סיפור לראש השנה בבידוד (פורסם ב"אותיות וילדים")

העטיפה הכסופה נצצה על השולחן. לפי הגודל היה ברור שאין בפנים משחק קופסה חדש, או מכונית על שלט, אבל העטיפה נראתה מרשימה כמו של הפתעת יום הולדת. למעשה זו הייתה הפתעה גדולה יותר ממתנת יום הולדת, כי זה בכלל לא היה יום ההולדת שלי, ולא ידעתי שאני עומד לקבל מתנה.

אבא ואמא הביטו בי קורע בעדינות ובסקרנות את העטיפה, ומגלה בפנים שני ספרים, חדשים ויפים. מחזור לראש השנה, מחזור ליום כיפור.

"וואו!" קראתי. אם קשה לכם להבין מה מלהיב אותי במחזור חדש – או שלא קיבלתם מתנה כזאת, או שלא פגשתם בשנה שעברה את אמיר. אז קודם כל, אני חייב לספר שזה מחזור אמיתי כמעט כמו של אבא. ההבדל הוא שלא רשום על הכריכה שלו השם של אבא, אלא השם שלי, ראיתם פעם את השם יונתן אלוני באותיות זהב? חוץ מזה, אני כן פגשתי בראש השנה שעבר את אמיר, והוא ישב עם המחזור החדש שלו בדיוק בשורה שלפניי, ודאג להניף אותו גבוה בכל הזדמנות כדי שאשים לב. השנה גם לי יהיה מחזור מהודר.

"מוצא חן בעיניך?" שאלה אמא.

"בטח!" עניתי, "תודה רבה! אני כבר רוצה לשבת בבית הכנסת עם המחזורים האלה".

אמא שלי שמחה שאני מתלהב, אבל אצל אבא שלי החיוך התחלף במבט רציני. אני כבר מכיר את המבט הזה, ראיתי אותו על הפנים של אבא כמה פעמים השנה. עם אותו מבט הוא סיפר שלא נוסעים לסבתא בפסח, ולטיול ביום העצמאות, ולבר מצווה של ירון.

"אני אשמח מאוד שתתפלל במחזורים שלך", אמר אבא, "אבל זה במקום ללכת לבית הכנסת. השנה לא נלך לבית הכנסת, ובמקום זה תוכל לשמוח במחזורים החדשים שקיבלת".

זה כבר מוגזם. אני יכול להבין יום העצמאות בלי מנגל ול"ג בעומר בלי מדורה, אבל ראש השנה ויום כיפור בלי תפילה בבית הכנסת? זה כמו דובים בלי יער,  זה כמו חדר ילדים בלי ילדים, זה כמו תפוח בדבש בלי דבש. איך זה יכול להיות?

 

*

הלילה נראה עדיין רגיל. תפוח בדבש לשנה טובה ומתוקה, תמר שייתמו שונאינו, רק ברימון התפללנו שייעלם הנגיף שנראה כמו כתר של רימון. קצת דבש נמרח על המפה, אמא שוב אמרה שכתמי רימון לא יורדים, רק המשפט "תלכו לישון, שיהיה לכם כוח להתפלל מחר" לא נשמע.

כשהלכנו לישון, כבר הרגשתי את התחושה של מחר בבוקר מתקרבת. אני באמת אתפלל לבד? בלי להראות לאמיר את המחזור החדש? בלי לקחת עוגת דבש מהקידוש? בלי לשחק בחוץ ואז להיכנס פנימה לשמוע את התקיעות? בלי לשיר עם כולם? לבד לבד?

הייתי מאוכזב כל כך, עד שלא שמתי לב שיונה נכנסה לי לחדר. לא היה לי מושג מאיפה היא הגיעה, הרי לפני שעליתי למיטה סגרתי את החלון, אבל זה לא עניין אותי. שתיכנס יונה, שייכנס עורב, מצידי שייכנס גם קוף.

באותו רגע מאחורי היונה הופיע גם עורב, וליד המיטה שלי התיישבו שני קופים. מזה כבר לא יכולתי להתעלם, הייתי חייב להבין מהיכן הגיעו כולם. הארון היה סגור, המגרות בשולחן הכתיבה היו סגורות, רק דבר אחד היה פתוח – המחזור שלי. הוא שכב על השולחן, וממנו יצאו בעלי חיים. במו עיניי ראיתי איך יוצאים משם זוג עכברים, ואחריהם מנתרים זוג קנגורים. לפתע נשמע קול: "חזרו! חזרו  אל התיבההה!"

