(פורסם ב’עולם קטן’, ראש חודש אדר התשפ”ה)
הפקיד כהה-העור בשדה התעופה הביט בעיניים חומלות. “איי’ם סורי, סר, באט איי קאנ’ט דו אנית’ינג”, התנצל בפעם השלישית.
גרשון דפק על השולחן בחוזקה, שכל שדה התעופה ישמע. אולם שאר הנוסעים נראו שלווים ושקטים, כאילו הם ליד חוף הים בהוואי. מה שבמקרה היה נכון.
“איי מאסט גוו נאוו! רייט נאוו!” ניסה גרשון לגייס את מיטב המילים שהוא יודע באנגלית, אבל לא הצליח להישמע תקיף מספיק. הוא בנה על הטיסה הזאת. כל מבצע הבריחה היה בנוי על טיסה בשעה המדויקת הזאת, כדי להגיע מהוואי לניו זילנד דקות אחדות לפני שבת, לפני שי”ד באדר הופך לט”ו. אי אפשר שהכל ירד לטמיון בגלל עיכוב של חצי שעה.
הפקיד שוב הניד את ראשו לשלילה. גרשון צנח על ספסל בייאוש. איש עם כובע יפני ועיניים מלוכסנות הסתכל בו ושאל: “אר יו פרום איזראל?”
גרשון, מופתע מכך שחשף את זהותו הישראלית, החליט שלא להסתיר את עמו ואת מולדתו. “יס”, אישר.
היפני חייך. “אונלי יו קן בי סוו אנגרי ביקוז האלף אן הוואר”.
**
המבצע הזה נערך כל שנה, אבל במתכונת פשוטה בהרבה. גרשון היה מתחיל לתכנן את הנסיעה כשבועיים לפני כן, קצת לפני ראש חודש אדר. מתי שברוך, זה שאומר תמיד את ההלכה היומית בסוף התפילה, היה מדבר על בן עיר שנסע לכרך ובן כרך שנסע לעיר, ומוסיף את הבדיחה ש”היה פעם איזה פרופסור שהיה נוסע לירושלים בפורים, ונוסע לתל אביב בשושן פורים, וככה מדלג על פורים לגמרי”. כולם היו מגחכים, אחד היה מבהיר לכולם שהסיפור פיקטיבי, ורק גרשון היה מחייך מתחת לשפמו ואומר: אין להם מושג שזה אני.
כן, גרשון היה האיש שעליו הומצא הסיפור. הוא שמע אינספור פעמים את הבדיחה הזאת, אודות האפשרות לוותר על פורים, ושמר בסוד את העובדה שהסיפור עליו. לאורך כל המחצית הראשונה של אדר, כשהילדים המחופשים ברחובות עוררו בו חלחלה, והרעשים שהתיימרו להיות שירי שמחה פצעו אותו מבפנים, הוא התנחם בנסיעה המתקרבת. עקיצה קטנה ובלתי נראית, נקמה מתוקה באף אחד.
בתענית אסתר הוא היה נוסע לירושלים, ונשאר שם בי”ד באדר. נהנה מהשפיות של העיר, שמבינה שעדיף לדחות את האירוע הזה ביום. אחר כך היה נוסע לעירו המתאוששת מהדי הרעשנים ואדי השכרות, ושם נשאר בט”ו באדר. על המסלול הזה הוא הקפיד מדי שנה. אילו היה מקים משפחה, מן הסתם היה מי שיהרוס לו את המנהג ומתעקש שפורים זה חג גדול ליהודים. אולם חיי הנישואין היחידים שניסה לבנות, בעבר, החזיקו פחות משנה. הוא נשאר חופשי לנפשו, משוחרר מכל ניסיון כפייה של מצב רוח טוב, בן חורין מעול השמחה.
בראש חודש אדר הוא עוד חייך, מבעד למשקפיו העבים, מהמחשבה שראש חודש אדר בשבת עושה פחות רעש. ורק אז הוא קלט. פורים בשישי, ירושלים בפורים משולש, אי אפשר לברוח. אפשר לחמוק מהסעודות ומשלוחי המנות, אבל מגילת אסתר ורעשניה ירדפו אותו בכל מקום שאליו ייסע. כולם יקראו אותה ביום אחד, בארבעה עשר לחודש שנים עשר הוא חודש אדר. הפעם הקודמת הייתה עוד בקורונה, והוא נכנס לבידוד לפני פורים והציל את נפשו. הפעם שלפני כן הייתה לפני כמעט עשרים שנה, מי זוכר. עכשיו, אין לאן להימלט מכל היהודים, וכאשר אבדתי אבדתי.
אולם תוך יומיים שלושה, הוא הרגיש שאי אפשר לוותר על הבריחה השנתית מפורים. כל המסכות והרעשנים והשירים והריקודים עושים לו רע, מחזירים אותו לתהומות שחשב שיצא מהם כבר. בלילה הוא חלם שוב שהוא חוזר לבית הספר התיכון למסיבת פורים. אין ברירה, אמר לעצמו, והתחיל לפתוח מפות ולבדוק נסיעות. אם אי אפשר לנסוע לירושלים, נחצה את קו התאריך. נעבור לי”ג באדר, ומשם נקפוץ חזרה לט”ו באדר. גם זה לא היה רעיון מושלם, שהרי אי אפשר לנחות בט”ו באדר בלי לחלל שבת. לא נשאר לו אלא לתזמן את הטיסה שתנחת סמוך לשבת, כך שעוד לפני שיספיק לראות מגילה ולשמוע רעשן, הוא כבר יהיה אחרי הכל.
