אי אפשר לסכם משחק לפני שהוא נגמר, כי הכל יכול להתהפך דקה לפני שריקת הסיום; אבל בין רבע לרבע אפשר לעשות סיכום ביניים.
על המאבק האמיתי והקשה מכולם, בין חיים למוות, אין לי מה לכתוב.
גם על המאבק השני לו, בין קיום כלכלי לקריסה, אין לי מה לומר כרגע.
המאבק השלישי בחשיבותו, והמסקרן מבחינתי, הוא על דמותו של העולם המערבי. כמו במהפכות אחרות בהיסטוריה, אחרי שמבכים את המתים ואוספים את השברים, מה שנשאר הוא מהפך תרבותי שמשנה הרגלים, תפיסות ודפוסי חיים.
במאבק הזה התוצאה היא, כרגע, תיקו. מצד אחד, התרבות המערבית חטפה גול מטורף. הגלובליזציה הבקיעה שער עצמי, והאיצה את הפצת הנגיף ברחבי העולם. הקידמה הייתה אמורה לעצור את השער, והיא אולי מצליחה להתמודד עם הנזקים באמצעיה המתקדמים, אבל העולם ציפה ממנה להדוף את הכדור. הקידמה התיימרה לפתור את כל הבעיות של האנושות ולהפוך אותן לנחלת העבר, אבל כשלה במבחן.
מצד שני, מי הנציג האולטימטיבי של הטכנולוגיה בכלל ושל הגלובליזציה בפרט אם לא האינטרנט? המרחב הדיגיטלי פורח, חוגג, אפילו משתלט על החיים עוד יותר מקודם. העולם המערבי מתמודד עם המצב דרך הכלי המרכזי שהוא מכיר כרגע, וזה מחזק את הכלי באופן משמעותי. עד עכשיו המרחב הווירטואלי התחרה מול העולם האמתי, ועכשיו הוא גובר עליו וכובש את החיים.
התהליך שקרה בעשורים האחרונים נבלם מצד אחד והואץ מצד שני. הדהירה של הטכנולוגיה קדימה נעצרה בכוח, אבל מגמת הדיגיטציה רק גברה. השאלה היא מה תהיה ההכרעה – האם העולם הפיזי יתרסק והדיגיטלי ישלים סופית את כיבוש החיים? או שאולי האינטרנט יקרוס, ויתברר שגם הוא אינו עמיד מול כוחה של המגפה? (נכון, קשה לדמיין את האינטרנט קורס, אבל אפשר לחשוב שאת כל מה שקרה עד עכשיו היה אפשר לדמיין) יכול להיות שנישאר בתיקו, עם עולם מדמם אבל מחובר לאינטרנט. כרגע, אחרי חודש מהפכני כל כך, בכל זאת נראה לי יותר שהמהפכה תסתיים בהכרעה דרמטית – או שהעידן הטכנולוגי יסתיים בכישלון מוחץ, או שהוא יעלה קומה לרמה גבוהה, מתקדמת ודורסנית יותר של המרחב הווירטואלי.
מאבק תרבותי נוסף הוא על פניה של החברה: חברתיות מול בדידות. כאן אין תיקו, ובכל זאת המשחק עוד לא נגמר. גם כאן מדובר בשימוש של העולם המערבי במגמה קיימת, שמוביל להאצה של אותה מגמה. האדם המודרני מסוגל לחיות תוך הסתגרות בבית, הודות לאמצעים המתקדמים מהסעיף הקודם. הטלפון והאינטרנט מאפשרים לו את הבדידות. זה מה שמאפשר את השימוש בפתרונות כמו בידוד והסגר לזמן ממושך, שאין לי מושג אם הם היו ריאליים לפני עשרים שנה. כתוצאה מזה מגמת הבדידות צברה תאוצה, עד שכל האינטראקציות הממשיות נמחקו. לכאורה אפשר להכריז על ניצחונה, אבל כאמור – מוקדם מדי. כשהעולם חווה את הבדידות באופן חריף כל כך, היא עלולה לצאת לו מהאף. הניסיון לחיות כל אחד עם עצמו עלול להתפוצץ, ולגרום לנו – ברגע שיתאפשר – לרצות להיפגש עם כל מי שזז. אז גם במישור הזה צריך לחכות עד רגע ההכרעה – או שהבדידות תשתדרג ותנצח סופית, או שהיא סוף סוף תתמוטט ונחזור לחיי חברה בריאים ונורמליים.
בחודש האחרון אני מסתובב עם שתי שיחות של מו”ר הרב בלומנצויג על פרשת נח. אחת על מגדל בבל ואחת על המבול. שני המקרים האחרונים שבהם כל האנושות התמודדה מול אותו איום.
נתחיל ממגדל בבל. באותו מאורע קרס הפרויקט האנושי המתקדם ביותר עד לאותה תקופה, אבל הדור לא נמחק. התערבות אלוקית גרמה לכישלון מוחלט של האנושות, אבל השאירה את האנושות עצמה, מה שלא קרה בדור המבול. לפי הרב בלומנצויג, זה מלמד על הגרעין הפנימי הטוב של האנושות: המגמה שלה הייתה נוראה ולכן נידונה להתרסקות, אבל ביסודה עמדה שאיפה של בני האדם לאחדות, ולכן בני האדם נשארו בחיים. גם המגדלים שאנחנו ניסינו לבנות נמצאים על סף התמוטטות, והשאלה היא מה יישאר. אולי כך נוכל לדעת מה בכל זאת בעולם שלנו חיובי ובעל זכות קיום.
על דור המבול אמר הרב בלומנצויג, כשהייתי בתחילת שיעור א’, שנגזר על נח ומשפחתו להיות לבד בתיבה – אבל לא מפני שההתבודדות היא דרך החיים הנכונה, אלא להפך. כי זה מה שהם עשו עד אז, ורצון ה’ היה שזה יתפוצץ להם בפרצוף. שיהיו כל כך לבד עד כדי חנק, עד כדי רצון ענק לצאת מן התיבה ולפתח את העולם. אז ב”ה טוב לי בבית עם המשפחה, אבל אולי אני בדרך לשם.
* אסור להשוות כלום למלחמת העולם השנייה, אבל אולי יש היתר כל עוד לא נוגעים בזכר השואה אלא במקומות שאליהם היא לא הגיעה. לא בדקתי מתי נולדה הטענה שמאורעות המלחמה באו כעונש על הציונות, אבל בפועל אפשר היה להגיד את זה במלחמה עצמה – כל עוד הגרמנים היו בדרך לארץ ישראל. הזמן שבו הם נעו לכיוון הארץ היה רגע ההכרעה – האם ארץ ישראל היא מקור הבעיה או הפיתרון.
אני נזכר כל הזמן בסיטואציה ההיא, מחכה לראות מה תהיה ההכרעה הפעם. אז הגרמנים נבלמו באורח פלא במצרים. איפה יתרחש הפעם קרב הבלימה? מי יישאר לפליטה, ויוביל את העולם בתחילת העידן הבא?