מתוך שער סיפורי הילדים בספר ליום העצמאות “ולתפארת מדינת ישראל”.

לרכישת הספר לחצו כאן

 

שְׁלֹמֹה הָיָה יֶלֶד נֶחְמָד וְגַם טוֹב

וּבְכָל זֹאת בְּכָל פַּעַם שֶׁעָבַר בָּרְחוֹב

כָּל אֶחָד הָיָה נָע בְּבֶהָלָה מִמְּקוֹמוֹ

וְקוֹרֵא: “זְהִירוּת – שְׁלֹמֹה־בְּעַצְמוֹ!”

כֵּן, שְׁלֹמֹה הָיָה נֶחְמָד כָּאָמוּר,

תָּמִיד הָיָה בְּסֵדֶר, וַאֲפִלּוּ גָּמוּר

מִתְנַהֵג כָּרָאוּי, מַקְפִּיד עַל מִשְׁמַעַת

לֹא נוֹגֵעַ בִּזְבוּב, לֹא מֵצִיק לְתוֹלַעַת

לֹא נוֹגֵעַ בַּנַּיָּד שֶׁל אִמָּא בְּלִי רְשׁוּת

(כִּי טֶרֶם הֻמְצָא הַסֶּלוּלָרִי, פָּשׁוּט)

זָרִיז – אַךְ מְדַבֵּר בְּנִמּוּס וּלְאַט

לֹא רָב עִם אֲחוֹתוֹ אַף פַּעַם (כִּמְעַט)

וּבְכָל זֹאת כְּשֶׁעָבַר בְּסִמְטְאוֹת הָעֲיָרָה –

כֻּלָּם הָיוּ נִמְלָטִים בִּמְהֵרָה.

 

הַבְּעָיָה עַתִּיקָה, וְהֵחֵלָּה לְנַצְנֵץ הִיא

בַּיּוֹם שֶׁמָּלְאוּ לוֹ שָׁנָה וְעוֹד חֵצִי.

יוֹם רָגִיל לְגַמְרֵי הָיָה זֶה, בְּקֶרֶב

מִשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה בַּאֲרוּחַת הָעֶרֶב.

הַכֹּל בְּשַׁלְוָה הִתְנַהֵל מֵאֵלָיו

עַד שֶׁשְּׁלֹמֹה שָׁלַח יָד לֶחָלָב.

הוּא רָצָה לְמַלֵּא בְּעַצְמוֹ אֶת כּוֹסוֹ

אַךְ כַּד הֶחָלָב הָיָה כָּבֵד מִנְּשֹׂא.

בִּן רֶגַע הִתְכַּסָּה הַכֹּל בְּלָבָן,

הַלֶּחֶם, הַיְּרָקוֹת, הַבְּגָדִים כַּמּוּבָן.

הַהוֹרִים זָרְקוּ אֶת הָאֹכֶל לַפַּח

וְהִשְׁתַּדְּלוּ שֶׁלֹּא לִבְכּוֹת עַל חָלָב שֶׁנִּשְׁפַּךְ

אֲבָל לֹא עָבַר רֶגַע, וּשְׁלֹמֹהלֶ’ה רָצָה

לִשְׁבֹּר וּלְקַלֵּף בְּעַצְמוֹ אֶת הַבֵּיצָה.

לְרֹעַ הַמַּזָּל, הַבֵּיצָה הָיְתָה רַכָּה,

נוֹזֵל צָהֹב־לָבָן מִמֶּנָּה בָּקַע.

הַהוֹרִים רָצוּ לִכְעֹס, אַךְ הִשְׁתַּדְּלוּ לְהִתְאַמֵּץ

כִּי מוּטָב בֵּיצָה אַחַת מִשְּׁתַּיִם לְפוֹצֵץ.

הִמְשִׁיךְ שְׁלֹמֹה הַקָּט וּפָתַח בְּמֶחְקָר:

מָה יִקְרֶה אִם נוֹסִיף לַמָּרָק קְצָת סֻכָּר

וְלַמַּיִם קְצָת מֶלַח, וּפִלְפֵּל לַדַּיְסָה?

כָּךְ הוּא הִמְשִׁיךְ וְחָקַר וְנִסָּה.

אֶת כָּל הַשְּׁטוּיוֹת עִרְבֵּב בְּמִיץ עַגְבָנִיּוֹת

וְהַשֻּׁלְחָן הִתְמַלֵּא יְצִירוֹת צִבְעוֹנִיּוֹת.

“דַּי!” צָעַק אַבָּא, “אֵיזוֹ מַהְפֵּכָה!

