(הקטע הבא נכתב בעיקר כדי לשתף, להסביר מדוע הספר החדש מתאים לעת מלחמה, וגם כדי לתת כיוונים לכותבים אחרים בעת הזאת. יצא אולי קצת ארוך, אבל לדעתי שווה קריאה)

 

פרדוקס הכתיבה במלחמה

הספר החדש היה אמור לצאת בחנוכה. עבדתי עליו בין החגים, כמעט סיימתי ערב סוכות, שריינתי את השבוע שאחרי שמחת תורה לישורת אחרונה. אחר כך ננסה להריץ את עריכת הלשון, העיצוב והגהה בחודשיים, והספר יהיה מוכן בדיוק ליום פטירתו של הרב דרוקמן.

בפועל, ביום שאחרי שמחת תורה לא הייתי מסוגל לכתוב, ולא רק מפני שקפצתי בצו 8 בלי מחשב ואפילו בלי פנקס ועט. גם אחרי שעברו כמה ימים, והמחשבות החלו להתנסח, והלב החל להתרגל למציאות הלא רגילה, ואפרת כבר שלחה אליי את התיק עם המחשב והפנקס והעט – לא יכולתי להמשיך לכתוב את הספר. נתקעתי בפרדוקס שעדיין אין לו שם רשמי, אז לצורך העניין נקרא לו הפרדוקס-של-כתיבה-לילדים-אחרי-שמחת-תורה.

מצד אחד, הילדים שיקראו את הספר הם ילדים שחלקם עברו טראומה, וחלקם בחרדות מפני הטראומה הבאה. ילדים שפונו מהבית, ילדים שאיבדו קרובי משפחה, או סתם ילדים שאבא שלהם במילואים כבר כמה חודשים. זה אומר שצריך לחשוב על כל מילה. ממש. הכתיבה שלך כבולה בשבי המציאות, ויש לך ניסוחים מפוצצים שאין ברירה אלא לקבור ב… כן, הנה דוגמה למשפט שאי אפשר לכתוב. לא שבי, לא פצצות, לא קברים. מוות, פציעה, קרבות, שבי, מנהרות תת-קרקעיות, כל אלו ואחרים יצאו מחוץ לתחום, וזו בעיה לכותבים – כי אלו המרכיבים המרכזיים בסוגת המתח לנוער. כותבי הפנטזיה יכולים אולי להמשיך לברוא עולמות מקבילים עם רכיבים דרמטיים משלהם, שאין להם קשר למציאות, אבל כותבים ריאלסטיים (כמוני) מנועים מלהשתמש ברוב המרכיבים שמילאו עד עכשיו את ספרי הדרמה.

(כך לפחות אני חשבתי בהתחלה. אחרי כמה חודשים דיברתי עם כמה מעמיתיי מסוגת הפנטזיה, והם אמרו שגם הם סבלו מקיפאון מוחלט. לא כל כך פשוט לברוח לעולם אחר.)

מהסיבה הזאת, היה ברור שקודם כל אצטרך לגנוז כמחצית מהספר. פרקים שלמים בספר המקורי התבססו על שבויים ובני ערובה, מושג שהיה לגיטימי בספרות עד כה. בהנחה שמותר לי לתת ספוליירים לעלילה שכבר לא תתפרסם – השבויים בכלל לא היו אמורים להילקח בשבי באמת, אלא ליפול ברשתו של גורם שמשתלט עליהם וירטואלית. אפשר אמנם לשנות את הסמנטיקה, ולהימנע מהשימוש בביטוי ‘שבויים וירטואליים’ שהתהדרתי בו עד שמחת תורה, אבל היחס לגיבורי הספר כשבויים במצוקה הוא חלק מהותי מדי מהעלילה, גם אם קוראים לו בשם אחר. נאלצתי לשחרר את הנערים משביים ולחשוב על הכל מחדש.