תיבה? מה פתאום תיבה?

פתאום יצא מן המחזור איש זקן וחביב. הוא חייך לעברי ואמר:

"שנה טובה, וסליחה אם הפרענו. החיות שלי החליטו לברוח

כנראה שנוח להן אצלך… שכחתי לומר: קוראים לי נוח".

"רגע", אמרתי בהתרגשות, "אתה נוח? מספר בראשית? מזל שאתה פה, כי אם אני אבכה יהיה פה מבול של דמעות. אם זה יקרה, כדאי לך להסתתר בתיבה".

"כן, זה אכן מעורר דמעות, בראש השנה לבד להיות

אך גם אני הייתי לבד, עם אישה, ילדים והמון חיות

וגם החיות היו בודדות – כבר ראית זוג דובים בלי יער?

אך גם כשהייתי לבד ידעתי: אין באמת סיבה לצער.

אינני לבד, כי ה' איתי, הוא זוכר אותי גם כשהכל מוצף

לכן מקומי בברכת זכרונות, מספרים עליי בתפילת מוסף".

נוח סיים לדבר, שרק שריקה – וכל החיות שהחלו להתפזר בחדר (אפילו הקרנף, שכבר התמקם על המיטה שלי ונרדם) חזרו איתו מיד למחזור.

השקט חזר. בטח דמיינתי הכל, מה פתאום שנוח יצוץ מהמחזור? בכל מקרה, שוב הייתי לבד. וגם מחר בבוקר אהיה לבד. נכון שגם נוח היה לבד, אבל הוא בטח ידע שמתישהו המבול ייגמר. ואני, מי יודע עוד כמה זמן אוכל לשחק באופן חופשי עם החברים ליד בית הכנסת, בלי גבולות?

לפתע נשמע קול צחוק. מי זה צוחק כשאני עצוב? כבר חשבתי שאמיר יצא מהמחזור, והוא בא לצחוק עליי. אבל מהמחזור יצאו דווקא איש ואישה מבוגרים, אפילו מבוגרים מאוד. האישה החזיקה תינוק על הידיים, והאיש החזיק ביד מגש עם לחם ובשר.

"תתכבד, אורח יקר!" אמר האיש.

"אורח?" התפלאתי. "נראה לי שזה הבית שלי, אני גר פה כבר כמה שנים".

"אבל המחזור – הוא הבית שלי, אני בו מארח את כל העם.

סליחה, שכחתי להציג את עצמנו: אשתי שרה, ואני אברהם.

עלינו קוראים בקריאת התורה, ומספרים בכמה פיוטים בתפילה.

מספרים איך נולד בננו יצחק, ואיך העליתי אותו לעולה".

"את קריאת התורה לא נראה לי שאשמע השנה", אמרתי. "אני לבד, בלי חברים, ובטח שבלי ספר תורה".

"סבלנות, ילדי", אמרה שרה, "אנחנו לעולם לא מתייאשים.

אני, לדוגמה, הייתי עקרה, חיכיתי לבן – עד גיל תשעים!

האמת? בהתחלה זה נשמע לי מצחיק. שאני אלד?  זו ממש בדיחה.

אבל האמנו, ובסוף זה קרה. עכשיו אני צוחקת מרוב שמחה".

אברהם ושרה חזרו לתוך המחזור. אולי גם אני אנסה להאמין שאני יכול להתפלל בבית, לבד?  פתחתי את המחזור, וזה בערך הדבר היחיד שהצלחתי לעשות בו. המילים היו בעברית, ואפילו זיהיתי חלק מהן מהתפילה הרגילה. כנראה חלק מהתפילה בראש השנה דומה לתפילה שאומרים כל יום, וחלק אומרים רק בראש השנה. התחלתי לדפדף, אבל התבלבלו לי הדפים. שחרית ומוסף, יום ראשון ויום שני, תקיעה שברים תקיעה, תקיעה תרועה תקיעה גדולה…

מרוב תקיעות ושברים הרגשתי תקוע ושבור. הנחתי את המחזור על השולחן וחזרתי למיטה.

הבטתי בחלון, בחוץ עדיין היה חשוך ושקט. גם בפנים היה שקט, עד כדי כך שלא שמתי לב שבחדר הופיעה דמות נוספת. היא לא צחקה וגם לא צייצה, רק עמדה מול הקיר בדממה. שפתיה נעו, אך קולה לא נשמע.