הַפְסֵק בְּרֶגַע זֶה לְהַאֲכִיל אֶת עַצְמְךָ!”

וְאִמָּא הִצְטָרְפָה: “הַשֵּׁם יְרַחֵם,

יְלָדִים – אַל תַּעֲשׂוּ זֹאת לְבַד בְּעַצְמְכֶם!”

וְרַק סָבְתָא אָמְרָה: “אֵיזֶה מֹתֶק שְׁלֹמֹה,

כָּל כָּךְ יָפֶה הוּא דּוֹאֵג לְעַצְמוֹ…”

“שְׁלֹמֹה־בְּעַצְמוֹ” – זֶה הָיָה שְׁמוֹ מֵאָז

וּמֵאוֹתוֹ יוֹם פָּגַע הוּא בְּכָל מָה שֶׁזָּז.

 

שְׁלֹמֹה־בְּעַצְמוֹ כְּבָר הָיָה בֶּן שָׁלוֹשׁ

וְאָבִיו וְאִמּוֹ קְצָת הֵחֵלּוּ לַחְשֹׁשֹ

כְּשֶׁבֹּקֶר אֶחָד, מַה־טּוֹב וּמַה־נָּעִים –

הַיֶּלֶד בִּקֵּשׁ לְקַבֵּל אוֹפַנַּיִם.

אִמָּא חָשְׁבָה שֶׁיִּגְרֹם נְזָקִים

אַךְ אַבָּא הֶחְלִיט בְּכָל זֹאת לְהַסְכִּים:

“תְּקַבֵּל בְּשִׂמְחָה, בֶּאֱמֶת, בְּנִי הַטּוֹב

וַאֲנִי אֲלַמֵּד אוֹתְךָ תְּחִלָּה אֵיךְ לִרְכֹּב”.

הָאָב לֹא קָנָה בַּחֲנוּת מְקֻוֶּנֶת

(מַחְשֵׁב לֹא הָיָה אָז, סִבָּה דֵּי מוּבֶנֶת).

הָלַךְ לַמּוֹכֵר, אוֹפַנַּיִם קָנָה

וְסַדְנַת הָרְכִיבָה לְמָחָר תֻּכְנְנָה.

אַךְ כְּשֶׁשְּׁלֹמֹה רָאָה בֶּחָצֵר אוֹפַנַּיִם

לְאָבִיו לֹא חִכָּה, וּבְתוֹךְ רֶגַע אוֹ שְׁנַיִם

חִישׁ קַל עָלָה וְהִתְיַשֵּׁב עַל הַמּוֹשָׁב

וְהוּא יְלַמֵּד אֶת עַצְמוֹ מֵעַכְשָׁו.

נִסָּה וְנִסָּה וּכְלָל לֹא הִתְיָאֵשׁ,

בִּשְׁתֵּי הָרַגְלַיִם הִתְאַמֵּץ וְדִוֵּשׁ

וְהִנֵּה הַחִיּוּךְ שֶׁעַל פִּיו מִתְרַחֵב:

בִּרְחוֹב הָעֲיָרָה בְּעַצְמוֹ הוּא רוֹכֵב

וְאַף שֶׁהִתְנַגֵּשׁ בְּנֶחָמָה הַבּוֹכָה

הוּא הֶחְלִיט שֶׁלִּמּוּדָיו הִסְתַּיְּמוּ בְּהַצְלָחָה.

בְּיַד יְמִינוֹ הוּא הֵרִיעַ: הֵידָד!

אַךְ שִׁוּוּי מִשְׁקָלוֹ בְּעִקְבוֹת זֹאת אָבַד,

רַגְלָיו הִסְתַּבְּכוּ וְנָעוּ סְחוֹר סְחוֹר,

הוּא עֲדַיִן רָכַב – אַךְ כָּעֵת לְאָחוֹר.

תְּחִלָּה הוּא הִתְנַגֵּשׁ בַּחֲנוּת הַפְּרָחִים,

הִפִּיל לִגְבֶרֶת לֵוִי אֶת סַל הַתַּפּוּחִים,

פָּגַע בְּמַר כַּץ וּבִבְנוֹ הֶחָמוּד

וּלְמַרְבֵּה הַמַּזָּל, בַּסּוֹף נִתְקַע בְּעַמּוּד.

“דַּי!” צָעַק אַבָּא, “אֵיזוֹ מַהְפֵּכָה!

הַפְסֵק בְּרֶגַע זֶה לִרְכֹּב בְּעַצְמְךָ!”

