מתוך ספר הסיפורים ליום העצמאות “ולתפארת מדינת ישראל”, בהוצאת דברי שיר. לרכישת הספר לחצו כאן

 

שער הארמון היה מאובק כולו, כפי שאמור להיראות שער שאיש לא פתח במשך אלפיים שנה. הנסיך היה מותש, אחרי שעבר דרך מפרכת וארוכה כאורך הגלות. אף על פי כן הוא ניגש לפתוח את השער, תוך שהוא מעודד את עצמו: אתגר אחרון וזהו. אחר כך יהיה אפשר סוף סוף להעיר את הנסיכה הנרדמת.

מבעד לשער, בדיוק כפי שכולם סיפרו, עמד ארמון ענק – ושומם. לא רק על הנסיכה נפלה תרדמה, אלא על כל הממלכה. המשרתים, הצבא, אנשי האוצר, כולם לא קמו משנתם אלפיים שנה. זה דווקא מצא חן בעיניו; שום יועץ מלכותי לא יפריע לו להעיר בשקט את הנסיכה. הבעיה היחידה הייתה שלא היה לו את מי לשאול איפה הנסיכה, מה שגרם לו לאבד זמן מיותר בשיטוטים במסדרונות הארמון. הוא עבר ליד עמדת השמירה הנטושה, חלף על פני חדר האוצרות, חצה בריצה את המטבח המלכותי כדי שלא להריח כלים שלא נשטפו שנות דור. לבסוף מצא את מבוקשו – גרם מדרגות כלפי מעלה. בקומה העליונה, כך הניח על פי הידע הבסיסי שלו במבנה של ארמונות מהאגדות, ישנה הנסיכה הנרדמת.

כשראה חדר מלא שמלות ותכשיטים שיצאו כולם מהאופנה לפני יובלות – ידע שהגיע למקום הנכון. נמצאת כאן נערה שכבר אלפיים שנה לא עברה את גיל שמונה עשרה. האמת היא שזה קצת הפחיד אותו, לחיות עם בחורה כזאת. אחת שתתעניין במלחמות הרומאים ביהודה, תדבר ארמית ועוד תתלהב עליו שהיא פגשה אישית את אדריינוס קיסר והוא לא. אבל כל המחשבות הללו הפסיקו להטריד אותו, ברגע שהבחין בנסיכה עצמה.

הנסיכה שכבה על מיטתה בשלווה מוחלטת. פניה נראו חלקות, רעננות, כאילו התרדמה הנוראה נפלה עליה רק אתמול. הנסיך הביט בעיניה העצומות ובשפתיה החתומות, והיה לו ברור שלא מדובר באגדה – אין נסיכה כזו בכל העולם. יפה כלבנה, ברה כחמה, כשושנה בין החוחים. הנסיך הציץ בשעונו. לנסיכים אמתיים אין הרבה זמן לרומנטיקה, יש ממלכה שצריך לנהל. אבל הרגיעה אותו הידיעה שהחלק הקשה והארוך של המסע מאחוריו, וכעת נשאר לו רק להעיר את הנסיכה, והסוף הטוב של הסיפור יגיע.

הנסיך נגע קלות בשמלתה של הנסיכה. כלום לא קרה. הנסיך כרע ברך, התקרב אל הנסיכה ושוב נגע בשמלתה בעדינות, והפעם היה נדמה לו שהיא זזה מעט. בין שפתיה נפתח פתח צר. “בבקשה”, אמרה בחצי פה ובקול מנומנם, “תן לי עוד חמש דקות לישון”.

 

הנסיך לא האמין שזה קורה לו. הוא ידע שנסיכות אינן העם הזריז ביותר בעולם, והוא גם היה ריאלי והעריך שהנסיכה לא תזנק מהמיטה ברגע אחד, אבל לא תיאר לעצמו שהיא תרצה להמשיך לישון. אלפיים שנה, יש גבול. “נסיכתי”, לחש על אוזנה, “הגיע הזמן לקום. השנה כבר אלף תשע מאות ארב…”

לפתע נשמע מאחוריו קול רעש. הדלת נפתחה בעוצמה. הנסיך הסתובב בבהלה אחורנית וראה מולו אדם גבוה ושרירי, פניו מאיימות והוא נושא נשק. “מי אתה?” נהם. “מה אתה עושה בחדר של הנסיכה?”

