50 שנה לפטירת ‘הנזיר’ – זה הזמן להכיר

לפני חמישים שנה בדיוק, הלך לעולמו אחד מגדולי הרוח של הדורות האחרונים – הרב דוד כהן, ‘הנזיר’.

נחשפנו לדמותו המופלאה בכתיבת הספר “סודות בין הסמטאות”, ועשינו מאמץ כדי שעוד אנשים – ובעיקר בני נוער – ייחשפו אליה גם הם.

הקטע שלפניכם לקוח מסוף הספר; כמו בספרים הקודמים בסדרה, אחרי שמסתיימת העלילה המותחת, מגיע גם פרק שעושה סדר בעובדות ומסביר את הרקע ההיסטורי. מוזמנים לקרוא את הפרק, להכיר את הרב הנזיר, אשתו, בנו ובתו, וכמובן מוזמנים גם לרכוש את הספר כולו.

 

לרכישת הספר סודות בין הסמטאות – לחצו כאן!

אהלן, זה שוב אנחנו – הדס, נלי, גלעד וסיון. בשבת – אחרי שכבר נגמר כל הסיפור עם ההתרמה – רבנו מסביב לשולחן, עשינו מלחמת כריות, שברנו צלחת וכוס, ואמא אמרה “בשביל מה הייתה כל ההרפתקה שלכם? לא למדתם כלום!” אז במוצאי שבת הצענו שנכתוב בדיוק את כל המידע שקיבלנו על הרב הנזיר ומשפחתו, כדי שלא יהיה אפשר להגיד שלא למדנו כלום…

בעצם הסיפור הוא על ארבעה אנשים: הרב דוד כהן – “הנזיר”, אשתו הרבנית שרה, בנם הרב שאר ישוב כהן ובתם הרבנית צפייה גורן.

אני (גלעד) אתחיל מהרב דוד כהן. הוא נולד בליטא בשנת תרמ”ז (1887), וכבר בתור ילד התגלה כתלמיד חריף וחכם. בגיל שש הוא חלם חלום, ובו הוא הוא עף באוויר מעל בית הכנסת בעיירה, לא מצליח לרדת ולגעת בו וגם מתקשה לעלות. את החלום הזה הוא זכר כל החיים; כל ימיו, בעצם, הוא ניסה להמריא לשמים וגם להישאר על הקרקע, ונשאר בין שמים וארץ. כך לפחות הוא ראה את עצמו.

בגיל הנעורים, דוד הצעיר נדד בין הישיבות הגדולות של אירופה. בכל אחת מהתחנות הוא למד בהתמדה, אבל הרגיש צורך להמשיך וללמוד עוד במקום אחר, מזווית אחרת. בגיל שבע עשרה הוא התחיל לכתוב לעצמו פנקס, שבו היה עורך חשבון נפש מסודר, וקובע על איזו מידה בנפש לעבוד, מתי ואיך. בהמשך הוא הרחיב את הלימודים שלו, ולמד גם פילוסופיה כללית. מספרים שהוא היה ביקורתי מאוד כלפי המרצים שלו, ולא עשה הנחות לאף אחד. הוא היה נחוש לברר את כל הדעות עד הסוף. אחרי שלמד במשך שלוש שנים במוסדות אקדמיים רוסיים, הוא החליט לעבור לאוניברסיטה מתקדמת יותר בגרמניה. במשך כל התקופה הזאת הוא לא הפסיק גם ללמוד תורה.

מלחמת העולם הראשונה תפסה אותו בזמן לא טוב. הוא היה בגרמניה עם אזרחות רוסית, וכשהגרמנים גילו שהוא אזרח רוסי – לא ביררו יותר מדי, ולקחו אותו למעצר. מעניין שדווקא בתקופה הזאת הוא פגש הרבה רבנים, שגם הם נקלעו למעצר מאותה סיבה. מאחד מהם הוא למד קבלה, וכך נכנס לאט לאט לעולם הסוד. באותה תקופה הוא התחיל לקבל על עצמו מנהגים של נזירות, והחליט שלא ישתה עוד יין ולא יסתפר יותר (נלי, מה אתה מחייך? לאנשים כמוהו זה מותר. חוץ מזה, אמא שלו לא הייתה לידו, לא היה מי שיכריח אותו להסתפר).