הוא אכן טס מבעוד מועד, חצה את קו התאריך, הגיע להוואי, אבל אין עצה ותבונה כנגד מרפי. הודעה על עיכוב קטן בטיסה חרצה את גורלו, והכריעה שהוא לא יוכל להגיע לניו זילנד לפני שבת.
מצחיק מאוד, אמר בליבו לגורלו, באמת מצחיק. פורים שמח גם לך.
**
הטרמינל הלא מוכר בלע אותו כמו דג גדול. הוא נרדם בירכתי אולם הנוסעים, עד שפתאום שמע מישהו מעיר אותו. “הכל בסדר?” שאל הבחור עם הכובע היפני.
“כן כן, אני לא טס בסוף”, ענה גרשון, ורק אז קלט שהוא מדבר עם היפני עברית.
“גם אתה?” התפלא גרשון.
הבחור הוריד את הכובע מראשו. צלקת גדולה נחשפה מתחתיו. “יפנים יודעים לייצר המון דברים”, חייך והצביע על ראשו, “אבל בום כזה מקבלים רק בעזה. אני מחולון, אחי”.
“אז מה… איך…”
“תחפושת אחי”, צחק הבחור, “פורים. ת’אמת, גם אני התבטלה לי טיסה אז נשארתי פה. אבל שמעתי שיש פה קרוב מסיבת פורים, רוצה להצטרף? יש גם קריאת מגילה נראה לי”.
האינסטינקט של גרשון ביקש לענות מפיו: לא. רק לא זה. אולם המחויבות ההלכתית שלו הייתה חזקה יותר, ברור שחייבים לשמוע מגילה. הוא פתח קודם כל את היומן שלו, ועשה לעצמו תזכורת לשנה הבאה, לתכנן טוב יותר את הנסיעה אפילו אם היא רק לירושלים וחזרה. לא ליפול שוב. וכעת, אין מה לעשות, נלך לשמוע מגילה – ונברח ברגע שאפשר.
**
בבקתה הקטנה לא נראתה שום מגילה, אבל היו שם אנשים. כולם נראו ישראלים, רובם היו צעירים מגרשון בהרבה. הראש של כולם היה באדמה. “אנשים לא מגיעים לפה סתם”, לחש לו היפני המחופש, “לכל אחד יש איזו שריטה”.
האנשים התיישבו בחצי מעגל על שטיחים. אחד מהם, עם קעקוע וראסטות, ניגש לגרשון והזמין אותו לשבת. גרשון נשאר בצד. “אחרי שהלכתי כל כך רחוק”, אמר, “בסוף אני אשב במסיבת פורים?”
“נשמה, אני בא לפה כל פורים רק בשביל זה”, ענה המקועקע. “לדעת שגם אם הולכים הכי רחוק, בסוף אתה מגיע לאנשהו”.
איש עם כובע וזקן, שלפי התנהלותו נראה כאחראי לאירוע, התיישב מולם על כיסא קש. “יאללה, מתחילים”, הוא אמר, והסבב נפתח. כל אחד סיפר לאן החיים זרקו אותו. אחד שנזרק מביתו, אחת שהתייתמה בילדותה, אחד שסבל מדחייה חברתית מפני שסרב להשתחוות לנותני הטון, ושלושה שיצאו לאחרונה לקרב כדי להרוג בשונאיהם, וחזרו עם פצע בלב. כולם הקשיבו זה לזה, ובעיקר צחקו. על הגורל, על האירוניה, על זה שבסוף הם תמיד יושבים עם עוד יהודים.
גרשון השתהה מעט, אבל לבסוף סיפר. על הדיכאונות שסבל מהם, וצפו כל פעם דווקא בפורים, על רקע הפער בינו ובין כל החברה העולצת. הוא סיפר גם איך נסע עד להוואי כדי לברוח מפורים, ובסוף נתקע פה. שוב כולם צחקו, וגם הוא, וזה כבר עשה לו הרגשה אחרת.
אחרי ששתו, ודיברו, וצחקו, ובעיקר בכו המון, גרשון ניגש אל המארח. “אתם לא קוראים מגילה?” הוא שאל.
“ומה עשינו עד עכשיו אם לא לקרוא מגילה?” חייך המארח. “סתם, אל תדאג. אנחנו נקרא גם את המגילה ביחד, עוד מעט”.
לפני שהוציא את המגילה הישנה, עם כל הביזיון והקצף, השק והאפר, היגון והשמחה, הוא מסר לגרשון כרטיס עם פרטים ליצירת קשר שלו. “זה למקרה שתצטרך משהו בפורים”, אמר.
“לא, תודה”, ענה גרשון, “לא נראה לי שאני הולך לבקש עוד משהו”.
“ברור שלא תבקש, רק את הכרטיס אתה צריך”, הוא אמר. שתדע שגם בסוף-העולם שאתה נמצא בו, יש איתך מישהו שאפשר לפנות אליו. באמת, זה מה שצריך בפורים”.
מה יהיה בשנה הבאה, אין איש יודע. אבל אם התזכורת שגרשון שם לעצמו תצלצל בעוד שנה, הרי שבי”ד באדר הוא יהיה בבית, ולפני ט”ו באדר הוא ייסע לירושלים. יש לו עוד הרבה מגילות לספר, הרבה מה לגלול מן הלב.