הנסיך קיווה לפחות שהקול הרועם של האיש הזה יעיר כבר את הנסיכה, אבל זה לא השפיע עליה כלל. היא המשיכה לישון בשלווה. “אני… נסיך ממלכת הצבר, בן בריתה של ממלכתכם, ובאתי מהרי הגולה הרחוקים להציל את הנסיכה…”

“להציל את הנסיכה, מה? הקשב, בתור קצין הביטחון של הארמון, ת”פ ישיר של שר הצבא, אני מכיר את כל ההיסטוריה הגזרתית של הממלכה הזאת. הרבה מלכים אשורים, בבלים, יוונים, רומאים ועוד כמה ששכחתי כבר הציגו את עצמם כידידי הממלכה שלנו. השאלה היא אם יש לך אישור ביטחוני, או שאתה פולש זר, ובמקרה הטוב אעיף אותך לכל הרוחות כשגופך שלם”.

“עשו טובה, אל תצעקו, אני כבר קמה”, מלמלה הנסיכה, ועדיין לא הזיזה אף איבר בגופה מלבד פיה.

קצין הביטחון הביט בנסיכה בתדהמה. “באמת הערת אותה”, אמר. “זה מסביר כיצד התעוררתי גם אני, באמת תהיתי איך זה קרה”.

“והתעוררת די מהר, אם יורשה לי לומר”, אמר הנסיך.

“ודאי!” אמר קצין הביטחון. “כל האגף הביטחוני של הממלכה מוכן לזינוק בתוך זמן קצר. הארמון ספג מספיק נזקים בזמן שנרדמנו כולנו, אבל ברגע שקיבלנו הקפצה – כולנו כבר היינו על הרגליים. צבא שלם כבר עולה על מדים ברגעים אלה”.

המחשבה שבעוד רגע יתייצב בארמון צבא שלם הלחיצה את הנסיך. מכל מקום הוא הניח כי בעיית חוסר התיאום הביטחוני בינו ובין הקצין נפתרה, וכעת הוא יוכל לנסות שוב להעיר את הנסיכה. ורצוי שזה יקרה מהר, לפני שאיזה גדוד יפרוץ פנימה כדי לאבטח את האירוע.

הנסיך הביט שוב בנסיכה, וקירב את פיו אל אוזנה. “נסיכה שלי”, אמר, “אני יודע, אני רק נסיך בודד ואת שייכת לממלכת הנצח, אבל אני זה שנשלחתי לגאול אותך מתרדמתך. הגיע הזמן ש…”

“אוהו! מזל טוב!” שמע קול קורא מאחוריו. אדם ממושקף, בידו נייר וקולמוס, לבוש בהידור כמו עוד אחד מאנשי הארמון, נכנס פנימה. “אני מבין שהנסיכה מתעוררת? מצוין. זה אומר שתקופת התרדמה המלכותית תסתכם ב־1878 שנה בסך הכל, וזה אומר חיסכון של מיליון מאתיים אלף שלוש מאות ארבעים וחמישה שקלים, הודות להוצאות האפסיות של הממלכה בשנים אלו. מנגד, הצטבר גירעון של חמישה מיליון שבע מאות אלף ומאתיים שקלים, בשל הירידה החדה בייצור ובתפוקה לאורך כל הזמן הזה. הארמון היה לא פרודוקטיבי בעליל, שלא לדבר על הכישלון התיירותי”.

“אדוני שר האוצר”, אמר הנסיך, בלי לחכות שהעומד מולו יציג את עצמו מפורשות, “אולי כדאי שאסיים קודם להעיר את הנסיכה? אחר כך יהיה זמן לחישובים”.

“לא יהיה זמן לכלום, אדוני הצעיר”, אמר שר האוצר בכובד ראש, “כיוון שעלינו לאשר את תקציב הממלכה לשנה הקרובה, ואנחנו באיחור של 1878 שנה”.

“אז תוכל לפחות לערוך את החישובים בחדר אחר בארמון?”

“אתה חושב שבאתי לערוך כאן חישובים?! באתי לשאול אותך שאלות”, אמר שר האוצר. “אני צריך שתגיד לי מה הכנסתך החודשית הממוצעת, ומה ההכנסה הצפויה לשנה הקרובה”.

“אהמ… שמע, קצת קשה לי לדעת. הכל משתנה עכשיו, אני בדיוק מתכוון להתחתן בזמן הקרוב”.

“להתחתן? עם מי? אהה, כמובן, נוהל הצלת נסיכות. זו בוודאי זכותך המלאה. אז רק תגיד לי היכן אתם מתכננים לגור, מה מספר חשבון הבנק שלכם ומה גובה המשכנתא שאתם מעוניינים לקחת”.

“שנייה, אני כבר מטפלת בכל זה”, אמרה הנסיכה בקול עייף, “רק תן לי דקה, בסדר?”

