גם השנה יזרקו סוכריות (סיפור ראש השנה לקהילות)

החלונות היו סגורים, אבל ריח ההדרים השתחל פנימה. בבית הכנסת הנעול היה שקט. בערך כמו בזמן תקיעות השופר, אלא שראש השנה בכלל לא היה קרוב. היה זה חודש ניסן. הדממה הייתה מוחלטת כל כך, עד שחפצים בבית הכנסת הרשו לעצמם לדבר.

חודש ניסן הדאיג מאוד את הסוכריה האדומה. היא נחה על רצפת בית הכנסת מאז הבר-מצווה האחרונה, לצד הסוכריה הלבנה. שתיהן הצליחו לחמוק באומץ מידיהם של כל הילדים, ומצאו להן מקום נוח ליד החלון. עכשיו הסוכריה האדומה התחילה לדאוג.

"אנחנו חייבות למצוא מחבוא", אמרה.

הסוכריה הלבנה התהפכה והראתה את החותמת שעל גבה. "כתוב כאן 'כשר לפסח'. לא ישרפו אותנו".

"אבל תמיד מנקים לפני פסח", אמרה האדומה. "בואי נתחבא לפני שייקחו אותנו".

"מי ייקח? כבר לא באים הנה…"

הסוכריה האדומה הביטה סביב. בגלל זה שקט כל כך, הקהל הפסיק להגיע.

"כן, כולם עזבו", אמרה הדלת. "אף אחד לא פתח אותי כבר מזמן".

"לא יכול להיות", התעקשה הסוכריה, "אולי יש איזה אירוע קהילתי ארוך? ואולי כל 'אור תורה' יצאו לטיול שנתי של שבועיים עם ההורים?"

"גם בחוץ אנשים לא עוברים", דיווח הווילון. "כולם נעלמו".

הכיסא הקרוב לחלון האזין לשיחה. "עזבו אותנו", העביר את השמועה למושב שלידו. "הם עזבו, הם עזבו", אמרו הכיסאות זה לזה.

"ש-ק-ט!" נשמע פתאום קולו של ארון הספרים הגדול. "הסתכלו בסידורים ובחומשים, התפללו בהם אלפי שנים, בכל מקום ובכל מצב. אל תקשקשו, יהודים אינם נעלמים סתם מבית כנסת".

הסוכריה האדומה הקשיבה לארון הספרים, ומיהרה לחפש לה מסתור. היא התגלגלה מחוץ לאולם בית הכנסת, קפצה במדרגות, עד שמצאה בקומה למטה פינה נסתרת. היא נכנסה לשם ושכבה לישון.

*

"טווווו!" קול חזק העיר את הסוכריה האדומה. נרדמתי? לכמה זמן? ואיך זה שעדיין אין כאן אף אחד? היא הרהרה לעצמה, תוך כדי שטיפסה חזרה למעלה. אמנם נחמד שלא זורקים אותך לפח, אבל הסוכריה כבר התחילה להתגעגע לאנשים. ולילדים. היא חיפשה חברה מוכרת, עד שמצאה סוכריה צהובה שנחה ליד הבימה.

"היי! תגידי, מה התאריך היום? פסח עבר?"

"פסח?" תהתה הסוכריה הצהובה. "מה זה פסח? אותי זרקו הנה בסיוון".

"זרקו אותך?" התפלאה האדומה. "אז היו פה אנשים! הייתה פה שבת חתן, או בר מצווה?"

"אני כבר לא זוכרת", אמרה הצהובה, "אני ממש מבולבלת; הייתה שבת בר מצווה, אבל עכשיו אין. היו פה אנשים, אבל עכשיו הם מתפללים בחניון. זרקה אותי מישהי שהגיעה לכאן, אבל היא בכלל מתפללת ברחוב אחר".

הסוכריה האדומה לא הבינה מילה. כלומר, היא הבינה שפסח נגמר, אבל לא הצליחה להבין מה קרה מאז ואיפה כולם. היא המשיכה להתגלגל בבית הכנסת, לבדוק מה עוד השתנה בזמן שישנה, עד שפגשה בדמות שלא פגשה מעולם. היא נראתה כמו פרוכת, אבל לבנה והדורה, אצילית ויפה. "מי את?" שאלה הסוכריה.

"אני הפרוכת של חגי תשרי", אמרה הפרוכת.

"מצטערת לאכזב", אמרה הסוכריה, "אבל נראה לי שאנשים כבר לא מגיעים לכאן".

הפרוכת חייכה בלובן מבהיק. "פרוכת של תשרי לעולם אינה מתאכזבת", אמרה. "אני שומעת רק תפילות של תקווה. תפקידי להזכיר שכל סוף מאכזב הופך להתחלה חדשה ומבטיחה. אני עצמי מתבודדת כל השנה, ובראש השנה חוזרת לארון הקודש. כל דבר טוב – חוזר בסוף".

"בטוחה?" שאלה הסוכריה האדומה. "כולם יחזרו? ויזרקו אותי שוב באיזה אירוע שמח?"

"אני יכולה לזרוק אותך לאירוע שמח כבר עכשיו", חייכה הפרוכת. היא הזיזה את שוליה, והקפיצה את הסוכריה באוויר – עד שהגיעה לחלון. משם יכלה הסוכריה לראות מה קורה בחוץ: מבוגרים ונערים, פרצופים שהכירה ושכנים חדשים שהגיעו מחו"ל, עמדו בתפילה סביב איש אחד שהחזיק שופר. הוא תקע: "טווווו", והאוויר התמלא בקול חזק, בטוח ויציב, כמו החצבים העומדים מחוץ ליישוב.

"שנה טובה!" קרא האיש בסוף התפילה, וכל המבוגרים, הילדים והסוכריה שבחלון קראו בשמחה: "אמן!"

עוד באותו נושא