כשהייתי בת 16, בליל י’ בכסלו, נרצח דודי עדודי זולדן הי”ד בדרך לביתו בשבי שומרון. ההלוויה הייתה למחרת בקדומים. לא נסעתי לטיול השנתי עם האולפנה, והייתי לראשונה בהלוויה.

באותה תקופה הייתי כותבת הרבה שירים, ואת השירים שכתבתי על הירצחו של עדודי כיניתי “שירי אבל”.

מאז כתבתי עוד כמה שירים, גם שירים שמחים יותר, וגם מעט שירי אבל לא רק על עדודי.

כעת הם מרוכזים כאן לרגל יום הזיכרון תשפ”א.

(נדמה לי שבחלקם הניקוד עֵד לזמן הרב שעבר מאז הייתי עוד בתחילת דרכי…

השירים הללו ועוד אחרים פורסמו בדף ה”כרם” שלי שהיה פעיל אז באתר “ביכורים” מבית כיפה.)

אפרת

 

שירי אבל לאחר הפיגוע

 

הייקו / טנקה

פסולת בניין

תִּלֵּי אֲדָמָה

עֲרֵמוֹת פְּסֹלֶת בִּנְיָן

גִּבְעַת אֲבָנִים

 

אנה הלך דודך

עֲנָנִים כְּבֵדִים

יוֹרִים גֶּשֶׁם עַל פוּנְדּוּק,

דַּם שׁוֹשָׁן נָקִי.

כָּאן דּוֹדִי עָלָה לְגַנּוֹ

שֶׁל דַּיָּן אֱמֶת בָּרוּךְ.

 

לוויה

עָנָן מִתְרוֹקֵן

וְעָנָן עוֹמֵד בַּתּוֹר

כָּךְ עַד הַקַּיִץ.

 

משפחה שכולה

ביום ב’ בניסן התפוצץ מחבל מתחת לביתנו ברכב שבו נסעו עמו רפי והלנה הלוי, רעות פלדמן ושקד לסקר הי”ד. לזכרם נערכה באותה שנה צעדת האמונה, בדרכם האחרונה מקרני שומרון לקדומים. עדודי צעד איתנו בצעדה, מדלג על ההרים, נושא את בנו על הכתפיים. שנה לאחר מכן נערכה הצעדה גם לזכרו.

 

הַיּוֹם עוֹלֶה עַל הַדֶּרֶךְ

נַחְשׁוֹל אֲנָשִׁים

חַם וּמַזִּיעַ.

 

עַם יִשְׂרָאֵל חַי וְשׁוֹטֵף אֶת הַכְּבִישׁ

בֶּאֱמוּנָה, בְּתִקְוָה, בְּחוּלְצוֹת לְבָנוֹת, בְּשִׁירָה.

בְּשִׁירָה שֶׁתְהַדְהֵד וְתִמָּשֵׁך סְבִיב גַּל הָאֲבָנִים

שֶׁהֻגְבַּהּ כְּמוּעָקָת גַּעֲגוּעַ בְּלִבֵּנוּ

וּמֵעַתָּה יִזְדַּקֵּר לְדָקְרֵנוּ עָמוֹק בְּחֶסְרוֹנְךָ.

 

כְּבָר נִקּוּ אֶת הַדָּם הַיָּקָר מֵהַכְּבִישׁ,

נִקְבְּרוּ גַּלֵּי עַצְמוֹת. זִכְרוֹנוֹת כְּבָר הֵחֵלּוּ צוֹמְחִים,

וּפְרָחִים. וּמַצֵּבוֹת.

 

נוֹסְעִים עַל הַכְּבִישׁ הַשָּׁחוֹר וְהַשָּׂרוּף מְתֻרְגָּלִים לְהָצִיץ עַל עֲרֵמָת סְלָעִים קְטַנָּה וּלְהַזְכִּיר כִּי כָּאן מְקוֹם

הָרֶצַח,

הַיּוֹם הֹעֲלָה עַל שִׁגְרָתֵנוּ גַּל חָדָשׁ שֶׁל הַכְּאֵב.

