סיפור לכבוד לידתו של מאיר אקשטיין, שנולד בליל ראש חודש אדר א’.
ההודעה השנתית הגיעה ביום שני בבוקר. ניצן מנדלבוים חשב שזה כבר לא יקרה השנה, אבל בסוף זה קרה. ראש אגף הפיתוח הודיע שהוא מצונן וכנראה חולה שוב בשפעת, אז הם יכולים להתקדם בנחת עם העבודה עד שהוא יחזור.
מתחילת שבט ניצן חיכה להודעה הזאת. את העבודה במשרד הוא סיים עד הצהריים, ובהיעדר מי שיישב לו על הראש וייתן לו משימות נוספות עד הערב, הוא התפנה לעיסוק הצדדי שלו. כך זה בכל חורף, פחות או יותר באמצע־סוף שבט: המנהל נעלם לכמה ימים, קצב העבודה מתמתן קצת, ובלוטות היצירתיות שלו מתעוררות. הוא מסתכל על הגשם בחלון,[1] ועל עץ השקד הפורח בלבן,[2] ומתחיל לעבוד כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק. תוך כמה ימים החליפה המיוחדת שלו כבר מאובזרת היטב, מוכנה ליום היחיד בשנה שבו יתממש התחביב שלו.
בבוקר ל’ שבט[3] הוא התייצב במתנ”ס העירוני. לראשו מגבעת שחורה מבריקה, ולגופו חליפה ססגונית. היום, פעם בשנה, הוא קוסם. היום הוא יעשה מופע לילדים, ובעיקר יראה להם כיצד הוא “יורק אש”, ומוציא מהחליפה שלו אלומות של אור.
הוא הגיע בדיוק כמו כל שנה, רק פרט אחד קטן היה שונה: בכל שנה הוא קיבל הזמנה מראש, והפעם כנראה שכחו להזמין אותו. הוא לא כעס, הרי גם המתנ”ס בטח עובר תקופה לא פשוטה כמו כולם. לא היה לו ספק שהוא הוזמן להיום, היום שבו מסתיימת שנה שלמה של פרצופים רציניים ואפורים, וסוף סוף אנשים מרשים לעצמם – למשך שבועיים לפחות – להעלות חיוך על הפנים. חלקם מחייכים באמת, חלקם עושים זאת כדי לשעשע את הילדים שלהם, אבל בין כך ובין כך – כולם נחשבים בימים האלה כמו ילדים, שצוחקים ומשתגעים בלי חשבון.
מרגע שהגיע למתנ”ס, מבטים תמהים הסתכלו עליו מכל הכיוונים. המזכירה הביטה בו במבוכה, ומיד טמנה את ראשה בערמה של מסמכים, כאילו אינה מזהה אותו. הוא לא הבין מדוע הם מביטים בו כך, אבל ניסה להתעלם והמשיך אל משרדה של לבנה, רכזת התרבות והמופעים.
“מישמישמישמישֶ!” קרא הקוסם בחיוך גדול.
לבנה, חיוורת כולה, לא החזירה לו חיוך. “היי”, אמרה, “אהמ… אתה בטוח ששלחנו לך הזמנה? אני חושבת שטעית… יש השנה אדר א’. האירועים של פורים מתחילים רק עוד חודש…”[4]
“היום ל’ בשבט”, התעקש הקוסם, ונצר את לשונו שלא להגיב בקול רם. “וזה היום שבו אני תמיד מגיע. אם יש שינוי כלשהו, אחריותכם היא לעדכן אותי”.
“אתה צודק, נחשוב על זה בפעם הבאה”, אמרה לבנה. “בינתיים אתה יכול ללכת, אני מקווה שנוכל לדבר איתך עוד חודש”.
ניצן יצא אל הרחוב. הוא הולך להסתובב בעיר, בידיעה שכולם יסתכלו עליו. רק עליו. כדי לחסוך את המפגש איתם, הוא בחר להאריך את הדרך, וללכת בסמטאות הצדדיות. לא ברחובות הראשיים, שם יזהו אותו ולא יבינו מה הוא עושה שם, ליצן שהקדים את זמנו בחודש. גם הוא עצמו עדיין לא הבין למה אף אחד לא הודיע לו, למה אף אחד לא אמר לו מתי כן להגיע.
