לפני מאה שנה (וכמה חודשים) חזר הרב קוק ארצה, אחרי כמה שנים שבהן היה תקוע באירופה. מלחמת העולם הראשונה תפסה אותו בדרך לכנס של אגודת ישראל בשוויץ. העובדה שבפסח זה סיימתי לעבור על כרך ג של אגרות הראיה שעוסק בתקופה זו, והתאריך העגול יחסית של השנים שעברו מאז, מביאים אותי לכתוב כמה נקודות על אגרותיו של הרב קוק באותה תקופה. אני מודה שגם כמה קווי דמיון בין התקופה הנוכחית לתקופה ההיא מצטרפים לעניין.
הרב קוק נתקע בחו”ל. פשוט נתקע. הוא התלבט במשך תקופה ארוכה אם לעזוב את ארץ ישראל רק בשביל להשתתף בוועידה בשוויץ, ואחרי שהוא החליט לנסוע – הנסיעה חרצה את גורלו והשאירה אותו מחוץ לארץ ישראל עד להודעה חדשה. מנותק מתפקידו, מנותק מהקהל שלו, מנותק ממהלך בניין הארץ שעליו ניסה כל כך להשפיע, מנותק מקדושתה של ארץ ישראל. זה כאב, אבל לפחות לפי העולה ממכתביו, הוא לא נרתע מזה ולא נתן לזה לשבור אותו.
הרב קוק סרב לתת הסברים למלחמת העולם. לימים התפרסם “אורות המלחמה” עם הרשמים שלו על המלחמה ועל ההתנהלות של מדינות אירופה במהלכה, אבל במכתביו – הרב קוק סרב במפורש להסביר מה מתרחש. עוד מוקדם לנתח ולהבין. עם זאת, הוא היה לו ברור שמכל מלחמת העולם הזאת חייבת לצאת פריצת דרך בתהליך הגאולה של עם ישראל. לא יכול להיות שהאלוקות מטלטלת את העולם לחינם, וכיוון שיש סיבה – היא בוודאי חלק מהמהלך הכללי של הגאולה.
עם זאת, הרב קוק חיפש את ההצדקה לשהות שלו בחו”ל. אף שמוקדם היה בעיניו לנתח את משמעותה של המלחמה, הוא חיפש את המשמעות שלו אישית, את התפקיד שלו במקום שבו הוא נמצא.
שני העקרונות הללו, האמונה בקשר של מלחמת העולם לגאולה (מבלי להסביר מראש מה בדיוק תפקידה) ובתפקיד האישי שלו במהלך הזה, עמדו כנראה לנגד עיניו כשהגיע ללונדון. שם הוא שימש בתור רבה של קהילת “מחזיקי הדת”. בתקופה הזו הפכה בריטניה לאחד הגורמים המשמעותיים והמובילים במלחמה. כשהרב קוק ראה שהיא עומדת לכבוש את ארץ ישראל מידי התורכים, הוא לא היה צריך הרבה בשביל להיכנס לפעולה. לזה הוא חיכה. הוא התחיל להפעיל את השפעתו על יהודי בריטניה, שיתמכו ברעיון של הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. היו כוחות אנטי-ציוניים בקרב יהודי בריטניה שעמדו מולו, אבל השפעתו הועילה לתת גב איתן מצד היהודים להחלטה הזו, שהתפרסמה בתור הצהרת בלפור.
בסוף המלחמה הרב קוק הרגיש שצריך לעלות שלב. הוא ניסה בכל כוחו להקים תנועה “דגל ירושלים”, שתפעל לבניין הארץ בנפרד מהציונות. שאיפתו הייתה שלצד הציונות הבונה את קומת החול, תהיה תנועה שתבנה את הקודש. הוא רתם את כל כוחותיו ומרצו בשביל התנועה הזאת. ניכר מהאגרות שהוא ניתח את המאורעות, והבין שהצהרת בלפור היא איתות לעלות דרגה בתהליך הגאולה. לעבור מהחול אל הקודש. אם קרה דבר גדול בעולם, צריך לתרגם אותו לתנועה גדולה – והמשימה מוטלת עליו אישית. זה כנראה גם מה שדחף אותו בחזרתו, אחרי לבטים רבים, לא לחזור לתפקיד רבן של יפו והמושבות – אלא לכהן בתור רבה של ירושלים.
בשונה מהתמיכה בהצהרת בלפור שנשאה פירות, רעיון התנועה די דעך אחרי עלייתו של הראי”ה לארץ. אבל שניהם הותירו חומר למחשבה לימי משבר עולמיים באמצע גאולה לאומית.
“עומדים אנחנו מול חזיון גדול ועצום אשר אין ההיסתוריה האנושית יודעת דוגמתו. אין ספק בדבר שחליפות רבות ערך כמוסות במעמקי
חזיון עולם זה, ובזה ג”כ אין ספק כי יד ישראל ברוחו בקולו של יעקב מוכרח פה להגלות” (תשרי תרע”ו).
“…יד ד’ הגלויה, ההורסת ובונה כאחת, שכמעט לא נראתה כמוה בכל משך התולדה במהלך הטבעי הרגיל. נפלאות גדולות יוצאות לאורה במעמקי הנשמה, שעתידות הן להתגלות ולשנות לטובה את פני העולם, הרבה בערך יותר גדול מכל השינויים המעשיים” (אייר תרע”ז)