 

כפר קטן בארץ שומרון ירוקה

הַשִּיר הַבָּא עוֹמֵד לִהְיוֹת קָשֶׁה.
הוּא לֹא לְבַעֲלֵי לֵב חַלָּשׁ, לֹא לִצְעִירִים
מִתַּחַת לְגִיל עֶשְׂרִים וָתֶשַׁע
וּבִמְיֻחָד לֹא לְנָשִׁים בְּהֵרָיוֹן:

כָּל הַכְּפַר שׁוֹקֵט רוֹ-
צֵחַ, מַשְׁחִיז סַכִּינָיו
בָּאִטְלִיזִים הַמְּפֹרָזִים,
הוֹרֵג אִישׁ בְּשָׁלוֹשׁ יְרִיּוֹת
בַּצַּוָּאר וּשְׁלוֹשָׁה אוֹ יוֹתֵר
אֲנָשִׁים אֲחֵרִים
הַמִּתְנוֹדְדִים לִפְתָחָיו
כְּרוּתֵי רֹאשׁ כַּחֲזִירִים
הוּא מַשְׁחִיט
כְּתַרְנְגוֹלִים עַל צַוָּאר
בְּלַהַב קָדִימָה וּלְאָחוֹר בְּקֶצֶב
חֲרִישִׁי, אִטִּי מְאוֹד,
בּוֹ בָּצַעְתָּ חַלּוֹת
שַׁבָּת שֶׁלֹּא תִּשְׁבֹּת עוֹד.
בַּכְּפָר הָאָרוּר הַזֶּה
הַנּוֹשֵׂא הַר אֲבָנִים מְגֻשָּׁמוֹת
לְזִכָּרוֹן צָלוּל,
שְׁלוֹשָׁה אוֹ יוֹתֵר
מֵאַחֶיךָ נוֹתְנִים לָהֶם כֶּסֶף
וְאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֶךָ
מוֹכְרִים לָהֶם
רוֹבִים וִיהוּדִים
מַנְטִיפִים דָּם טְרֵפוֹת
עָכוּר עַל דָּמְךָ.

(אֵיךְ יָדַעְתָּ, עַל אֵלֶּה עוֹד תֹּאבַד
מֵאִתָּנוּ
כָּל הָאָרֶץ.)

 

מי פוחד מכפרים ערביים

תמוז תשס”ח

 

הַמְּחַבְּלִים מַמְצִיאִים שִׁיטוֹת חֲדָשׁוֹת
לַבְּקָרִים לְהָרְגֵנִי; אֲנִי לֹא יוֹדַעַת
מִמַּה לִפְחֹד וְלָכֵן אֵינִי פּוֹחֶדֶת.

לֹא-מֻכֶּרֶת וּבָאָה לִי בְּשָׁלוֹם
הָאֵימָה: בְּקָצֵהוּ שֶׁל הַכְּפָר פוּנְדּוּק
בַּמְּכוֹנִית
בְּעֶשֶׂר בַּלַּיְלָה.

 

תוספת לשיר, מרחשוון תשע”ו

 

מֵאָז אֲנִי כְּבָר מַכִּירָה

אֶת כָּל הַשִּׁטּוֹת לְפַחֵד מֵהֶן

וַאֲחוּזַת אֵימָה אֲנִי בַּבַּיִת וּבַחוּץ,

בְּכָל שָׁעָה.

אִלּוּ יָדַעְתִּי כִּי זֶה מָה שֶׁיַּקְהֶה

אֶת הַכְּאֵב, לֹא כָּךְ הָיִיתִי

מְבַקֶּשֶׁת לִשְׁכֹּחַ אוֹתְךָ, עִדּוֹדִי.

 

בניין עדי עד

כדי להבין את הסיפור שמאחורי השיר צריך להכיר את משפחת זולדן. אפשר לעשות זאת בסרט על עדודי מאת ההורים שלי, אולפני אתרוג.

 

וַיְהִי בֹּנֶה עִיר.

וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת,

וַיּוֹלֶד אֶת

עִדּוֹ:

אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם הַשֵּׁם.

 

עִדּוֹ

חַרְבּוֹ כִּתֵּת לְאֵת,

וַיְהִי בֹּנֶה

וַיּוֹלֶד בֵּן וּבַת.

וַיִּתְהַלֵּךְ עִדּוֹ אֶת הָאֱלֹהִים

וְאֵינֶנּוּ,

כִּי לָקַח אוֹתוֹ אֱלֹהִים.

 

 

וַיְהִי בֹּנֶה עִיר —

וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ

עִדּוֹ.

 

 

לֹא הָיִיתָ צָרִיךְ לָמוּת

שׁוּב, עִדּוֹדִי. לֹא הָיִיתָ צָרִיךְ לָמוּת;

תּוֹשָׁבֵי קְדוּמִים עֲדַיִן קוֹנִים בְּפוּנְדּוּק.