אז מצד אחד, הספר צריך להיות לא מפחיד, לא טראומתי, לא מזכיר מדי את הרוע שבמציאות. מצד שני, דווקא מפני שהמציאות עלתה על כל דמיון, סף המתח עלה. במציאות כזאת, אי אפשר לכתוב סיפור רגוע ושלו שלא קורה בו שום דבר. הסיפור לא יכול להיות פחות דרמטי מהמציאות האמיתית. לכן הסיפור חייב להיות הכי דרמטי שיש – אבל לא מפחד ולא מאיים. זה הפרדוקס הספרותי של המלחמה.

 

לספק חוויות גבורה

הרבה שמירות בצבא הקדשתי להתמודדות עם הפרדוקס הזה, עוד לפני שניגשתי לכתיבה. עם הזמן גם מצאתי פתרונות ספרותיים, שיאפשרו ליצור דרמה בלי להציג סיטואציות אימה כמו במציאות. אבל במקביל, ניסיתי לשאול את עצמי שאלה עמוקה יותר: מה הנוער צריך עכשיו? אילו ספרים הם צריכים לקרוא? בזמן שהם חווים חוויה משמעותית שתעצב את עולמם לכל החיים, אנחנו – הכותבים לילדים ונוער – קובעים מה הם יעברו בזמן הפנוי. איזו חוויה הם צריכים לעבור עכשיו? נחמה? פריקת תסכול? אסקפיזם?

חשבתי על זה במשך שעות של משמרות לילה, אבל מרגע שתשובה אחת התגבשה אצלי, לא הייתי מוכן לחשוב על שום תשובה אחרת. הילדים של היום צריכים חוויות גבורה.

זה היה בתחילת המלחמה. סיפורי הגבורה רק החלו להתפרסם, ובטח שעוד לא נולדו הספרים שירכזו אותם. היו חוויות גבורה בשטח, אבל החששות והספקות היו כבדים יותר. עד עכשיו החשש והגבורה מנהלים ביניהם מאבק על דעת הקהל. לא משנה מה יהיה, אמרתי לעצמי, לא משנה מתי ואיך זה ייגמר, הילדים של עכשיו צריכים לספוג חוויות של גבורה, של ניצחון, של ראש מורם, והספרים צריכים לתת להם את זה.

לא חשבתי לספר את הסיפורים שמתרחשים בימים אלה. לא זאת הייתה הכוונה. עדיין מוקדם, עדיין אין לנו פרספקטיבה (הדסה בן ארי פנתה אליי באותם ימים עם הרעיון של ‘מלחמה של גיבורים’. עניתי לה שאני לא מסוגל, ושזה לא הזמן. אני שמח שהיא לא חשבה כמוני ודהרה עם הפרויקט קדימה). רציתי לכתוב ספר שעל פני השטח אין לו קשר למלחמה, אבל הרוח שמנשבת בו היא רוח של תעוזה. שהרגשות הדומיננטיים בו יהיו אומץ, התמודדות, נחישות, אמונה, ושתהיה גם הצלחה בסוף. שלא נשכח שאפשר לנצח.

 

כל המחשבות הללו נשארו באוויר, עד להקפצה לילית אחת לחברון. באמצע הלילה זינקנו מהגג ששהינו בו בחלחול, לצומת שבין חלחול לחברון, שם היה חשד לחטיפה. אנחנו קפצנו לשם, החפ”ק קפץ לשם, המג”ד, פלוגות אחרות, משטרה, כולם מיהרו לנקודה והתחילו לבדוק אם החשד נכון. אם התרחיש שעלול לשנות את כל התמונה באיו”ש אכן קרה.

לא נלאה אתכם בכל פרטי הסיפור; בשורה התחתונה, זה לא קרה. אחרי סריקות בשטח באמצע הלילה, הכוחות הצליחו להגיע למצלמת האבטחה של אחת החנויות ולגלות שהזיהוי היה לא נכון. תוך כמה דקות כולם התקפלו. חלק חזרו לישון שמחים, כי ב”ה כלום לא קרה. חלק חזרו מאוכזבים, כי כלום לא קרה, אז בשביל מה קפצנו. רק אני חזרתי לגג בחלחול ולא הצלחתי להירדם. לא קרה כלום, אבל הייתה פה סצנה מהסרטים. אפשר לכתוב עלילה שמצד אחד לא יקרה בה דבר, אבל יהיו בה חשד, וחקירה, ונוכחות של הרבה כוחות, ובעיקר התמסרות ונחישות להתמודד עם האתגר מיד.