לפני שהגיע לרחוב אסתר המלכה[5] הוא פנה ימינה לרחוב אבן עזרא,[6] בידיעה שהוא הולך לעשות עכשיו סיבוב שלם[7] עד שיגיע לאותו רחוב מהצד השני. העיקר להתרחק מההמון. גם שם, ברחובות הצפופים והממש־לא־ראשיים, יש אנשים; אבל הם לפחות לא מכירים אותו, לא באים אף פעם להופעות שלו, או להופעות בכלל.
בגן ילדים שנסגר זה מכבר, עמדו אנשים בתור לבדיקה. ילדה אחת עמדה וצרחה שהיא לא נכנסת פנימה, ולידה עמדה אמא עייפה ואובדת עצות. ברגע אחד הוא מצא את עצמו הופך להיות המוצא האחרון של האמא. “תראי שם”, אמרה, “תסתכלי על האיש המוזר הזה”. לקוסם לא היה לאן לברוח. הילדה שבתור בהתה בו, והמשיכה להסתכל על האורות הבוקעים מהחליפה שלו בזמן שהתור התקדם, ועוד הביטה בו מהחלון תוך כדי שהאחות החלה את הבדיקה. דרך דמעתה השקופה נשקפו אליה אלומות של אור, ואמא שלה לחשה בשקט, ברוך ה’, הייתה לנו תרופה.
הוא המשיך ללכת ברחוב המוזנח למדי. מחצר אחת בקעו קולותיהם הרמים של שני ילדים רבים, והם נפסקו באחת כשהוא עבר לידם.[8] גם הם הביטו בהשתאות באורות המיוחדים הבוקעים ממנו. ילד אחר, שבכה לאבא שלו כי התפוז שלו נפל על הרצפה, נעץ בו את עיניו, ובלי לשים לב אכל את תוכו של הפרי ואת קליפתו זרק. בבית כנסת ישן ישב איש מבוגר וניסה ללמוד משהו, דף יומי, הלכה או סתם משנה, אבל הראש שלו לא הצליח להתרכז ביותר משתי מילים רצופות; הוא הפנה את מבטו לחלון, ראה את הקוסם הפולט אור, וקיבל מרץ לנסות ללמוד באור שמח. כך קרה גם כשעבר ליד מכונית שרופה באש, וליד חייל נאנח בלב נשבר בדרך לאוטובוס.
הקוסם סיים את הסיבוב הארוך, בלי לדעת כמה אנשים הביטו בו בדרך. הוא עוד התלבט אם להרים טלפון ללבנה ולשאול אותה מי אחראי למחדל הזה, איך לא הודיעו לו מה התאריך הנכון, ואם יש בכלל תאריך אחר שבו הוא אמור להגיע. בסוף הוא ויתר על העניין, וחיכה שיתקשרו אליו.
הישיבה החודשית במשרדו של מנהל המתנ”ס הייתה סוערת. לבנה באה מוכנה, עם תרשימים מסודרים וטבלאות אקסל מלאות, והראתה איך גם את החודש הזה היא הצליחה לסיים בלי גירעון. חלק מהפעילויות התקיימו כמתוכנן, חלק לא, אבל העיקר שהתקציב נשאר מאוזן. היא הציגה גם את התוכניות לחודש הבא, צנועות קצת יותר יחסית לחודשי אדר בשנים קודמות. בלי הקוסם ההוא שמגיע כל שנה, ובלי תהלוכת תחפושות, ועוד כמה שינויים קטנים. היא סיימה לדבר, וקיוותה שרגעי האימה של סוף החודש מאחוריה. תקוותה נגוזה אחרי שנייה.