לֹא הָיִינוּ צְרִיכִים לְהָקִים מַצֵּבָה

וְלֹא אֶת גַּל הָאֲבָנִים. מִי שֶּׁהָיוּ לְךָ שְׁכֵנִים

עֲדַיִן חוֹנִים – בַּמָּקוֹם שֶׁנִּרְצַחְתָּ! –

חֲזֹר, עִדּוֹדִי, כִּי לֹא הָיִיתָ צָרִיךְ לָמוּת.

 

שׁוּב, עִדּוֹדִי. לֹא הָיִיתָ צָרִיךְ לָמוּת;

אֲנַחְנוּ עַכְשָׁו צְרִיכִים, שׁוּב, לְדַבֵּר.

לְהַסְבִּיר. לְסַפֵּר, לְהַגִּיד שֶׁלֹּא לִקְנוֹת

מֵעֲרָבִים וְלֹא לַעֲצֹר בְּפוּנְדּוּק, לֹא לִמְכֹּר לָהֶם

רוֹבִים וְלוֹמַר פוּנְדּוּק; לְכַוֵּץ אֶת הַגָּרוֹן הַמַּר,

אֶת הָעֵינַיִם. לְעַקֵּם אֶת זָוִיּוֹת הַפֶּה

לֹא הָיִיתָ צָרִיךְ לָמוּת, עִדּוֹדִי!

הָיִיתָ צָרִיךְ לְהִשָּׁאֵר, לְהַמְשִׁיךְ לִנְאֹם – לִצְעֹק, לִצְוֹחַ!

שֶׁאֲנַחְנוּ בְּמִלְחָמָה, לֹא בְּשָׁלוֹם

עִם עַם רוֹצֵחַ

אַתָּה צָרִיךְ לַחֲזֹר.

 

וְאוּלַי אַתָּה צָרִיךְ לָמוּת שׁוּב עִדּוֹדִי.

אוּלַי שׁוּב שַׁרְשֶׁרֶת הַלְּוָיָה הָאֲרֻכָּה בַּגֶּשֶׁם וּבַבֹּץ

שׁוּב הַמְּכוֹנִית הַשְּׁבוּרָה, הַמְנֻפֶּצֶת, הַמֻּכְתֶּמֶת

בְּדָם, שׁוּב סִרְטֵי הַמִּשְׁטָרָה הָאֲדֻמִּים שׁוּב מִרְדָּפִים

שׁוּב יְתוֹמִים, אוּלַי עוֹד פַּעַם תַּעֲזֹר לָהֶם לִזְכֹּר

מוּל מִי אֲנַחְנוּ נִלְחָמִים. חֲזֹר,

כִּי אוּלַי אַתָּה צָרִיךְ לָמוּת

שׁוּב, עִדּוֹדִי.

 

משקפי שמש

באחד מימי הזיכרון לנופלים כתבתי את זכרונותיי מאותו יום מר ונמהר.

 

מה עושים בהלויה? אף פעם

לא הייתי בהלויה.

אמרו לי תביאי משקפי שמש וטישו.

בסוף הגיע הבוקר

ולא היתה שמש בכלל,

בבת אחת המון המון גשם התחיל לרדת

(לפחות ככה אני זוכרת)

כמו אלפי אלפי האנשים שבאו להלויה

(אף פעם לא הייתי בהלויה

ובכל זאת ידעתי

שמישהו כאן הגזים).

לבשתי מעיל פוך חום ענק

ונעלי חורף כתומות ענקיות

וכל הטישואים של כל המשפחה נרטבו.

בוססנו בבוץ בשביל של בית העלמין,

נראינו כמו ג’יפים במסע בלי סוף:

שפריצי אדמה מלמטה,

נהרות דמעות מלמעלה.

השמים בכו איתנו,

את הנעלים מעולם לא ניקיתי

אבל בפונדוק בינתים

הגשם הבריק את הכביש.

 

שירי אבל נוספים – לא על עדודי

 

חורף תשע”ו

חורף רצוף פיגועים היה זה.

 

הַחֹרֶף אַף פַּעַם אֵינֶנּוּ אָרֹךְ מִדַּי.

