ליל הסדר הוא הלילה היחיד בשנה שבו מצווה עלינו לספר סיפור לילדים. לפעמים הילדים מצווים עלינו לספר להם סיפור בלילה, אבל הפעם זו מצווה מן התורה. ההגדה של פסח נותנת לנו את הטקסט של הסיפור, אבל הורים רבים מבקשים לקחת את “והגדת לבנך” עד הסוף, ולספר את הסיפור גם במילים שלהם. כך שהילדים באמת יקלטו, ואפילו יתחברו.

איך מספרים על יציאת מצרים בתור סיפור טוב, מושך ונוגע? יש כמה כללים ספרותיים שאפשר להיעזר בהם, ואם נשים לב – הם קיימים כבר בהגדה.

מתח – הכלל “מתחיל בגנות ומסיים בשבח” מורה לנו בדיוק כיצד לסדר את הסיפור. היציאה חייבת להתחיל בשלב הרע והקשה.

באחת הפעמים שהמחזתי את יציאת מצרים, במסגרת התנדבותית בבית ספר, אמר לי אחד מצוות החינוך: “למה חייבים להציג את פרעה עכשיו? אנחנו רוצים להציג לילדים חוויה של ליל סדר, חוויה של קדושה, של אורות….” נכון, יש הרבה אורות בליל הסדר, אבל הם מגיעים רק אחרי החושך. ספר ילדים טוב צריך שתהיה בו דמות של רע, או לפחות מציאות מאתגרת, כדי להכניס את הילדים לתחושת מתח – ולציפייה דרוכה שהטוב יגיע.

כמובן, צריכים להיות קשובים לילדים ולרמה שלהם. כמו שהמרור צריך להיות כזית, גם המפגש עם הרוע צריך להיות במינון הנכון. אפילו בספרים, יש גבול דק בין מתח שכיף לקרוא ובין תיאורים מחרידים שמותירים טראומה אצל הקורא. בעיקרון, בגיל הרך (וגם בגילאים גדולים יותר, אם הילד רגיש במיוחד) לא מומלץ להדגיש את שלב הרוע ואת דמויות הרעים (כדאי גם להעיף מבט על ההגדה המאוירת שלהם, אם הם משתמשים בה, ולוודא שגם היא לא מדגישה את הרעים באופן קיצוני). לילדים הגדולים כדאי כבר ליצור מתח ודרמה, ואת הילדים הגדולים יותר – אפשר גם להפגיש עם שאלות מורכבות סביב דמות הרשע. למה הוא עושה את זה? מה עומד מאחורי ההתנהגות שלו?

הזדהות – “כנגד ארבעה בנים דיברה תורה”, ולכל בן יש פן בסיפור יציאת מצרים שאיתו הוא מזדהה. אחת הסיבות שאני מעדיף לכתוב ספרי נוער על חבורות, ולא על גיבור יחיד, הוא היכולת ליצור מגוון של דמויות ראשיות, שהקורא יכול לבחור עם מי מהן להזדהות. סיפור יציאת מצרים הוא כללי ואובייקטיבי, אבל כל אחד יכול למצוא בתוכו את הנקודה שמדברת אליו ונוגעת בו. הילדה הבוגרת והאחראית יכולה להתחבר לדמותה האצילית של מרים (אע”פ שהיא לא מופיעה בפירוש בהגדה), והילד הקטן שמתעצבן כל פעם שאומרים לו לא – יכול להזדהות עם העבד הפשוט שלא נותנים לו חופש. ומי שלא מצליח למצוא את עצמו בהגדה, את פתח לו.

הקבלות – “לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”. בכתיבה לילדים על אירועים היסטוריים, תמיד יש התלבטות בין שני צדדים – מצד אחד הרצון לתאר את הדברים כהווייתם, ומצד שני הרצון לחבר אותם לעולם שבו הילדים נמצאים. להבנתי, חז”ל מכוונים אותנו לצד השני. אפשר אמנם לראות את סיפור יציאת מצרים כסוג של מסע בזמן, ולדמיין כאילו אנחנו נמצאים לפני 3,000 שנה; אבל להבנתי, כדי לקיים את “כאילו הוא יצא” באמת, צריך למצוא את הנקודות שבהן סיפור יציאת מצרים נוגע בחיים של הילדים היום.

סיפור בגוף ראשון – “ואותנו הוציא משם”. יש הרבה הסברים לבחירה המפתיעה של ההגדה, לקחת את הטקסט דווקא ממקרא הביכורים, הנוסח שאומר מביא הביכורים בבית המקדש. הגיוני יותר, לכאורה, היה לצטט את סיפור היציאה כפי שהוא כתוב בספר שמות. אחד ההסברים לבחירה במקרא ביכורים הוא הדיבור בגוף ראשון; הפרשות של יציאת מצרים מביאות את הסיפור מנקודת מבט יודעת-כל, בגוף שלישי, ובהגדה אנחנו צריכים לדבר בגוף ראשון. עוד לפני שהתחלנו לחפש איך הסיפור קשור אלינו, ברגע שאנחנו אומרים “היינו”, “ואותנו” ואפילו “אבותינו”, אנחנו מרגישים חלק מהסיפור.

גם כשמתווכים את הסיפור לילדים, כדאי מאוד לא לדבר על בני ישראל ה”הם”, בגוף שלישי, אלא על “אנחנו”.

כדי ליישם את הדרכים הללו ולספר סיפור טוב, צריך אולי מיומנות סיפורית מסוימת, אבל בעיקר צריך להכיר את הילדים. לדעת מה מעסיק אותם, מה מדבר אליהם, איזה סוג סיפורים מושך אותם ואלו דמויות, מה ילהיב אותם במיוחד. אולי בשביל זה ניתנה לנו חופשת פסח. כמה ימים אינטנסיביים עם הילדים יכולים לעייף ולהתיש, אבל אם נגלה בהם נקודה אחת שתעזור לנו לחבר את יציאת מצרים לנפש שלהם – דיינו.

לעצות נוספות – “הלילה הזה כולנו עורכים”: לחצו כאן

קונים ספרים לילדים לפסח? בקרו בחנות שלנו: לחצו כאן