(פורסם ב’עולם קטן’, ויקהל התשפ”ה)
על השולחן בסלון, יומנו של רונן היה פתוח. שורות צפופות בכתב יד כיסו את כל התאריכים שבין סוף מרץ לתחילת אפריל. רונן עצמו חג סביב השולחן, עם הטלפון ביד, נע משיחה לשיחה. “את לא יכולה להגיד לי עכשיו שאביגיל צריכה חדר בנפרד, סגרתי את מספר החדרים כבר לפני חודשיים!” “מה זאת אומרת מפטיר זה תשלום נוסף? אתה מלמד לבר-מצווה, לא ברור שאתה אמור ללמד גם את ההפטרה?” “לא עכשיו, יפעת” “לא רוצים לבוא, אל תבואו. זאת לא – יפעת, תני לי לסיים את השיחה הזאת בעצמי – זה לא נופש לכל מי שאין לה כוח לבשל לשבת הגדול, זאת השבת של יואב!”
כל הזמן הזה יפעת ניסתה לעצור אותו. להגיד לו משפט אחד, או אפילו חצי משפט. אבל הוא נע ממקום למקום בתזזיתיות, אולי מתוך לחץ, ואולי כדי למצוא מקום נקי וריק משאריות של משלוחי מנות וקרעי תחפושות.
“אשמתי שאני לא זוכר בדיוק איזה בד”ץ זה? מבטיח לך שזה המלון עם רמת הכשרות הכי גבוהה שמצאתי! רגע אחד”, אמר רונן והסיט לרגע את הטלפון הצידה. הוא הפנה סוף סוף את מבטו ליפעת. “מה יש לך?!” שאל.
“אין מלונות”, אמרה.
“מה?”
“יש מצב שסוגרים את כל המלונות”, הצליחה יפעת לומר משפט שלם.
“שנייה, אני אחזור אלייך”, אמר רונן. אצבעו ניתקה את השיחה, ופניו הנדהמות המשיכו להביט ביפעת. “מה זאת אומרת סוגרים את כל המלונות?”
יפעת ענתה במילה אחת. מילה שלא ממש הכירה עד לפני שבועיים, ורונן כנראה התכחש לקיומה עד עכשיו.
“קורונה”, אמרה.
רונן ידע שהיא קיימת. הוא נתקל בשמה בכתבה על מגפה בסין, בהערכה שעשו במשרד לקראת הרבעון הקרוב, במשחק מילים שהשכנים צרפו למשלוח מנות עם בירה. הוא אפילו נתקל בשכן שחזר מתאילנד ומסתובב עם מסכה על הפרצוף, וגם זכורה לו הודעת ווטסאפ שלפיה אולי לא יהיו לימודים בשבוע הבא. אבל הוא לא היה מוכן להקדיש לתופעה תשומת לב מעבר לזה. צריך לארגן את הבר-מצווה ליואב, שברוב חוצפתו יצא מבטן אימו ימים ספורים לפני פסח. עם כל הכבוד למגפה בינלאומית, היא עדיין אירוע פחות חמור משבת משפחתית בשבת הגדול.
רק עכשיו האירועים האלה הצטלבו אצלו. הוא התיישב על הספה, ועל פניו עלה דווקא חיוך.
“סוגרים את בתי המלון?” שאל. “זה נפלא. נפלא. את קולטת איזה תיק הולך לרדת לנו מהראש? עלייה לתורה בבית הכנסת, הרבה יותר פשוט”.
רונן נטל לידיו את היומן, מחק בעטו השחור מחצית מהמשימות, והחל לכתוב משימות חדשות במעט המקום שעוד היה שם.
“רונן, התכנון הזה מיותר, הכל הולך להתבטל”, ניסתה שוב יפעת לעצור אותו. “יותר יעיל שתתחיל לנקות לפסח, מחכה לך לכלוך מאחורי הפסנתר שלא הזזת חמש שנים”.
“איזה להתבטל? כולה מחלה. זה לא שמשביתים עכשיו את כל המשק לשנה”, אמר רונן, תוך שהוא כבר מחפש בטלפון את המספר של הגבאי.
“תרים רגע את העיניים”, התעקשה יפעת, “תחשוב רגע מעבר לטווח הקרוב!”
“אין לי זמן ל’מעבר’! את קולטת כמה משימות לנו?”
יפעת לא התווכחה עוד, רק תלתה בו מבט של אתה-לא-מבין-כלום.
**
יוני ושירה רבו על המגלשה במרפסת, שעמדה במרחב המחיה היחיד מחוץ לדירה. מוריה צרחה בחדר שהיא חייבת את סבון הפנים שנמצא אך ורק בקניון, ומייד. יואב יצא מהחדר שלו לצעוק עליה שתשתוק, כי הוא מתאמן על דרשת בר-המצווה שעדיין לא ברור לו איפה ומתי יגיד.
רונן ישב מול השולחן הקטן בחדר העבודה שלו. כלומר, בשטח שהפך לחדר העבודה, אחרי שהמשרד שלו נסגר. על צג המחשב שמולו, טבלת אקסל ניסתה להשתלט על המוזמנים לשבת בבית הכנסת. פטרוביץ’ הגבאי הבהיר שהוא דבק בהנחיות משרד הבריאות, ולא יאפשר להכניס מתפללים מעבר למכסה המותרת. אחרי חישוב של כמות המתפללים הממוצעת, פחות סך האנשים שנכנסו לבידוד או מסתגרים בבית עד להודעה חדשה, זה השאיר לו משהו כמו 15-20 איש. הוא ספר שוב את האחיינים ובני הדודים, עד ששני קולות צעקניים התקרבו אליו פתאום וקטעו את חישוביו.