כך, אחרי חודשיים של מעצור כתיבה, העלילה הבאה החלה להתרקם. מחר בערב אני יוצא הביתה ומתחיל לכתוב, חשבתי לעצמי. אבל לא עברה יממה, והגיעה הבשורה על איתן.

הם נפלו זה אחר זה. איתן פיש, גדעון אילני, אלישע לוינשטרן. תוך כמה ימים, מניין ההרוגים מהישיבה זינק משלושה לשבעה, קצת אחר כך לתשעה. ברגע אחד השכול חזר למשפחה המורחבת של אפרת. הכתיבה שלי שוב קפאה, ואחר כך התעוררה והתחדדה – אם הייתי נחוש להביע גבורה, עכשיו אני גם יודע לאורם של אילו גיבורים לכתוב.

 

רוח ואומץ בסאב-טקסט

את הכתיבה האינטנסיבית בפועל התחלתי בסוף הסבב הראשון. כשהשתחררתי הגברתי את קצב הכתיבה, עדיין משתדל לחשוב על כל מילה. נזהר מניסוחים נפיצים, אך גם חושב פעמיים על כל ביטוי של חולשה. לקראת סוף התהליך אמרה לי זיוית קליין, העורכת מטעם ‘דברי שיר’, שלא רואים על הספר שהוא ספר מלחמה. זה היה סימן טוב; הרעיון היה להחדיר את הגבורה בין השורות, מתחת לפני השטח, והיא אכן לא בולטת. האם היא קיימת בכלל? נראה לי שכן, והרי כמה דוגמאות.

(כדי להבין את הדוגמאות – בלי יותר מדי ספויילרים – נסביר שהספר נפתח בבולען, שכמעט שואב לתוכו את גלעד, גיבור הספר. בהמשך הוא מנסה ליזום פיתוח שימנע את הסכנה הבאה, נכנס לתחרות יזמות, ומתמודד מול יריבים קשוחים עם פרויקטים של AI. התמה המרכזית בספר, עוד מלפני המלחמה, היא התמודדות של רוח האדם מול הבינה המלאכותית).

 

עיניו של גלעד נשארו עצומות במשך שתי דקות, או שלוש, אולי אפילו עשר, תחושת הזמן שלו כאילו נבלעה גם היא באדמה. כשהעז לפקוח את העיניים הוא ראה שהוא עדיין מעל האדמה, ושהבולען נעצר.

הפרק הראשון בספר היה תיאור קצר של אירוע קצר. אחרי המילואים הוא הורחב, אף על פי שמשך הזמן לא התארך, ולמרות הכלל הספרותי שאורך הטקסט אמור לשקף את אורך הסיטואציה המתוארת בו. נוכחתי לדעת שמשך הזמן העובדתי של אירוע, שתיים או שלוש שניות, לא משקף את הנפח שהוא תופס באמת. אירוע של שתי שניות יכול להימשך הרבה אחרי שהוא נגמר. שעה, שעתיים, יממה, כל החיים.

 

**

 

היום פגשקי לראשונה אק חברי גחל”ק בפעולה.
הכרקי אוקם מהסניף בקל אביב, אבל זו הפעם הראשונה שישבקי איקם, בפגישה הסודיק שלהם.
הפגישה הזאק הזכירה לי אק הסיפורים על המחקרוק,
שהיו בארץ כשהיינו ילדים קטנים יוקר.
הם סיפרו על החלומוק שלהם, שישנו מן הקצה אל הקצה אק הסניף, אק הקנועה,
אולי אפילו אק העולם.