בסוף הרב דוד כהן – בשלב זה כבר אפשר לקרוא לו הרב הנזיר – הצליח להשתחרר מהמעצר, והגיע לשווייץ, שלא הייתה בקטע של להשתתף במלחמות עולם. שם הוא פגש את הרב קוק, שבכלל גר בארץ ישראל, אבל גם הוא נתקע בשווייץ בגלל מלחמת העולם (אני כותב את זה ממש בקיצור, תוכלו לקרוא את הסיפור של הרב קוק ב”סודות מן המרתף”). מאז הוא נהיה תלמיד שלו לגמרי. אחרי המלחמה הוא עלה לארץ ישראל, ולמד אצל הרב קוק. הוא גם לימד בישיבה שהקים, “מרכז הרב”, ובנה לה תוכנית מסודרת ללימודי אמונה (מתוכננת כמו באוניברסיטה – נכון, הדס? – אבל ממבט של אמונה). הרב הנזיר, שתמיד חיפש את האמת ואת השיטתיות, הרגיש שגם לרב קוק יש תפיסת עולם ושיטה ברורה, ושצריך להוציא ספר שיציג את השיטה שלו בצורה מסודרת. הרב קוק הסכים, והטיל על הרב הנזיר את האתגר – לערוך ספר שיסדר את הפסקאות שלו, על פי נושאים וסוגיות. הרב הנזיר נכנס עמוק לתוך המשימה, ובמשך עשרות שנים ערך את סדרת “אורות הקודש”. חלק ממנה יצא לאור רק אחרי שהרב הנזיר עצמו נפטר.

בשנת תש”ח, קצת אחרי קום המדינה, העיר העתיקה נכבשה בידי הירדנים. הבן של הרב הנזיר, הרב שאר ישוב, נפל בשבי הירדני. הרב הנזיר התרגש מהקמת המדינה, אבל גם דאג לבנו וכאב את נפילת הרובע היהודי. מאז הוא הסתגר בביתו, והעמיק עוד יותר בלימודו, בתפילה ובאמונה שירושלים כולה תחזור לידי עם ישראל. בשנת תשכ”ז, כשפרצה מלחמת ששת הימים, הרב הנזיר האמין שהמלחמה הזאת מכוונת משמים, ועוד מעט ירושלים תשוחרר. כשהרב גורן, חתנו של הרב הנזיר, השתתף בשחרור הר הבית והכותל – הוא דאג מיד שיביאו את הרב הנזיר לכותל (אגב, גם השופר שהרב גורן תקע בו בכותל – מכירים את התמונה המפורסמת? – היה בכלל של הרב הנזיר. השופר של הרב גורן עצמו נשרף בעזה בתחילת המלחמה). כך הוא היה מהאזרחים הראשונים שהגיעו לכותל, לצד בנו של הרב קוק, הרב צבי יהודה קוק.

רק אחרי גיל שמונים יצא הספר של הרב הנזיר עצמו, “קול הנבואה”. היה לו הרבה מה לכתוב, אבל כל השנים הוא התמסר לעריכת הספרים של הרב קוק, ולהעברת שיעורים עליהם, ולא עסק כמעט בספרים של עצמו.

במשך כל חייו הרב הנזיר שמר על מנהגי הנזירות שלו, לא הסתפר, לא שתה יין, לא אכל בשר, עשה תעניות דיבור ועוד. אבל הוא חלם על יותר מזה – להיות נביא. זו הייתה השאיפה שלו. הוא למד בעיון, הגיע לרמת שיא של עבודה אישית ויצא להתבודדויות במדבר, בשאיפה לשמוע את קול ה’. הוא האמין שהגאולה של עם ישראל צריכה להיות גם רוחנית, שנהיה אנשים טובים וקדושים יותר.

 

היי, זאת הדס. גלעד, איך לא כתבת כלום על החתונה של הרב הנזיר? אז ככה: באחת מהתחנות שלו, כשהוא נדד באירופה, הוא היה במשך תקופה אצל דוד שלו, הרב חנוך אטקין. שם הוא פגש את הבת של הרב, כלומר בת דודה שלו, שרה. הוא ממש התלהב מהתכונות הטובות שלה, ושניהם החליטו שיום אחד יתחתנו. רק דבר אחד הם לא ידעו – שעוד מעט מלחמת העולם תשבש לכל האנושות בערך את החיים, וממש לא יהיה קל להתחתן. איזה להתחתן, אפילו להיפגש עם מישהו ממדינה אחרת יהיה בלתי אפשרי.

