בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו… זה הזמן לראות את עצמנו!
ממלאים את המקומות החסרים לפי מה שמתאים לילד/ה, ונכנסים לסיפור יציאת מצרים באופן אישי.
להורדת הקובץ בגרסת PDF – לחצו כאן!
הַשָּׁבוּעַ כְּבָר הִתְעַצְבַּנְתִּי מַמָּשׁ, כְּשֶׁאַבָּא הוֹדִיעַ בְּאֶמְצַע הַיּוֹם:
“(שם הילד/ה) , בְּיוֹם רְבִיעִי הַבָּא – לֹא יוֹצְאִים מֵהַבַּיִת לְשׁוּם מָקוֹם!”
כְּשֶׁזֶּה קָרָה פַּעַם רִאשׁוֹנָה – שָׁתַקְתִּי, וְכָךְ עָשִׂיתִי גַּם אַחֲרֵי פַּעֲמַיִם,
אַךְ עַכְשָׁו הִתְחַשֵּׁק לִי כְּבָר לִצְרֹחַ צְרָחָה, כָּזֹאת שֶׁתַּרְעִיד אֶת כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם.
מִצִּדִּי שֶׁיִּשְׁמַע הַמֶּלֶךְ פַּרְעֹה, מִצִּדִּי שֶׁיַּקְשִׁיבוּ כָּל הַחַרְטֻמִּים:
אֵין מַצָּב שֶׁאֶתָּקַע שׁוּב בַּבַּיִת, זֶה קָרָה כְּבָר יוֹתֵר מִדַּי פְּעָמִים!
אָז מָתַי לָרִאשׁוֹנָה הִסְתַּגַּרְנוּ בַּבַּיִת? נִדְמֶה לִי שֶׁהַפַּעַם הֲכִי רִאשׁוֹנָה
הָיְתָה דֵּי מִזְּמָן, לִפְנֵי כַּמָּה חֳדָשִׁים, אוּלַי אֲפִלּוּ לִפְנֵי שָׁנָה.
בָּעֶרֶב, אַחֲרֵי שֶׁעָבַדְנוּ קָשֶׁה, לִסְחֹב, לִבְנוֹת, לְנַגֵּר, לְנַסֵּר
אָכַלְנוּ (מאכלים שהילד/ה אוהב/ת) , רַק אַבָּא מִשּׁוּם מָה הָיָה חָסֵר.
בַּסּוֹף הוּא הִגִּיעַ בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה, וּפָנָה אֵלַי בְּנִימָה מְבֹהֶלֶת:
“(שם הילד/ה) , עַד לְהוֹדָעָה חֲדָשָׁה, אֵינֶנִּי מַרְשֶׁה לָצֵאת מֵהַדֶּלֶת!”
“בְּדִיּוּק קָבַעְתִּי עִם (שם של חבר/ה), לְשַׂחֵק (משחק אהוב) !” זָעַקְתִּי מָרָה
(אֵיךְ מְשַׂחֲקִים? תּוֹךְ כְּדֵי עֲבוֹדָה, עִם טִיט וּלְבֵנִים. זֶה כֵּיף נוֹרָא).
“פַּרְעֹה הֶחְמִיר אֶת הַגְּזֵרוֹת”, אָמַר אַבָּא, “הִקְשָׁה אֶת כָּל הָעֲבוֹדָה פִּתְאוֹם.
מִי יוֹדֵעַ מָה עוֹד הוּא יַמְצִיא? עָדִיף לֹא לָצֵאת לְשׁוּם מָקוֹם.”
מָה אֶעֱשֶׂה כָּל הַיּוֹם בַּבַּיִת? בְּלִי (משחק אהוב) , תַּעֲסוּקָה לֹא אֶמְצָא.
אֲפִלּוּ אִי אֶפְשָׁר לְשַׂחֵק בַּסְּמַרְטְפוֹן, כִּי אֲנִי בַּתָּנָ”ךְ וְזָה עוֹד לֹא הֻמְצָא
וְגַם אִם אֶמְצָא בַּסּוֹף מָה לַעֲשׂוֹת, בְּלִי (שם החבר/ה) זֶה לֹא נֶחְשָׁב.