 

העובדה שאנחנו בדור של גיבורים משפיעה על הרמה הבסיסית ביותר של ספרות ילדים – האם הספר הוא טקסט שצריך רק לקרוא, או חידה שצריך לפענח. עוד החלטה שקיבלתי במילואים הייתה שחלק מהספר ייכתב כצופן. שהקורא יהיה שותף אקטיבי בפעילות הגבורה.

(לפתקים הכתובים כצופן, השתמשנו בגופן שעוצב על פי כתב ידו של איתן, מתוך מיזם ‘אות חיים’. הגופן היה מוכן ימים ספורים לפני סגירת הספר)

 

 

“נראה לי שהבנתי”, אמר אביחי, “אבל איך נעשה את זה?”

נבו שיחק בפנס שבידו, ואלומת האור נעה בתוך האוהל. “אנחנו נהיה סוג של מחתרת”, אמר. “כשאחד מאיתנו ייתקל במשימה שדורשת ממנו לחשוב רק על עצמו, הוא ידווח לכולם. אנחנו נעזור זה לזה, ונראה שהעזרה מועילה יותר מהאגו”.

תוך כדי הגדרת המשימה הנחרצת, נבו שלח את ידו לתיק שלו. משם הוא הוציא שלושה מכשירי קשר, וחילק מכשיר לכל אחד. גלעד לקח מכשיר קשר בהתפעלות מרמת התכנון וההכנה של נבו, אבל הרגיש שזה לא מספיק.

“מה התוכנית מעבר לזה?” שאל גלעד. “אז נגיד שנצליח במשימות שלנו, בלי לוותר על האכפתיות והעזרה. זה באמת יעזור? צוות המחנה ישנה את דעתו?”

“הם לא ישתנו לגמרי”, אמר נבו, “אבל הם ייאלצו להכיר בעובדה שהאכפתיות משתלמת. לא יהיה אפשר להגיד שרק משחק מלוכלך מצליח”.

בראשו של גלעד רצו השיחה של אלמוג בבוקר, וכל התובנות שריצדו על מסך המכשיר הקטן שלהם במשך היום. אין מה לצפות מצוות המחנה, הרהר, הם לא יכירו בעובדות מלבד העובדות שהם עצמם קבעו. האם יש עוד דרכי פעולה, משהו שבאמת ישנה את האווירה במחנה?

 

במקור הייתה כאן תוכנית פעולה עמומה. לא באמת עניין אותי מה תהיה התוכנית, העיקר שהם ייפגשו ויקימו סוג של מחתרת. תדריכי משימה בצה”ל הזכירו לי שאתה חייב לדעת מה אתה מתכנן לעשות, מה התפקיד של כל אחד בכוח. ושכל חולייה צריכה איתה מכשיר קשר.

ולא מן הנמנע שגם אחרי התדריך, תשאל את עצמך מה אתה עושה כאן ולמה. אבל לפחות עברת תדריך.

 

**

 

“זאת בדיוק הייתה המשימה הבאה, וכנראה האחרונה עד סוף המסלול – לאתר את מיקומה של ארוחת הצהריים.

למזלו, הוא הבין שהמשימה פשוטה, ברגע שהבחין בחמגשיות אלומיניום זרוקות ליד אחר השיחים.”

השמחה הקטנה שלי, להכניס עוד חוויית מילואים בלבוש של שורה בספר. אני זוכר את המקום שבו חשבתי על השורה הזאת, מעל כביש 35, מול הבית של מנגיסטו, ליד החמגשיות שחשפו בבירור את העובדה שנכחנו שם.

באזרחות יודעים מה זה חמגשיות?

 

**

 

“אולי הם מישיבת ההסדר כאן”, אמר גלעד, “נשאל אותם”.

“אם הם לומדים בישיבה, למה הם עושים ריצה?” שאל אופק.

שני הבחורים התקרבו לעברם. אחד מהם חבש כובע, השני עטה ציצית צמר מעל חולצתו, ושניהם הרכיבו אוזניות באוזניים.