כָּל גֶּשֶׁם מַרְגִּישׁ כְּמוֹ הַגֶּשֶׁם הָרִאשׁוֹן,

וְאַחֲרֵי כָּל גֶּשֶׁם אֲנַחְנוּ מְסוֹבְבִים אֶת הָרֹאשׁ לְאָחוֹר

וּבוֹדְקִים מֵעֵבֶר לָעֹרֶף: אוּלַי זֶה הַמַּלְקוֹשׁ,

אוּלַי זֶה הַמַּלְקוֹשׁ?

בַּסּוֹף תָּמִיד הוּא בָּא בַּקַּיִץ,

כְּמוֹ מִי שֶׁנִּזְכָּר בְּךָ שָׁנָה אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר בָּכִינוּ

וּמִשְׁתַּנֵּק.

 

אַחֲרֵי הָרַעַשׁ

בפיגוע ביום השואה נרצח שלום שרקי הי”ד ונפצעה חברתו שירה תבדל”א. כתבנו הרבה באותם שבועות, וזה אחד מן השירים שחתם את התקופה שלאחר הפיגוע. מילים מתוך השיר ומתוך מה שכתבנו אז חיים הכניס לתוך הסיפור “כי אתה לא איתה” המופיע בספר “ולתפארת מדינת ישראל”, לזכרו של שלום הי”ד.

 

אַחֲרֵי הָרַעַשׁ רְעָשִׁים,

רְעָשִׁים זֶה בְּתוֹךְ זֶה, הָמוֹן

הָמוֹן לְחִישׁוֹת, שְׁאִיפוֹת וּנְשִׁיפוֹת

וְדֹפֶק, דֹּפֶק וּפְעִימוֹת לֹא סְדִירוֹת

בִּכְלָל,

אַחֲרֵי הָרַעַשׁ

קוֹל אֶחָד אָרֹךְ, דַּי,

כְּאִלּוּ

מִישֶׁהוּ מֵת, וְזִכְרוֹנוֹ

מְהַדְהֵד מֵעַל לַקֶּבֶר.

 

ככה נהרג שלום

נכתב בתקופה של פיגועי הדריסה.

 

ככה נהרג שלום.

באבחה, על אם הדרך,

עושה השלום במרומיו מניף ידיו – הך!

לימין, הך! לשמאל,

תנועות חדות ומדויקות ממרומיו

וכאן – תחנות ביניים ריקות, חלולות,

אין דין ואין שלום כאן.

בצידי הדרכים מבעבע דם המכבים

ודם לוחמי השקט,

שטיחים אדומים עמוקים

למלך.

למשיח

 

סמנטיקה של פיגוע

נָפַל

נִרְצַח

הוּמַת

נוֹרָה

נֶאֱסַף אֶל אֲבוֹתָיו

נִפְטַר

נֶהֱרַג,

הָלַךְ לְבֵית עוֹלָמוֹ,

אָבַד,

הִשְׁאִיר אוֹתָנוּ לְבַד.

 

גרפיקה יפה

לאחר פיגוע בירושלים פורסמה התמונה הבאה בדף הפייסבוק של ראש הממשלה, וכתבתי את השיר הזה.

 

שִׂים לִי אוֹתָם בִּגְרָפִיקָה יָפָה

(הַצִּלּוּמִים בַּאֲדִיבוּת הַמִּשְׁפָּחָה)

כִּי הַתְּמוּנָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁלָּהֶם מְרֻטֶּשֶׁת, חֲתוּכָה

– הַקְּבָצִים בְּאֵיכוּת נְמוּכָה –

אָז שִׂים לִי אוֹתָם בַּעֲטִיפָה

שֶׁל גְּרָפִיקָה יָפָה. חַכֵּה! תּוֹסִיף

נֵר, כִּי בְּלִי הָאִיּוּר הַזֶּה

כְּלוּם כָּאן לֹא בּוֹעֵר. בְּבָתֵּי הָאֲבֵלִים

הַכֹּל עַכְשָׁו חָסֵר, אֲבָל כָּאן אֲנִי אוֹמֵר –

יָדֵינוּ מִמֵּילָא רֵיקוֹת, רְפִיסוּתֵנוּ חֲשׂוּפָה,

אֵין בְּרֵרָה, שִׂים לִי אוֹתָם בִּגְרָפִיקָה יָפָה.

 

 

זרים על שני קברים

לזכרן של שלומית קרוגמן ודפנה מאיר הי”ד, שנרצחו בהפרש של ימים אחדים ונקברו זו לצד זו בירושלים.