מָה בֶּאֱמֶת פַּרְעֹה עוֹד יַחְלִיט? מִי יוֹדֵעַ מָה יִקְרֶה עַכְשָׁו?
עָבְרוּ יָמִים, כְּבָר יָצָאנוּ הַחוּצָה, אֲבָל כָּל הָעֲבוֹדָה נִהְיְתָה מָה זֶה קָשָׁה!
דַּמְיְנוּ שִׁעוּר בְּ (מקצוע שנוא) , נַגִּיד? אָז אוֹתוֹ דָּבָר אֲבָל פִּי שִׁשָּׁה.
עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד הָעוֹלָם הִשְׁתַּגֵּעַ, שׁוּם דָּבָר לֹא נִשְׁאַר כָּרָגִיל:
הַמַּיִם בְּמִצְרַיִם הָפְכוּ לְדָם, צְפַרְדְּעִים הִשְׁתַּלְּטוּ עִם רֵיחַ מַגְעִיל;
כִּנִּים, לֹא כְּמוֹ בְּ (הכיתה או הגן) , אֲפִלּוּ קָשׁוֹת וּמַכְאִיבוֹת יוֹתֵר;
מַגֵּפָה אֲיֻמָּה חִסְּלָה כָּל בְּהֵמָה, וְעַל הַשְּׁחִין הַמִּצְרִים לֹא הִפְסִיקוּ לְקַטֵּר
כְּשֶׁרָאִינוּ שֶׁרַק לַמִּצְרִים זֶה קוֹרֶה, אִמָּא נִסְּתָה אֶת כֻּלָּם לְהַרְגִּיעַ
אֲבָל הַנּוֹגְשִׂים הַמִּצְרִים טָעֲנוּ: “חַכּוּ חַכּוּ, גַּם לָכֶם זֶה יַגִּיעַ.”
הַמַּחְשָׁבָה עַל דָּם, וְעַל שְׁחִין וְכִנִּים, בְּרֹאשִׁי הָיְתָה כָּל הַזְּמָן תְּקוּעָה,
בַּלַּיְלָה חָלַמְתִּי תָּמִיד עַל צְפַרְדֵּעַ, קַמְתִּי בְּפַחַד, צָרַחְתִּי: קְוָה-קְוָה!
בְּדִמְיוֹנִי רָאִיתִי (יצור מפחיד מסיפור או סרט) . וְאוּלַי יֵצֵא מֵהַיְּאוֹר הִיפּוֹפּוֹטָם?
(נָכוֹן, לֹא הָיוּ כָּאֵלּוּ מַכּוֹת, אֲבָל אוּלַי פַּרְעֹה יְקַבֵּל עוֹד אוֹתָם.)
יוֹם אֶחָד אַבָּא הִגִּיעַ הַבַּיְתָה, פָּנָה אֵלַי בְּנִימָה מְבֹהֶלֶת:
“(שם הילד) , עַד לְהוֹדָעָה חֲדָשָׁה, אֵינֶנִּי מַרְשֶׁה לָצֵאת מֵהַדֶּלֶת!”
“אֲבָל יֵשׁ מָחָר (חוג או תנועת נוער) ,” קָרָאתִי, “אִי אֶפְשָׁר לָצֵאת קְצָת אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם?”
“הַכֹּל יִתְבַּטֵּל, יִהְיֶה בָּרָד כָּבֵד. כָּזֶה שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיָה בְּמִצְרַיִם.”
בֶּאֱמֶת, אֵיךְ אֶפְשָׁר בְּלִי (חוג או תנועת נוער) ? הָיָה עָדִיף כְּבָר לִבְלֹעַ צְפַרְדֵּעַ.
מָתַי פַּרְעֹה יְשַׁחְרֵר כְּבָר אוֹתָנוּ? מָה עוֹד יִקְרֶה בַּהֶמְשֵׁךְ, מִי יוֹדֵעַ?
אָז מָתַי בֶּאֱמֶת אִבַּדְתִּי סַבְלָנוּת? קְצָת לִפְנֵי י’ בְּנִיסָן, יוֹם שַׁבָּת.