“אבא! תגיד ליואב, הוא מציק לי!”
“היא מציקה לי, אני מתאמן על הדרשה!”
“עלק דרשה”, הטיחה בו מוריה, “מדקלם משפטים על ערך המשפחה, אבל באחותך אתה לא מתחשב!”
רונן רצה לנזוף בהם על הפלישה לחדר העבודה, אבל ידע שהצדק איתם. לא אשמתם ש”חדר העבודה” הוא למעשה הסלון. הוא הסתכל בטלפון, ופתאום התחיל לחייך.
“ליאורה נחשפה לחולה מאומת!” צהל. “זה אומר שכל משפחת ישעיהו בבידוד. שמונה אנשים ירדו מהספירה!”
“אבא”, אמר יואב, “דוגרי – אתה חושב שאשכרה תהיה שבת בר מצווה?”
“צר לי, אבל לא”, התערבה יפעת בשיחה. “ממה שהבנתי, הולכים לסגור הכל. אפילו את בתי הכנסת”.
רונן השפיל את עיניו. התרחיש הזה נשמע לו מופרך, אבל בימים האחרונים כל התרחישים של יפעת התאמתו. ביטול הלימודים, ביטול ההופעות, הגבלת ההתכנסויות. קשה להאמין, אבל יש מצב שהעולם באמת ייסגר.
“אל תדאג. אם זה יקרה – נדאג לך לפיצוי הולם. בחול המועד”, הבטיח רונן, ולא תפס למה רעייתו עדיין מביטה בו בעיניים נוזפות. מה היא רוצה שאני אבין מזה.
**
פרחים פרחו בירוק וצהוב. פרפר נח על חרצית. יוני, בתמימות של גיל שמונה, התבונן ארוכות בשבלול על עלה. יואב צעד בראש האחים, טיפס על גבעת החול, והשקיף על פני… החנייה.
כן, זה טיול-חול-המועד היחיד שרונן הצליח ליזום תוך כדי הסגר.
יואב התקדם עוד קצת, והאחים אחריו. זה היה מעבר לתכנון של רונן; ראשית, הוא לא תכנן לחרוג מהטווח המותר של קילומטר מהבית. ומעבר לזה, הוא לא חשב שיואב יצליח לסחוף אחריו את האחים הקטנים שלו. למעשה, חוץ מלבקש את החומוס בשולחן שבת, יואב לא ניהל מערכת יחסים עם האחים שלו כלל. רק עם החבר’ה מהכיתה והשבט.
“תסתכלו!” קרא יואב פתאום.
“על מה בדיוק?” שאלה מוריה.. “מצאת בחניון שתי מכוניות מאותו סוג?”
“אני לא מדבר על הרחוב”, אמר יואב. “תסתכלו מעבר לזה, לצד השני”.
מהנקודה שבה עמד יואב, אכן אפשר היה להשקיף מעבר לרחוב, אל הכביש הבין-עירוני. באופן חריג, התנועה בכביש הייתה דלילה. באופן חריג לא פחות, יואב תלש עלים מהעץ ועשה מהם משקפת בכאילו. הזרימה, האלתור, ההובלה, רונן לא הבין מהיכן הם הגיעו פתאום.
“אתה יודע”, הוא אמר ליואב, “אתה יכול לכתוב על זה דרשה. משהו על הסתכלות מעבר למטרים הקרובים”.
“דרשה למתי? לבר מצווה של יוני עוד חמש שנים?” ענה יואב. “מה שכן, באמת מגניב להסתכל רחוק עד סוף הכביש”.
“מה מגניב? ברור שהכביש ריק”, טענה מוריה. “זה פסח”.
“גם בפסח, אף פעם לא כזה ריק”, הגיב יואב, ושניהם החלו שוב להתווכח בצעקות.
באמת קורה משהו טוב ליואב, אמר רונן לעצמו (‘עצמו’ היה בן השיח העיקרי של רונן בסגר), אבל כנראה צריך להסתכל מעבר לטווח הקרוב כדי לראות את זה.
**
בסוף היום, כשהקטנים הלכו סוף סוף לישון, רונן הבחין בתופעה המוזרה ביותר מתחילת הסגר – יואב יושב וכותב. אם זאת ה”דרשה” שהוא חשב עליה היום, אמר רונן לעצמו, זה באמת דבר האבד. שיכתוב.
כשיואב שם לב שאבא מסתכל, הוא קימט את הנייר וזרק אותו הרחק. הנייר עף אל מאחורי הפסנתר.
“חבל”, אמר רונן, “רציתי לקרוא. כנראה אני אקרא מה כתבת רק עוד חמש שנים, בפעם הבאה שננקה מאחורי הפסנתר…”
“כאילו שזה יעניין מישהו”, אמר יואב ופנה לחדר, “עוד חמש שנים אני כבר יכול לעשות טירונות לצה”ל…”
רונן עקב אחריו במבטו. מי יודע, עצמו לחש לו, אולי כל מה שאנחנו עוברים עכשיו הוא רק מסלול טירונות בשביל חמש שנים קדימה.