וְאִמָּא הִצְטָרְפָה: “אֱלֹקִים שֶׁבַּשָּׁמַיִם,

מִי רוֹכֵב לְבַדּוֹ בְּגִיל שָׁלוֹשׁ עַל אוֹפַנַּיִם?!”

וְרַק סָבְתָא אָמְרָה: “אֵיזֶה מֹתֶק שְׁלֹמֹה,

כָּל כָּךְ יָפֶה הוּא רוֹכֵב בְּעַצְמוֹ…”

 

שְׁלֹמֹה הָיָה כְּבָר יַלְדּוֹן כְּבֶן שֵׁשׁ

כְּשֶׁרָאָה אֶת שְׁכֵנוֹ עֵצִים מְקוֹשֵׁשׁ,

עָמֵל וְטוֹרֵחַ, עוֹבֵד, מִתְאַמֵּץ

וּבוֹנֶה נַדְנֵדָה נֶהֱדֶרֶת מֵעֵץ.

שְׁלוֹמִי הִסְתַּכֵּל, וּבִן רֶגַע יָדַע

שֶׁגַּם הוּא מְסֻגָּל לַעֲשׂוֹת נַדְנֵדָה.

בְּעַצְמוֹ הוּא לִקֵּט גִּזְרֵי עֵץ וּקְרָשִׁים

עַד אֲשֶׁר בֶּחָצֵר עָמַד אֹסֶף מַרְשִׁים.

מֵהַבַּיִת, כְּשֶׁאַף אֶחָד לֹא הִרְגִּישׁ,

לָקַח מַסְמְרִים, מַסּוֹר וּפַטִּישׁ

וְרַק מַסּוֹר חַשְׁמַלִּי לֹא לָקַח

(כִּי הוּא טֶרֶם הֻמְצָא. רַק מִשּׁוּם כָּךְ).

וְכָךְ הוּא הִתְחִיל בַּמְּלָאכָה, הוּא לְבַד

דָּפַק וְחִבֵּר, טָרַח וְעָבַד.

הוֹסִיף מַדְרֵגוֹת וְגַם גַּג מִלְּמַעְלָה

שֶׁתֵּצֵא יְצִירָה שֶׁכְּלוּם לֹא יִדְמֶה לָה.

בְּעֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת זָבוֹת דָּם וּנְפוּחוֹת

הוּא בָּנָה נַדְנֵדָה – מִמַּסָּד עַד טְפָחוֹת.

הוּא הִבִּיט בָּהּ נִרְגָּשׁ וּלְלֹא כָּל תְּלוּנָה

אַף שֶׁדָּמְתָה הִיא יוֹתֵר לִמְלוּנָה.

חִיּוּכוֹ לֹא נִמְחַק גַּם כְּשֶׁכָּל הָאֲנָשִׁים

שֶׁחִפְּשׂוּ בָּרְחוֹבוֹת אַחֲרֵי הַקְּרָשִׁים

מָצְאוּ אֶת הַקְּרָשִׁים שֶׁאִבְּדוּ דֵּי מַהֵר

וְגִלּוּ שֶׁהֵם הָפְכוּ לְנַדְנֵדַת פְּאֵר.

כְּשֶׁכָּל הָעֲיָרָה לֶחָצֵר כְּבָר הִגִּיעָה

שְׁלֹמֹה בִּקֵּשׁ אֶת כֻּלָּם לְהַרְגִּיעַ,

עַל הַנַּדְנֵדָה הִתְיַשֵּׁב לְדַקָּה –

וּכְבָר יְצִירַת הַמּוֹפֵת הִתְפָּרְקָה.

קְרָשִׁים וּמַסְמְרִים הִתְעוֹפְפוּ סָבִיב,

כָּל אֶחָד מֵהֶם מָצָא לְמִי לְהַכְאִיב.

“נָפַלְתָּ עַל הָרֹאשׁ?” צָרַח הַשָּׁכֵן

וּמִיָּד נָפַל הַגַּג עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל הַמִּסְכֵּן.

“דַּי!” צָעַק אַבָּא, “אֵיזוֹ מַהְפֵּכָה!

הַפְסֵק בְּרֶגַע זֶה לִבְנוֹת בְּעַצְמְךָ!”

וְאִמָּא אָמְרָה: “הַשֵּׁם יִשְׁמֹר!

מָתַי לְנַסּוֹת בְּעַצְמְךָ כְּבָר תִּגְמֹר?”