“סליחה”, פנה גלעד לאחד הבחורים, “אתם יכולים לעזור לנו? האוטובוס שלנו קצת מתברבר באזור…”

השניים הסירו את האוזניות מאוזניהם. מהאוזנייה של אחד מהם, שהייתה כנראה בעוצמת קול גבוהה, בקע קול של שיעור בגמרא.

“לעזור? בטח”, אמר חובש הכובע ונעמד. “נעשה הפסקה באימון ונעזור לכם”.

“למה הפסקה?” הקשה חברו, שהמשיך לרוץ במקום. “אנחנו יכולים לרוץ עד לאוטובוס, ככה גם נתכונן לגיוס וגם נעזור”.

“אבל זה בדיוק מה שלמדנו בסדר בוקר, ‘אין עושין מצוות חבילות חבילות'”, השיב לו חובש הכובע, “כל מצווה צריכה ריכוז בפני עצמה”.

“הם בהחלט בני ישיבה”, לחש גלעד לאופק. “חייבים לפתוח דיון על כל דבר”.

“סליחה, נפלתם על איתמר ששון, הבחור הכי דייקן בישיבה”, התנצל בעל הכובע והצביע על חברו. “סדר ערב חייב להתחיל על הדקה, ואימון כושר חייב להיות בול חצי שעה. אז הוא מתעקש לעזור לכם תוך כדי אימון, ואני זורם איתו… איפה האוטובוס שלכם, אפשר לרוץ לשם?”

“זה לא עניין שלי, ידידיה”, הגיב איתמר, “זה עניין של מחויבות”.

“מחויבות למי?” שאל גלעד. “מישהו מחייב אתכם לסדרת אימונים לפני הצבא?”

“מחויבות לריבונו של עולם, לעם, למדינה”, השיב איתמר, “תבין, מאז שישיבות ההסדר הוקמו – זה היה לפני בערך שבעים שנה, כשהקימו את הישיבה שלנו – לא היה צריך להכריח את התלמידים להתכונן לצה”ל, וגם לא להכריח אותם אחר כך בתור חיילים לשמור על קשר עם הישיבה. אנחנו פשוט מרגישים אחריות אישית לעם ישראל”.

“אז מחילה שאנחנו מפריעים לכם להתכונן לגיוס”, אמר אופק, “רק תגיד לנו איך מגיעים לגבעת וושינגטון…”

“אה, זה הכל?” התפלא איתמר. “אחורה וימינה, זהו”.

“תחזרו לכיוון השלט בכניסה, תצאו מהשער, ואז תהיה לכם פנייה לגבעת וושינגטון”, פרט ידידיה.

“מה סיבכת אותם? עדיף לענות כמה שיותר קצר ומהר, לא לעכב אוטובוס שלם”, העיר איתמר.

“אני סיבכתי? להפך! תאר לך שעכשיו הם מסתובבים ושוכחים באיזה כיוון הם היו. מה יעזור להם ‘אחורה’ ו’ימינה’?”

“אחים שלי, מחילה שאני פורש באמצע הוויכוח. תודה רבה!”, אמר אופק ופנה חזרה לאוטובוס, אבל גלעד רצה להמשיך את השיחה עוד קצת. החוטים בראשו התקשרו זה לזה: זאת ישיבת ההסדר הראשונה, זו שעליה נאבקו בני שבט ‘איתנים’, כנראה בהצלחה. מי שחשב שרעיון הישיבה יפגע במדינה בדרך זו או אחרת, שיבוא ויראה את האחריות והמוטיבציה של הבחורים כאן.

 

לנסות להביע בסצנה אחת מה זה חיילים מישיבת הסדר. המחויבות הטוטאלית לצבא, מתוך מחויבות טוטלית לריבונו של עולם. כמו זו ששלחה את גדעון ואת אלישע לקרב, כשהם משאירים אחריהם שישה ילדים בבית.

וכל זה בדו-שיח קליל. עם שיעור באוזניות.

 

 

***

נלי גחן על הארץ, והתיישב ליד נווה מאחורי הסלע.