“בסדר, בסדר”, אמר השר, “ממילא אני צריך לטפל גם בתקציב השיפוצים שהארמון יצטרך לעבור. הנזקים מההתיישנות מגיעים לעשרים מיליון שקלים, בקירוב”.

“סליחה שאני שואל”, שאל הנסיך, “אבל לא התעוררת רק לפני דקה? מתי הספקת לחשב את זה?”

“אתה יודע כמה עולה למשק כל דקה שאני ישן בה, בלי לטפל בבעיות הכספיות של הממלכה? מרגע שהתעוררתי לא יכולתי לעצום עין למשך שנייה מיותרת נוספת. וזה לא רק אני, כל האגף הכלכלי של הממלכה כבר במשרד”.

 

הנסיך החל לעכל את חומרת המצב. הוא כבר הבין שכשהנסיכה ישנה לא היה צורך בכל אנשי הארמון, ולכן גם הם נרדמו. הוא כבר השלים עם העובדה שברגע שהעיר את הנסיכה, התעוררה גם שאר הממלכה. את כל זה הוא היה מוכן לקבל, והיה מוכן לשאת אפילו את התרחיש שאמה של הנסיכה – כלומר החותנת הפוטנציאלית שלו – תתעורר בגללו. אבל המצב היה חמור מזה: לנסיכה היפה לוקח שעות להתעורר, ואילו השרים בארמון מתעוררים במהירות הבזק.

הנסיך הבין שזמנו קצר מכפי שחשב, לפחות אם הוא רוצה להעיר את הנסיכה בלי שאף אחד יפריע. “נסיכתי, התעוררי בבקשה. את עוד לא מכירה אותי, אבל אנחנו מתאימים כמו כפפה ליד, כמו אדם לאדמה, כמו נשמה לגוף”, הוא לחש על אוזנה, וכבר ציפה לשמוע עוד שר טורדני נכנס פנימה.

להפתעתו נכנס פנימה דווקא ריח טוב. עם הריח נכנס גם אדם בעל כרס, סינר וכובע לבן גדול, ובידו מגש מלא בתבשילים. “בוקר טוב!” קרא. “אמנם כבר לא בוקר, אבל כל עוד הנסיכה במיטה, מגיע לה לקבל את תפריט ארוחת הבוקר”.

הטבח המלכותי הניח את המגש על שולחן זכוכית שעמד בצד החדר, והחל להסיר את המכסים מעל סלט הירקות המפואר, החביתה העשירה ועשרת סוגי הלחמים. “ומה בשבילך, אדוני?” שאל.

“לא כלום”, אמר הנסיך, “אני קצת עסוק עכשיו”.

“לא כלום?!” הזדעק הטבח. “שמע, אתה לא יכול לצאת מפה בלי לטעום את עוגת הטארט עם הפרלינים, הדובדבן שבקצפת של מטבח הארמון. בנוסף, עברת דרך ארוכה, כלומר עשית מאמץ גופני, ולכן אתה צריך לאכול שתי מנות של ברוקולי עם צנוברים”.

“סליחה, כבוד השף, אבל נראה לי ששני הדברים שהצעת לא בדיוק הולכים יחד…”

“אתה מספר לי?” נאנח הטבח. “תאמין לי שהייתי מביא לך רק את העוגה, אילו הייתי מצליח להתעורר דקה לפני הדיאטנית המלכותית הראשית. ככה זה כשהצד הקולינרי והצד הבריאותי מתעוררים באותו רגע”.

“אני אשמח לקפה”, אמרה פתאום הנסיכה.

הטבח הרתיח מים בקומקום, שכבר היה מוכן על המגש שלו. אחר כך הלך לפינת החדר, שם עמדו קצין הביטחון ושר האוצר ודיברו ביניהם. הוא הציע גם להם קפה, וגם לשר הפנים שבדיוק הגיע וערמת ניירות בידו.

“ביקור ראשון שלך בארמון, נכון?” שאל שר הפנים את הנסיך. “אז תמלא בבקשה את הפרטים שלך כאן, כאן וכאן. פה אתה לא צריך לחתום, פה אתה צריך לחתום פעמיים, וכאן אתה צריך להצהיר ש…”

“כמה סוכר?” שאל אותו הטבח.

“כיוון שזה עתה התעוררתי קשה לי לדעת”, אמר שר הפנים, “באופן כללי החישוב הוא חצי כפית כפול מספר הנפשות שבבית שלי”.

פלאשים מסנוורים מילאו פתאום את החדר. צוות צילום התפרץ פנימה.