וְרַק סָבְתָא אָמְרָה: “אֵיזֶה מֹתֶק שְׁלֹמֹה,

כָּל כָּךְ יָפֶה הוּא בּוֹנֶה בְּעַצְמוֹ…”

 

חֳדָשִׁים וְשָׁנִים חוֹלְפִים וְעוֹבְרִים,

שְׁלֹמֹה־בְּעַצְמוֹ כְּבָר בָּחוּר בֶּן עֶשְׂרִים

וּשְׁמוּעוֹת הֵחֵלּוּ לְאָזְנָיו מִתְגַּנְּבוֹת:

יְהוּדִים עוֹלִים לְאֶרֶץ הָאָבוֹת.

מִתְקַבְּצִים וּבָאִים מִכָּל הַמְּדִינוֹת

בָּרֶגֶל, עַל סוּס, עַל גַּבֵּי הַסְּפִינוֹת

וְשָׁם אֶת הָאָרֶץ בְּעַצְמָם הֵם עוֹבְדִים

כִּי עוֹד לֹא הֻמְצְאָה מְדִינָה לַיְּהוּדִים,

וּשְׁלֹמֹה הֶחְלִיט מִבְּלִי לְהִתְבַּלְבֵּל:

גַּם הוּא יַעֲלֶה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!

“דַּי!” צָעַק אַבָּא, “אֵיזוֹ מַהְפֵּכָה!

אֵינְךָ עוֹלֶה לָאָרֶץ בְּכוֹחוֹת עַצְמְךָ!”

וְאִמָּא הִצְטָרְפָה: “יִשְׁמֹר אֱלֹקִים,

לֹא תּוּכְלוּ לְבַדְּכֶם מְדִינָה לְהָקִים!”

וְרַק סָבְתָא אָמְרָה: “סִמְכוּ עַל שְׁלֹמֹה,

הוּא כְּבָר יֵדַע לְהִסְתַּדֵּר בְּעַצְמוֹ…”

 

בְּעַצְמוֹ נָסַע שְׁלֹמֹה בְּדֶרֶךְ אֲרֻכָּה

וְהִגִּיעַ לְאֶרֶץ עֲזוּבָה וְרֵיקָה.

הוּא וַחֲבֵרָיו, בֵּין בִּצּוֹת לְחוֹל,

בְּעַצְמָם דָּאֲגוּ שֶׁיִּהְיֶה מָה לֶאֱכֹל.

בְּעַצְמָם בָּנוּ, סָלְלוּ וְהֵרִימוּ,

שָׁמְרוּ וְהֵגֵנּוּ, יִסְּדוּ וְהֵקִימוּ

כְּרָמִים וְשָׂדוֹת, יִשּׁוּבִים וּכְפָרִים,

בְּעַצְמָם הֵם אֲפִלּוּ כָּתְבוּ גַּם שִׁירִים

וּבְעֶזְרַת הַשֵּׁם, בְּמַאֲמָץ יוֹם וָלֵיל,

הֵם הִצְלִיחוּ לְהָקִים אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל.

 

כַּיּוֹם שְׁלֹמֹה הוּא סָב לִנְכָדִים

וּבְכָל חַג עַצְמָאוּת כֻּלָּם מִתְאַחֲדִים

וּבָאִים אֶל סַבָּא שְׁלֹמֹה לַגִּנָּה

לַחְגֹּג יַחְדָּו אֶת הֲקָמַת הַמְּדִינָה.

אַבָּא אוֹמֵר: “אֵיזוֹ מַהְפֵּכָה

חוֹלַלְתֶּם בָּאָרֶץ, חֲשׁוּבָה וּבְרוּכָה!”

אִמָּא אוֹמֶרֶת: “בָּרוּךְ הַשֵּׁם,

הֲפַכְתֶּם אֶת הָעָם לְחַי וְנוֹשֵׁם!”

וְקוֹרְאִים הַנְּכָדִים: “אֵין כְּמוֹ סַבָּא שְׁלֹמֹה,

שֶׁבָּנָה עִם חֲבֵרָיו מְדִינָה בְּעַצְמוֹ!”

וְתָמִיד בְּאֶמְצַע חֲגִיגוֹת הָעַצְמָאוּת

אֶחָד מֵהַיְּלָדִים מַפִּיל בְּטָעוּת

בֵּיצָה רַכָּה אוֹ קַנְקַן חָלָב

וְאִמָּא כִּמְעַט וְצוֹעֶקֶת עָלָיו

אַךְ סַבָּא אוֹמֵר: “יִשְׁתַּבַּח שְׁמוֹ,

הַיֶּלֶד עוֹד יָבִיא גְּאֻלָּה בְּעַצְמוֹ”.