“טוב שבאת”, לחש, “אבל עשה לי טובה, תהיה בשקט. שלא ילך לנו המארב”.

“מארב?” שאל נלי. “יש לך את זה ביותר מפחיד?”

מה מארב, הוסיף בליבו, אין לי ראש לעוד הרפתקה עכשיו. תן לי את הטלפון ושחרר אותי.

“כן”, לחש נווה. “השועל סוף סוף הגיע, ואנחנו חייבים לתפוס אותו”.

“אנחנו? אני לא בטוח שבא לי להתעסק עם בני אדם ש…”

“לא, לא, התכוונתי אליי ואל חוויג’. וזה לא בן אדם, אני מתכוון לשועל אמיתי. צריך לתפוס אותו לפני שיאכל לנו את כל הכרם”.

נלי הסתכל בין הסלעים. לכידת שועלים לא הייתה בתוכניות שלו להיום. למעשה, שום פעולה שדורשת ערנות או ריכוז לא נכללה אצלו בלו”ז, הכל נראה חסר טעם. אבל הוא הסכים לשתף פעולה, לפחות לכמה דקות, כדי שיוכל אחר כך לבקש את הטלפון שלו.

“הבאת מים”, לחש פתאום נווה, “מעולה. בדיוק נגמרו לי”.

“לקחת איתך מים למארב?”

“לקחתי איתי מים הביתה, והם נגמרו, צריך למלא מחדש”, אמר נווה. “הבית שלי עדיין לא מחובר למים”.

“אתה אמיתי?” שאל נלי בעיניים פעורות לרווחה. “תכף תגיד לי שגם אין לך חשמל”.

“אין סיבה שאני אגיד, עלית על זה בעצמך”, חייך נווה. “ששש, תסתכל שם!”

נווה הצביע ימינה באלכסון, לכיוון שיח קוצים. נלי התכופף עוד יותר, וניסה לזהות אם מאחורי תנועת הענפים עומד בעל חיים.

“השועל יכול לראות אותך”, לחש נווה, “או שתשכב, או שתסתפר”.

שלושה מתוך ארבעת הגיבורים היו אמורים לעבור שחנ”ש לקראת סוף הספר, כל אחד עם מישהו אחר (שהיה קשור לרב דרוקמן בדרך כלשהי), ובעקבותיו לחולל בתוכם שינוי. זו דרך די קלה, לפעמים פשטנית, לזרז את התהליך שהגיבור אמור לעבור – איזשהו מפגש משמעותי שישפיע עליו עמוקות, ואז הוא ישתנה, והכל יהיה בסדר. אבל בגרסה המלחמתית של הספר, לא הייתי מוכן שהגיבורים יעברו שיחות פאסיביות. לא יכול להיות שהרגע שבו אתה לא עושה כלום ורק מקשיב – הוא זה שמשפיע עליך. אז השיחה של נלי עם האיש שמשפיע עליו מתרחשת תוך כדי ששניהם עורכים מארב, השיחה של סיון עם האישה המשפיעה עליה מתנהלת תוך שהיא חושדת שעוקבים אחריה, השיח של גלעד… טוב, לא צריך לגלות עכשיו הכל.

 

**

גלעד והאופניים נכנסו לסמטה צדדית, שם אולי יהיה קל יותר להתרכז.  בשורת החיפוש האינטרנטי בטלפון, הוא חיפש את מילותיו האחרונות של הבוט: “כעת הישמר לך מפניי, פן אאבן את הצוות שלך”. תוצאת החיפוש הראשונה הובילה אותו לטור ביקורת ספרים:

 

העלילה מתחילה להיות מותחת בעיקר לקראת הסוף, כשהמכשפה מחליטה לעבור לשלב ב’ של התוכנית, ולכשף את הנסיכה. כך זה נשמע:

“‘נראה שמצאת אותי סוף סוף, מלך איי הזהב’, צחקקה המכשפה, ‘אבל מאוחר מדי. כבר השתלטתי על ממלכת הקסם, וכולם בה יעשו בדיוק כל מה שאגיד להם’.