 

נוּחַ, שָׁלוֹם, עַל זֵרֵי הַדַּפְנָה,

כְּאִלּוּ הֻשַּׂגְתָּ בְּיֶזַע וָדָם.

נוּחַ עַל מִשְׁכָּבְךָ, מֵעַל לֶעָנָן

וּבִשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם. הַבֵּט בַּעֲדָם.

 

רָאִיתָ, שָׁלוֹם, אֶת עֲצֵי הַדַּפְנָה

מוֹרִיקִים בַּבִּקְעָה, מַבְרִיקִים עַל גִּבְעָה?

בִּקְצוֹתָם הַשֶּׁלֶג, צַמַּרְתָּם מַלְבִּינָה,

כְּאִלּוּ אָחֲזָה בָּם שֵׂיבָה טוֹבָה.

 

כָּאן הָיִיתָ, שָׁלוֹם, הִתְעַטַּרְתָּ דַּפְנָה,

אַךְ עָלִיתָ עוֹד טֶרֶם יִקְמַט מִצְחֲךָ.

בְּאִבְּךָ גְּדָעוּךָ, בְּאִבְחָה מִנְּדָנָהּ

הַסַּכִּין הַחַדָּה, הַמֻּשְׁחֶזֶת, רָצְחָה.

 

יָפְיְךָ מִי יָחֹן? אֹדֶם עַז כַּוְּרָדִים,

כְּחֹל עֵינַיִם צוֹחֵק, יָד רַכָּה רַחְמָנִית.

הַשָּׁמַיִם בֵּינֵינוּ תְּלוּיִים וְעוֹמְדִים

עַד תִּנְקֹם אֶת מוֹתְךָ עִם דַּפְנָה וּשְׁלוֹמִית.

 

עין בעין יראו

חיים ואני התארסנו במוצאי תשעה באב, אז כתבתי את השיר הזה. לאחר שנה, בתשעה באב ממש, נולדה בתנו הראשונה. אז הוספתי מילה לשורה האחרונה של השיר. לאחר שנים אחדות נרצחו יעקב ונתנאל ליטמן הי”ד בדרך לשבת הכלה של הבת / האחות, שרה תחיה תבדל”א. השיר קיבל משמעות חדשה ביום חתונתה, שבועות אחדים לאחר הפיגוע.

 

טַעַם הָאֵפֶר וְהַבֵּיצָה בֵּין שְׂפָתֶיךָ

וּכְבָר עָטוּר מִצְחֲךָ אֵפֶר חֲתָנִים.

קוֹל עֲנוֹת שִׂמְחָתֵנוּ עוֹלֶה וּמִתְעָרֵב עִם

זַעֲקוֹת עַמִּי הַמְקוֹנְנִים.

 

“מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָהָלְאָה אֶהְיֶה לָךְ עָרֵב,”

אַתָּה אוֹמֵר לִי, “אֲחוֹתִי. כַּלָּה.”

יְמִינְךָ רוֹצָה לִשְׁכֹּחַ מִלְּחַבְּקֵנִי טֶרֶם

הִשָּׁמַע שׁוֹפַר הַגְּאֻלָּה.

 

בְּעֶרֶב יוֹם מַר וְנִמְהָר הוּאֲרוּ לְפֶתַע

דִּמְעוֹת הַצַּעַר שֶׁלָּנוּ, כִּפּוֹת זָהָב בָּן נִזְהֲרוּ.

עוֹד לֹא נִפְרַעְנוּ מִן הַפֻּרְעָנוּת אַךְ אֵיכָה נִכְאַב

הַיּוֹם כְּבַשָּׁנִים עָבְרוּ?

 

יֶעֱרַב בְּפִי הַצַּעַר עַל מִעוּט הָאֵבֶל

כִּי הַבַּיִת שֶׁנִּבְנָה הוּא לָנוּ כֶּפֶל נֶחָמָה;

עִנְבֵי הַגֶּפֶן בְּעִנְבֵי הַגֶּפֶן, אֵפֶר בְּעָפָר,

אֲנִי וָאַתְּ (וְהִיא) וְהָאֻמָּה.

 

יום הזיכרון לחללי צה”ל ולנפגעי פעולות האיבה הוא מקפצה ליום העצמאות. גם שירי אהבה לארץ ישראל ולמדינה כתבתי. תחילתם כאב, סופם שמחה גדולה ועמוקה. הנה כאן >>>