנשים עברו לידם במהירות ונכנסו לתוך מבנה קטן, שעליו היה כתוב בית כנסת משכן זבולון.
“זבולון?” אמרה אלישבע, “זה אומר שאנחנו בממלכת ישראל. לעזאזל, אני עדיין תקועה פה! לא יכול להיות גרוע יותר מ…”
“כן יכול להיות גרוע יותר”, אמר מכיר, “אולי השבטים התפצלו עוד יותר? אולי זבולון פתח לעצמו ממלכה לבד? לכי תדעי, אולי יש כבר שתים עשרה ממלכות בארץ ישראל”.
“סליחה”, עצר מכיר איש מבוגר שנכנס למבנה, “של איזה שבט המבנה הזה?”
“שבט?” התפלא האיש וגירד בזקנו. “מה שבט? זה בית כנסת של הטריפוליטאים. מה אתה מחפש?”
מכיר החל לחשוש. “נשמע כאילו עם זר כבש את הארץ”, לחש, “נשמע כמו הפלישתים אבל יותר מסוכן”.
מכיר ואלישבע המשיכו ללכת. פנסים נדלקו מסביב, הרחובות החלו להתמלא באנשים, אבל הם עדיין לא מצאו תשובה לשאלתם. גרוע יותר: הם מצאו המון תשובות שלא ענו להם על השאלה. שני אנשים אמרו להם שהם בישראל, אבל איש אחר אמר שפה זה הפלאפל של יהודה, וילדה אחת אמרה להם שהיא לא משבט יהודה ולא משבט מנשה אלא משבט ניצנים.
“רגע אחד, מה כתוב על השלט ההוא?” שאל מכיר והצביע על שלט בפינת רחוב. “כתוב שם בן יהודה”.
“איך אתה יודע לקרוא? זה בכתב אשורי”.
“קראתי את האותיות באנגלית שמתחת”, הסביר מכיר.
“אז אנחנו ביהודה?” שאלה אלישבע בהתרגשות. “הללויה!”
“מספיק עם ההללויה שלכם!” התרגז מכיר. “כל השבט שלכם, המעריצים השרופים של דוד המלך, לא יודעים לכתוב שירים. כל מילה שנייה שלכם זה ‘הללויה’. אם אני שומע הללויה ממישהו פה, בדוק שאנחנו ביהודה”.
“סתם קנאי, השבט שלכם לא יודע בכלל לכתוב שירים”, השיבה אלישבע. “אם אני שומעת ‘לא הללויה’ ממישהו פה, בדוק שאנחנו בישראל”.
“הללויה!”
נשמע קול מאחד הבתים. אלישבע פתחה את פיה בחגיגיות, והתכוונה לומר “אמרתי לך” חזק ובלתי נשכח, אבל מיד אחר כך נשמע עוד קול מאותו בית:
“לא הללויה!”
מכיר ואלישבע מיהרו להיכנס לתוך הבניין שממנו בקעו הקולות.
**
“זה באמת מוגזם”, אמר אפי, משתדל לא להגביה יותר מדי את קולו. שניהם יצאו לחדר המדרגות כדי לתלות דגל מחוץ לבניין, אבל לא הצליחו להחזיק מעמד חמש שניות בלי לפתח ויכוח חדש. “את לא יכולה לצנזר את ‘הללויה'”.
“‘הללויה לעולם הללויה ישירו כולם’ הוא קריאה הגמונית שמנסה להשליט את האג’נדה הישראלית על כל האנושות על חשבון החירות האינדיווידואלית”, ציטטה יהודית פוסט שקראה הבוקר בפייסבוק. “מה יש, אין שירים אחרים לשיר באירוע?”
“ברור שאין”, אמר אפי, “אחרי שאת וחברייך ההזויים פסלתם כל שיר שיש בו טיפה אהבה למדינה. פסלתם את ‘לחיי העם הזה’ בגלל גזענות, את ‘מחר כשהצבא יפשוט מדיו’ בגלל חינוך למיליטנטיות, את ‘ארץ זבת חלב’ בגלל טבעונות ואת ‘חי חי חי כן אני עוד חי’ בגלל חינוך לחרוזים שחוזרים על עצמם, אני כבר לא יודע מה נשאר”.
“שני משוגעים”, לחש מכיר לאלישבע.
“של עומר אדם? לזה אני מסכימה”, אמרה יהודית. “ומי אתם?”
אלישבע התרגזה. חסר אחריות שכמוהו, איך הוא חשף אותם? צריך לשמור על סודיות ועמימות, עוד לא ברור לאיזה שבט שייכים שני האנשים. שמעונים, זבולונים, מנשים, אולי בכלל גרגשים.
“אנחנו… אנחנו שמענו שאתם מתווכחים, ובאנו לראות שהכל בסדר”, אמרה אלישבע.
“הכל לא בסדר”, השיבה יהודית, “אבל אנחנו מתווכחים. ככה זה בישראל, כל הזמן מתווכחים. זה מה שיהודים יודעים לעשות”.
