מפיק חגיגת יום העצמאות בבימת גן עדן סיים את ההכנות האחרונות. האופנים התאמנו על קול רעש גדול, השרפים היו מוכנים להדליק את המשואות. הסדרנים, בדמעות של מלאכים, הרחיבו את המתחם כדי שיכיל קהל גדול. צבא רב של נשמות, שבפעם הראשונה יחגגו את יום העצמאות למעלה. רק משימה אחת נשארה פתוחה: למצוא איזה שיר יבוצע בטקס המרכזי.

המפיק לא חשב שזו תהיה המשימה הקשה ביותר. הרי כל יום העצמאות שרים את אותם שירים. גם הנשמות החדשות, בייחוד אלו שנשארו על האדמה אחרי שמחת תורה, יודעות שכבר כמה חודשים טוחנים למטה גרסאות כיסוי לשירים של פעם. אבל הוועדה המארגנת התעקשה על שיר חדש, והשיר הזה עדיין לא נכתב.

פנה המפיק לחדר הפזמונאים והמלחינים, וביקש מהם לכתוב שיר לערב החג. זאת לא אמורה להיות בעיה לכתוב שיר ישראלי, אמר אהוד, אנחנו הרי יודעים את העבודה. לכתוב דברים שיש רק בישראל, ולהצהיר שאין לנו ארץ אחרת. זה השיר שסבא שר אתמול לאבא, וגם היום אני מסוגל לכתוב כך. אבל דבר כזה עוד לא היה, טענה נעמי, חגגנו ימי עצמאות רק לפני מלחמות או אחריהן. אחרי מלחמה אפשר להגיד שיש מפרש לבן באופק, ושצריך להמשיך ללכת, ושהכל פתוח, אבל להגיד את כל זה תוך כדי מלחמה – עוד לא כתבתי שיר כזה. מה ההבדל, שאל יורם, זו אותה הארץ, ואותה האדמה, הזמר לא שת. גם אני ניגנתי בארץ הזאת, השיב עוזי, אבל הארץ כבר לא כמו שהיא הייתה. חשבתי שאחרי שנים אלפיים סוף לנדודיי, אבל התעוררתי מהחלום. מי ידע שכך יהיה.

הרוחות להטו. מאיר אמר שאם זה המצב, צריך שיר כאב. עלי התעקש שיש על מה לשמוח, וכל החישובים ייגמרו מאליהם. יהונתן ביקש לנעול את הדיון ולהודות שיכול להיות שזה נגמר, אבל נעמי דפקה על השולחן והבהירה שלהפך, זוהי רק ההתחלה. וכל הזמן הזה סשה ונחצ’ה ויאיר ויצחק ישבו על הפסנתרים והגיטרות, ופעם בפעם פוקע מיתר, וצריך לנגן בלי תווים. לבסוף יאיר סגר את הפסנתר שלו, וקול דממה דקה נשמע. מוכרחים להמשיך לנגן, אמר, אבל עדיף שנעביר את השרביט לדור המדינה שבדרך. הם עושים זאת יפה מאיתנו.

המשיך המפיק הלאה במסדרון, ופנה למשוררי האומה. לעבודה ולמלאכה, קרא חיים נחמן. אנחנו יודעים מה לעשות, הסכים נתן, הרי בתור מגש הכסף שעליו נתנה מדינת היהודים, ידענו כל הזמן שלא יהיה פשוט. קדימה, קרא לוין, מי יבנה בית ראשון? אך אף אחד מהמשוררים לא הצליח להתחיל. אין מילים בפי, הודה שאול, דור בארץ אמנם חי, אבל – איפה אותה ארץ? כיצד טרם הונח לנו? להפך, אמר אמיר, הבעיה שלנו היא שגבורה כזו לא ידענו עדיין; כבר חשבנו שאיננה, ופתאום קמו בני אדם בבוקר, הרגישו שהם עם, והתחילו ללכת היישר אל מול פני האויב.

ושוב הרוחות להטו. חיים אמר שאי אפשר לשיר בעוד מוטלים מתינו, ואילו יעקב התעקש שגם אם ראשנו שח – נתלקח מן השמחה שבנו. חיים נחמן דפק על השולחן ואמר: אם יש את נפשנו לדעת מאין שואבים אחינו את תעצומות הנפש, את רוח עמנו הכבירה, נצטרך לסור אל אבותינו בבית המדרש. אכן, הסכים נתן, הם עושים זאת יפה מאיתנו.

עלה המפיק להיכל העליון, אלא שכל יושביו היו עסוקים בבכי ותחנונים על בניהם, ולא היו פנויים לומר שירה. אשריכם ישראל, אמר רבי עקיבא. אל תירא, אמר ירמיהו הנביא. ששון ושמחה ימצא בה, הוסיף ישעיהו. אבל המפיק הסתכל בשעונו, ולא ויתר. אין זמן, אבותינו הקדושים, יום העצמאות מגיע, ואיננו מצליחים למצוא לו את המילים הנכונות, ואת הניגון המכוון. מה נשיר ביום ההוא?

הפנו כולם את מבטיהם אל דוד המלך. ודוד, שמיום שמחת תורה לא חדל מלומר תהילים, הסתכל על המפיק ואמר, כקורא מתוך הספר: שיר חדש.

**

ירד המפיק אל הבימה המרכזית ללא מילים, ללא מנגינה, ללא כיוון, והנה הוא שומע קולות שלא שמעו אוזניו מעולם.

הגיע אל הבימה, והנה הוא רואה קהל גדול, למעלה מאלף נשמות טהורות. נשמות צעירים וזקנים, נשמות חיילים ואזרחים. והן מנגנות, ושרות, ויוצרות שירה שאין דומה לה. במיתרי אש, בקשתות גבורה, בחלילי רוח, בנעימת לב. ומתחרזים זהב ואפר כפי שלא נחרזו אי פעם בשיר, וכאב וגבורה נפגשים עם נוף ישראלי, וכל זה נשלב במלחמה, כל זה גם יחד. וכל המלחינים והזמרים, וכל המשוררים והפייטנים, יושבים לצידם וקוראים להם: שירו לנו מזמור חדש. ואם השיר הזה נשמע לנו מוכר, אולי הוא מין המשך של הניגון ההוא, אבל לניגון הזה חיכינו מתמיד. אין ספק, אתם עושים זאת יפה מאיתנו.

“מַה נָּשִׁיר עֲלֵיהֶם? מַה נָּשִׁיר?  הֵם עוֹשִׂים זֹאת יָפֶה מֵאִתָּנוּ; בְּעַצְמָם הֵם כּוֹתְבִים לָהֶם שִׁיר, וַאֲפִלּוּ סְפָרִים כְּבָר נָתָנוּ” (נתן אלתרמן)

“וזהו עניין שיר חדש ושירה חדשה, ואור חדש שעל ציון תאיר, שהשיר והאור יהיה מחודש ממש” (הראי”ה קוק, עולת ראיה, הגדה של פסח)