“מי אתם?” הרעים קצין הביטחון בקולו. “אף פעם לא ראיתי אתכם כאן, בארמון שלנו! אתם קשורים לנסיך הזה?”

“כן, הוא העיר אותנו”, אמר אחד הצלמים.

“קפה?” שאל הטבח.

“כן”, השיב בחור צעיר ומעונב שהחזיק בידו מיקרופון. “שחור, חזק, בלי סוכר”.

“רגע, אם לא הייתם פה עד עכשיו, לא תוכלו להצטרף לממלכה כך סתם”, אמר שר האוצר. “אם לממלכה יהיה גם אגף תקשורת, נצטרך להוסיף עוד מיליוני שקלים לתקציב”.

“אני מציע לך לחכות עם אמירות מהסוג הזה”, אמר הבחור. “ראשית, מפני שאני מעדיף שתגיד זאת בשידור חי, ואני אפילו לא פתחתי עדיין את המיקרופון. שנית, מפני שרק לפני שתי דקות התחלנו את התחקיר שלנו בעניין, אבל ייתכן שבעוד שעתיים נחשוף שתקציבי ענק זרמו לאגף התקשורת של הממלכה במשך דורות”.

הרהורי ייאוש החלו לנקר בראשו של הנסיך. הוא כבר חשב שאין סיכוי להוציא מהחדר את כל הממלכה הזאת, שהוא בעצמו העיר.

“צאו כולכם!” שמע לפתע קול. אישה בעלת שמלה מלכותית ארוכה ניצבה בפתח החדר. קצין הביטחון, שר האוצר, הטבח, שר הפנים, צוות הצילום, ראש מינהל הקליטה ומאמן הנבחרת השתתקו ברגע.

“לפי ועדת האתיקה המלכותית”, אמרה בקול עדין אך סמכותי, “התפרצות לחדרה הפרטי של נסיכה ישנה היא פגיעה בזכויותיה, בחופש הבחירה האישי שלה ואף בתהליך התבגרותה ועיצוב אישיותה. צאו מכאן כולכם מיד. בנוגע אליך, נסיך צעיר, אנחנו מתכנסים בעוד כמה דקות לדון בזכותך להעיר את הנסיכה בניגוד לרצונה. זה ייקח לנו קצת זמן, כי כל אגף ההשכלה של הארמון התעורר רק עכשיו, וצריך לכנס את כל המומחים הרלוונטיים. אני מניחה שעד מהרה אחזור לכאן – ואם צריך אסלק גם אותך מהארמון”.

 

השקט חזר לשרור בחדר. אוויר נעים השתחל בין קורי העכביש ונכנס דרך החלון. הנסיך הביט בנוף הנשקף מהארמון. שם, הרחק, אפשר עוד לראות את הארץ הרחוקה שעזב. הוא החל להתגעגע. הוא רצה להעיר נסיכה בסך הכל, אבל העיר ממלכה שלמה, ולא על זה הוא חלם.

ברצפת חדר האמבטיה של הנסיכה היה פעור חור גדול; אב הבית הספיק לחפור אותו בזמן שכולם התווכחו בחדר, בניסיון להתמודד עם נזילה בת אלפיים שנה. העבודה נעשתה די ברשלנות, ויצא לו פתח שהוביל לתעלת מילוט. הנסיך התבונן בו ממושכות, וחשב על האפשרות לברוח, פשוט לברוח.

“תודה”, שמע פתאום את קולה של הנסיכה.

הוא הסתובב שוב לעברה, וראה שהיא מתאמצת להעלות על פניה חיוך דק ומבויש. “תודה שהערת את כולם. אתה יודע, נסיכה לא יכולה לעשות כלום בלי אנשי צבא, אוצר, מטבח וכל זה. תודה רבה לך. אם הצלחת להעיר את כל הממלכה שלי – אתה גיבור אמתי”.

הנסיך הסמיק.

“בבקשה חכה עוד קצת”, לחשה הנסיכה. “תכף הטבח יכין לי קפה, אב הבית יתקן לי את הכיור כדי שאוכל לשטוף פנים, קצין הביטחון יפרוס שוב את הצבא סביב הארמון, המאפרת המלכותית תעשה לי תסרוקת – אין לי מושג אפילו באיזו אופנה קמתי. ואז אתעורר לנצח, אני מבטיחה”.

הנסיך הביט בעיניה היפות של הנסיכה, ואחר כך הביט בשעונו. הוא יישאר עוד קצת זמן בשביל לחיות באושר ובעושר עד אחרית הימים.