‘אינך מפחידה אותי, כבר לכדתי אויבים מרים ממך’, אמר המלך והניף את שרביט הבדולח.

‘העקשנות היומרנית שלך באה על חשבון הבת שלך’, אמרה המכשפה. ‘הנסיכה כבר תחת שליטתי, וכעת הישמר לך מפניי, פן אאבן אותה לנצח. צעד אחד מיותר מצידך, ולחש הקסמים שלי יהפוך אותה לסלע!”

ובכן, האם נסיכת איי הזהב הפכה לאבן? נחסוך מכם את הספויילר הזה, אבל תודו שמדובר במכשפה מרושעת בעלת יכולת שליטה מרשימה.

גלעד התיישב בתחתיתו של גרם מדרגות צר. זה דמיוני מדי, ניסה לשכנע את עצמו. הבוט מתוחכם עד כדי יכולת להפוך אנשים לאבן?

 

כאן לא מדובר בביטוי של גבורה, אלא כאמצעי ספרותי ליצור מתח בלי להפחיד. אמרנו קודם שעולם הדמיון משוחרר יותר בימים אלה, כי לקורא הממוצע ברור שהוא נכנס לעולם זר, אבל לכתוב מציאותי זה קשה יותר. במקרה של הספר הנוכחי, כיוון שהאויב מתברר כבוט (סליחה על הספויילר), הוא יכול לשאוב את המידע שלו מספרי פנטזיה וסרטי אימה. כך אפשר להכניס ביטויים שיוצרים אווירה מותחת, אבל הקורא מבין שזה דמיוני. הוא גם מבין שהבוט לא באמת הולך להפוך את הגיבורים לאבן, ונשאר לו רק לגלות מה הוא כן יעשה. הסגנון הריאליסטי אמנם מגביל אותי למציאות, אבל אם אני שותל בתוך העלילה המציאותית מרחב שהדמיון יכול להופיע בו (לפחות כתיאוריה, גם אם ברור שהאיום לא יתממש כמו שהוא), אני יכול ליהנות מהעולם המקביל שבו יש עדיין מקום לפחד ואימה לא מציאותיים.

 

**

 

גלעד הביט בעיניו ולא האמין. בתמונות בגווני אפור, הוא ראה את נלי, סיון והדס – כל אחד בנפרד – עובד ליד מחשב, בעיניים כבויות, כאילו מישהו עומד מאחוריו ופוקד עליו לעבוד. על היד של הדס בלט צמיד גדול ומוזר, דומה לאזיק אלקטרוני.

מה עושים? לעזוב הכל ולנסות לשכנע אותם שהתודעה שלהם בשבי? שמישהו משכנע אותם לפעול בניגוד לרצונם?

 ולסיום, קטע מתוך הפרקים שנמחקו מהספר, לא רק מפני שהשבי הושעה מספרות הילדים והנוער עד להודעה חדשה. אלה פרקים שבהם שלושה מתוך ארבעת הגיבורים משתכנעים שהם מיותרים בעולם, מתפרקים, מתייאשים ונכנעים לבוט שמתחיל לתת להם פקודות. רק לפני פחות משנה חשבתי שזה מתאים, וממחיש עד כמה הבינה המלאכותית יכולה להפוך אותנו לאנמיים ופאסיביים. היום התופעה עדיין לא נעלמה, ורבים מבני הנוער פאסיביים ואף כבויים (בלי קשר לבינה המלאכותית, אבל אולי עם קשר לתרבות הכללית), אבל בולטים יותר אלו שמתעוררים לפעול, לעזור, להיות מעורבים, לחיות.

העלילה עדיין כוללת משבר של הגיבורים, בעקבות בוט שנותן להם תחושה שהם מיותרים. אבל הוא קצר יותר, והתגובה אליו אינה השתתקות וקיפאון. ובאופן כללי, הגיבורים הרבה יותר אקטיביים, תמיד בפעילות, תמיד בתנועה. הלוואי שגם בספרים הבאים הם ישקפו את בני הנוער שבמציאות.