המשפט האחרון סיבך אותם עוד יותר.
“סליחה, אפשר לדעת באיזה שבט אנחנו נמצאים?” שאל ישירות.
“תלוי באיזו שנה נולדתם”, אמר אפי.
“שנת שמונה עשרה למלך שלמה”, השיב מכיר, אף שלא לגמרי הבין את השאלה.
אפי הבין שנקלע לסיפור עלילתי עם דמויות מהעבר, אבל לא היה לו זמן להתעכב על זה. הוא צריך לוודא שכל האירועים מתחילים בדקה הנכונה. שלא ישתבש עוד פעם הלו”ז, והזיקוקים יתפוצצו בדיוק באמצע הנאום של ראש העיר.
“אם כך, אני לא יודע באיזה שבט אנחנו”, ניסה אפי להסביר. “שבטים זה קטע די מיושן, מהתנ”ך. עכשיו תנו לי בבקשה להתארגן לאירוע הערב”.
“קודם תדאג שמחליפים את השיר שפותח את הערב לשני משוגעים”.
“השתגעת? בחיים לא”, אמר אפי, “מספיק התפדחתי עם המיץ תפוזים טבעי”.
“מה?”
“השורה ההיא שהחברה שלך מהפייסבוק שינתה, ‘אוויר הרים צלול כמיץ תפוזים טבעי’. בואי נפסיק וניכנס הביתה, מי יודע מה הילדים עושים בינתיים?”
“רואים ליטל סופר-על. לא נורא, חשוב לפרנס אמנים”.
מכיר ואלישבע עדיין ניסו להבין מה פירוש ‘שבטים זה קטע די מיושן’. אז מה הם עכשיו? לאן הם שייכים?
“לאן אנחנו אמורים ללכת עכשיו?” תהה מכיר בקול.
“לבמה המרכזית”, אמר אפי, “כולם יהיו שם”.
“חוץ מקשישים, בעלי מוגבלויות, שוהים בלתי חוקיים וילדים חולים. להם העירייה לא דואגת, רק לבמה המרכזית”.
“אנחנו כן דואגים לחולים”.
“תראה לי חולה אחד שדאגת לו”.
“ליטל סופר-על”, אמר אפי, “אנחנו מפרנסים אותה ברגעים אלה. את יודעת איזה הפסד כלכלי זה, לבטל הופעות לילדים לעשר רשויות ברגע האחרון?”
“אגב ילדים, עוד לא הלבשנו אותם להערב”.
“אוי ואבוי”, נחרד אפי, “קדימה, בואי נעשה את זה ביחד”.
אפי ויהודית נכנסו הביתה, שם חיכו להם ויכוחים הרבה יותר רציניים. דנה צרחה שאין לה מה ללבוש, גדי צעק שהוא לא רוצה לנעול נעליים, בני טען שהוא בכלל רצה לנסוע לבמה אחרת לראות את עומר אדם.
יהודית לקחה פיקוד, וחילקה מהר את הבית לשני מחנות. “אני על הבת, אתה על הבנים”, פקדה. היא הלכה לחפש בגדים לדנה במעמקי מייבש הכביסה, בזמן שאפי הבטיח לגדי שיקבל שערות סבתא אם ינעל נעליים יפה, ולבני שישירו על הבמה את שני משוגעים של עומר אדם.
כל אותו הזמן מכיר ואלישבע ישבו במטבח ושתו מים, מה שהיה אמור לעזור להם להירגע, אבל הם רק נלחצו יותר.
“מה נעשה עכשיו?” שאלה אלישבע בדאגה. “אם אין שבטים, ואין שתי ממלכות, אז אנחנו תקועים זה עם זה”.
“איזה סיוט. אלא אם כן”, הרהר מכיר בקול, “נגרום להם להתפצל שוב…”
אחרי כמה דקות של מבצע מוצלח בשיתוף פעולה, כל המשפחה התייצבה כאחד ליד הדלת, מוכנה לצאת לאירוע המרכזי.
“אתם באים?” שאלה יהודית את שני האורחים מהתנ”ך.
“כן”, אמר מכיר, “אבל לפני כן… חשבתי על רעיון שאולי יעזור לכם. מה דעתכם להתפצל לשתי ממלכות?”
אפי ויהודית הביטו בעיניים תמהות. “להתפצל?”
“כן”, הסבירה אלישבע, “במקום לשרוף אנרגיות על ויכוחים, תתחלקו לשניים”.
“מה פתאום”, צחקה יהודית, “בדיוק בגלל זה אנחנו מתווכחים, כי אנחנו בבית אחד”.
אפי סגר את הדלת, ויהודית התחילה לרדת למטה עם הילדים. מכיר ואלישבע הביטו כיצד שניהם יוצאים מהבניין, ומחזקים שוב – משני הצדדים – את הדגל האחד ששניהם תלו יחד.