“אני יודע שהצלחת לסגור את החודש”, אמר המנהל, אורי שמש, “ולדעתי את אומרת את אותו הדבר כבר בפעם השתים עשרה. אבל זה לא מעניין אותי. המטרה שלנו היא לא להסתכל חודש קדימה ולראות איך אנחנו מסתדרים; יש לנו יעדים לשנה, לשלוש שנים, לשבע שנים, אפילו תשע עשרה שנים קדימה. אנחנו רוצים שאנשים יהיו שמחים, לא רק שיקבלו סך של שניים וחציאירועי תרבות לחודש. שאנשים ירגישו שטוב להם, שיש להם בשביל מה לחיות. אנחנו רוצים שכולם ירגישו כך, בכל השכונות, בכל המעגלים, שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה”.[9]
לבנה המזועזעת השפילה את מבטה, ולרגע רצתה להיעלם מהשטח, אבל אז בדיוק נכנסה המזכירה, בהתלהבות יוצאת דופן. “אורי, לבנה, אין לכם מושג אילו תגובות אנחנו מקבלים מהבוקר. מופע האורות הזה ברחוב – רעיון ענק! אנשים אמרו שזה האיר להם את היום. את החודש. את השנה. של מי היה הרעיון, לעשות סיבוב בכל השכונות כבר בחודש הזה? טוב, סליחה, אני מפריעה לכם באמצע. על מה דיברתם? על הסיכום של החודש? על העמידה ביעדים לכל השנה? סליחה, הכל מתחבר אצלי ביחד, אני באורות”.
——-
[1] בחסדי השם, זכינו שגשמי ברכה ליוו את הלידה.
[2] פריחת השקד מזוהה אמנם עם ט”ו בשבט, אבל בשנה מעוברת, כשט”ו בשבט יוצא מוקדם מצד עונות השנה, השקדיות פורחות מסוף שבט ואילך, בעיקר באדר א’.
[3] בננו נולד בלילה האחרון של חודש שבט, והספיק להצטרף לחודש הפריחה והיצירה שמתחת לפני השטח.
ל’ שבט הוא היום המחבר בין שבט לאדר, ומאפשר להיכנס אל השמחה (במיוחד באדר א’, כשקשה להיכנס אליה באופן טבעי, כפי שיפורט בהמשך) מכוח הצמיחה והכוחות הפנימיים.
[4] הגמרא מעלה שתי אפשרויות מתי לחגוג את פורים, באדר א’ או באדר ב’. להלכה כמובן הוכרע לטובת אדר ב’, אך יש צד של שמחה גם באדר א’. גם בטבע נראה שמעמדו של אדר א’ נתון בספק, כי הוא נמצא אחרי שיא החורף (כמו אדר רגיל) אך עדיין לפני הפריחה, ניחוח הפרדסים וניצני האביב (של אדר הרגיל). אפשר לחרוץ את גורל השמחה באדר א’ לשני הכיוונים, אבל הרך הנולד מצידו כבר הכריע: בעצם לידתו הוא גרם לאורה ושמחה אצל אנשים רבים, כבר משנכנס אדר ראשון.
[5] בפועל לא קוראים את מגילת אסתר באדר א’, וזה נותן מקום לשמחה מסוג אחר. שמחה שפורצת מתוך הטבע, בלי לפרוץ גבולות ולשבור מסגרות, כמו לידה טבעית בהשגחה פרטית.
[6] רבי אברהם אבן עזרא נפטר בראש חודש אדר א’.
[7] באדר א’ מוסיפים לשנה סיבוב שלם של הירח, ומעכבים את בוא האביב, כדי לסנכרן את שנת הלבנה עם שנת החמה. העיכוב של בוא האביב יכול לסמל את האריכות הנצרכת לפעמים בתהליך הגאולה, ולא לחינם. כל סיבוב נוסף שאנו עושים בתהליך הגאולה מאיר עוד פינה במציאות שטרם באה אל תיקונה.
[8] השכנת שלום הייתה ממנהגיו של התנא רבי מאיר, וגם של סבא מאיר.
[9] מעגל הלבנה מסתיים בכל חודש, ומעגל השמש מסתיים בכל שנה. המהלך הקצר של הלבנה (המזוהה עם אורה של כנסת ישראל), והמהלך הכולל של השמש (המזוהה עם אורו של הקדוש ברוך הוא) אינם תואמים לגמרי. בשנים עשר חודשי ירח יש פחות ימים מבשנת החמה. האור שלנו, כנסת ישראל, “רודף” אחרי האור האלוקי הכולל, ונשאר בגירעון ההולך ומצטבר. באמצעות אדר א’, האור החודשי (שעם ישראל מאיר) נפגש עם האור הגדול (שהקדוש ברוך הוא מאיר). אחת לכמה שנים יש התאמה בין המעגלים המוגבלים שלנו ובין היעדים הגדולים שמציב הקדוש ברוך הוא לעולם. ואולי יש בזה ביטוי לאיחוד כל המאורות, באופן שאינו משאיר שום זווית בחושך.