אַבָּא נִכְנַס בְּפָנִים נִרְגָּשׁוֹת, אֶל אִמָּא וְאֵלַי הוּא הֵישִׁיר מַבָּט:
“(שם הילד/ה) , בְּיוֹם רְבִיעִי הַקָּרוֹב – לֹא יוֹצְאִים מֵהַבַּיִת לְשׁוּם מָקוֹם,
בַּלַּיְלָה תִּהְיֶה מַגֵּפָה בְּמִצְרַיִם, מֹשֶׁה כָּךְ אָמַר לְכֻלָּנוּ הַיּוֹם.”
אַחַר כָּךְ הוּא הִסְבִּיר שֶׁנִּקַּח לָנוּ כֶּבֶשׂ, נִמְרַח אֶת הַדָּם שֶׁלּוֹ עַל הַמַּשְׁקוֹף,
נֹאכַל אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה, וְאָז… מַשֶּׁהוּ גָּדוֹל יִקְרֶה בַּסּוֹף.
עַכְשָׁו, מִצִּדִּי שֶׁיִּרְעַד הַיְּאוֹר, שֶׁקּוֹלִי יְמוֹטֵט פִּירָמִידָה בְּגִיזָה:
אֵין לִי כּוֹחוֹת לַחֲווֹת אֶת זֶה שׁוּב, עוֹד מְעַט אֶכָּנֵס לִקְרִיזָה.
“אַבָּא!” צָעַקְתִּי בְּקוֹל גָּדוֹל, נִרְאֶה לִי שֶׁשָּׁמְעוּ אוֹתוֹ עַד רַעַמְסֵס,
“כַּמָּה אֶפְשָׁר לְהִשָּׁאֵר בַּבַּיִת, עָלַי זֶה הִתְחִיל כְּבָר מַמָּשׁ לְהִמָּאֵס!”
אַבָּא עָנָה לִי בְּקוֹל בּוֹטֵחַ: “הַפַּעַם הַשְּׁכִינָה אוֹתָנוּ גּוֹאֶלֶת.
מַשֶּׁהוּ גָּדוֹל קוֹרֶה מִסְּבִיבֵנוּ, לָכֵן אַף אֶחָד לֹא יֵצֵא מֵהַדֶּלֶת”.
אָז הִנֵּה, שׁוּב אֲנַחְנוּ בַּבַּיִת, הַלַּיְלָה יָרַד וּבְקֹשִׁי יֵשׁ אוֹר.
אֵין עַל הַשֻּׁלְחָן (מאכלים אהובים) , רַק עַל הָאֵשׁ, מַצָּה וּמָרוֹר.
אֵין לָדַעַת אִם עַכְשָׁו נִשְׁתַּחְרֵר, אוֹ שֶׁפַּרְעֹה יִתְעַקֵּשׁ וִיהִי מָה
מָה שֶׁבָּטוּחַ, אֲנִי כָּאן בַּבַּיִת. יוֹשְׁבִים לְיָדִי גַּם אַבָּא וְאִמָּא.
זֶה קְצָת מַלְחִיץ, אוֹכְלִים בִּמְהִירוּת, עִם נַעֲלַיִם שֶׁגַּם הֵן טִפָּה לוֹחֲצוֹת
אֲבָל בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁאוֹהֲבִים אוֹתִי – הֵם אֵלֶּה שֶׁיּוֹשְׁבִים אִתִּי עַד חֲצוֹת.
אִתָּם אֶשְׁתַּחְרֵר אוֹ אֶשָּׁאֵר בְּעַבְדוּת, אִתָּם אֶסְבֹּל אוֹ שֶׁאוּלַי אֶגָּאֵל.
מִצִּדִּי, אִתָּם גַּם אֵצֵא אֶל הַמִּדְבָּר, וְנֵלֵךְ יַחַד עַד אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
מַשֶּׁהוּ גָּדוֹל מְרַחֵף בָּאֲוִיר, נַעֲבֹר אוֹתוֹ כְּמוֹ מִשְׁפָּחָה חֲזָקָה.
הָאֹכֶל נִגְמַר, עוֹד מְעַט חֲצוֹת. מָה לְדַעְתְּכֶם יִקְרֶה עוֹד דַּקָּה?