חיכיתי בדממה שהיא תסיים, ורק אז שאלתי אותה בעדינות: "סליחה, מותר לי לשאול מה את עושה?"

"מתפללת", אמרה האישה. "פעם הייתי עקרה והתפללתי שייוולד לי בן. עכשיו בראש השנה אני מתפללת על אימהות אחרות, שיוולדו גם להם ילדים. אתה יודע כמה קשה זה בית ללא ילדים?"

"איזה כיף לך", אמרתי. "אני לא יודע להתפלל.

"כל אחד יכול להתפלל, ולשפוך נפשו אל ה' בתחינה

אגב, שכחתי להציג את עצמי: באתי משילה ושמי חנה

התפללתי לה' שייתן לי בן, וכך נולד לי בני שמואל

לכן אני נמצאת במחזור, בהפטרה. כל אחד יכול להתפלל".

חנה חזרה לתוך המחזור, ואני ניסיתי להשתכנע שאם כל אחד יכול להתפלל, גם אני אצליח להתפלל לפי המחזור. הרמתי את המחזור והתחלתי לקרוא:  "אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי…"

נזכרתי בסוכריות טופי שזורקים בבית הכנסת, אבל בראש השנה ממילא לא זורקים סוכריות בדרך כלל. ובכל זאת, מה הקשר לטופי? וממי גזלנו?  הסתכלתי שוב במחזור, ותפסתי את הראש – זאת בכלל לא התפילה של היום, פתחתי בטעות מהמחזור של יום כיפור!

די, אחרי טעות כזאת, אין לי שום סיכוי להצליח להתפלל. עזבתי את המחזור, חזרתי למיטה ודחפתי את הראש מתחת לכרית. לפתע נשמע צליל נעים של פעמונים. מה זה מצלצל? הוצאתי את הראש, וראיתי איש עם בגדים מרהיבים. הצליל בקע מהפעמונים שבשולי מעילו. הבגדים שלו נראו לי מוכרים, אבל מאיפה? בכל מקרה, הוא בטח יצא מהמחזור כדי לנזוף בי על התפילה הלא-נכונה שאמרתי.

"אדוני", אמרתי לו, "סליחה, התבלבלתי בתפילה. אני ממש גרוע בלהתפלל לבד…"

"גם אם לא בדיוק מצליחים, תמיד יש מקום לתיקון ושיפור

אני, אגב, הכהן הגדול, מקומי במחזור של יום כיפור

תמיד אפשר לבקש סליחה, לעשות תשובה על מה שהתקלקל

וה' ברחמיו מוחל וסולח, לנו ולכל עמו ישראל".

לא יאומן, בתפילות של ראש השנה ויום כיפור מדברים על כל כך הרבה אנשים, ומזכירים כל כך הרבה סיפורים… לא הספקתי לדבר עם הכהן, וכבר החלו לצאת משני המחזורים עוד אנשים, בעלי זקן ארוך, נוצה וקלף. עוד לפני ששאלתי, הם החלו לומר בקול נעים: "שלום אדונים, אנחנו פייטנים. שמענו שיש תפילה פה בפנים. נחבר לה מילים של שבחים ותחנונים, מכל הגוונים ומכל הזמנים".

הפייטנים פתחו לי את המחזור, והראו לי איפה מתחילים להתפלל. בינתיים יצאו מהמחזור לראש השנה האיל של יצחק אבינו, והנבל של דוד המלך. מהמחזור של יום כיפור קפץ דג גדול, וממנו יצא יונה הנביא. תוך כדי שאני מתפלל, החדר שלי כבר התמלא עד אפס מקום. לבסוף כולם השתתקו, וקול עמוק של שופר נשמע: טוווווו… כל הדמויות מהמחזור, כל האנשים מכל ההיסטוריה של עם ישראל, נעמדו מיד בשורה וחזרו לתוך המחזורים.

 

נשארתי רק אני. בחלון נראה כבר אור הבוקר. אני לא יודע אם דמיינתי את הכל, אבל כשפתחתי את המחזור ודפדפתי בו, ראיתי את שמותיהם של כל אלה שפגשתי – נוח, אברהם ושרה, חנה וכל היתר, חיכו לי בפנים, כל אחד בעמוד אחר. נטלתי ידיים, לבשתי את בגדי החג והזמנתי את כולם להתפלל איתי.

 

 

עוד באותו נושא