מאז, במשך שתים עשרה שנה, שרה לא התחתנה. היא ידעה שהיא מאורסת לבן דוד שלה, ואין מה לדבר. בינתיים היא למדה אז באוניברסיטה, ושאפה לעלות לארץ ישראל. בין השאר היא למדה חקלאות, עד שנהייתה אגרונומית מוסמכת, כדי שתוכל ליישב את הארץ כשתגיע אליה. אבל כל העניין של יישוב הארץ רק נהיה מסובך יותר, כי באמצע מלחמת העולם הראשונה, הקומוניסטים עלו לשלטון ברוסיה. המשטר הקשוח שלהם, איך לומר, לא עף על ציונות ועלייה לארץ. הפעילות הציונית של שרה סיכנה אותה, והייתה יכולה לעלות לה בחייה. לבסוף היא עלתה לארץ, והתברר שזה היה בול בזמן, כי בדיוק אז הגיעו חיילים לתפוס אותה ולהגלות אותה לסיביר. הם כמובן לא מצאו אותה, כי היא הייתה כבר בדרכה לארץ ישראל.

אחרי ששרה הגיעה לארץ, היא סוף סוף הלכה לפגוש את הארוס שלה. היה סוג של הלם בפגישה הזאת, כי בינתיים הרב הנזיר קיבל את כל מנהגי הנזירות שלו, ובין השאר הוא היה בתענית דיבור בדיוק כששרה באה לפגוש אותו. הרב קוק תיווך ביניהם, שכנע את שרה שהרב הנזיר הוא עדיין אותו אדם שהיא אהבה, והם באמת התחתנו.

הרבנית שרה כהן הייתה אשת חסד, וגם לא זנחה את החוכמה והידע שלמדה. היא בעצמה הייתה משתתפת קבועה בשיעורים של בעלה, ולפעמים גם האירה את הארותיה תוך כדי שיעור. היא ובעלה בנו בית מיוחד, צנוע (בגלל הקשיים הכספיים של ישיבת מרכז הרב אז. לא היו להם מבצעי התרמה…) אבל יפה, מטופח, מלא עציצים וצמחים (אמרתי שהרבנית שרה למדה חקלאות, נכון?) וגם מלא בתורה ובמעשים טובים.

וואי, עכשיו יוצאים לי משפטים מפוצצים כאלה, כדאי שאני אעצור כאן. סיון, תשתפי אותנו במה שלמדת על הרבנית צפייה?

 

ברור! אז צפייה הייתה הבת הבכורה של הרב הנזיר. היא ואחיה, שאר ישוב, גדלו בצל אבא שלהם. הם היו מתגנבים ומסתכלים עליו כשהוא לומד לבד, ומקבלים השראה. צפייה הייתה מוכרת בשכונה בתור נערה אצילית, יפה ובעלת מידות טובות. היא התחתנה עם הרב שלמה גורן, שבהמשך נהיה הרב הראשי הראשון לצה”ל. שניהם השתתפו בפעילות של מחתרת הלח”י, בעיקר מהבית: הם הסתירו אצלם לוחמי לח”י שהתחבאו מהבריטים, וגם מחסן נשק (בהתחלה זה נשמע לי קל, אבל ברור שאילו שוטרים בריטים היו עולים עליהם – הסיפור היה מסתיים כאן, במאסר או הוצאה להורג). הייתה גם תחנת שידור של הלח”י שהופעלה מהבית שלהם.

שניהם עברו מירושלים לתל אביב, והרבנית צפייה התחילה לעסוק בעניינים ציבוריים. בין השאר היא הייתה נשיאת ארגון הנשים הדתי “אמונה”, מרצה מבוקשת בארץ ובעולם, וגם עזרה המון באופן פרטי לאנשים נזקקים. היא הייתה מעסיקה אצלה בבית עובדות שקשה להן להשיג עבודה בכוחות עצמן, כדי שיוכלו להתפרנס בכבוד. חוץ מזה היא גם גידלה את שלושת הילדים שלהם, ונתנה לבעלה את מלוא הזמן שהוא צריך בתור רב ראשי לצה”ל, אחר כך לתל אביב ובסוף הרב הראשי לישראל.

אה, לא אמרתי שהרבנית צפייה שמרה על חלק מהמנהגים של אבא שלה. למשל, היא הייתה צמחונית, כמו אבא שלה ואח שלה. בעצם, על אחיה הרב שאר ישוב אני לא יודעת הרבה – נלי, אולי גם אתה תגיד משהו?

 

ידעתי שאתם לא יכולים בלעדיי! אז אני אספר על הרב שאר ישוב, שהיה נזיר עוד מלפני שהוא נולד. הרבנית שרה לא שתתה יין כשהייתה בהיריון שלו, ומאז שהוא נולד הוא לא שתה יין ולא הסתפר (גלעד, אמא שלו כן הייתה לידו. מה תגיד על זה?). בתור נער, חוץ מללמוד תורה, הוא גם התגייס למחתרת, ואפילו הקים עם חברים שלו מחתרת של בחורי ישיבה. קראו לה “ברית החשמונאים”. באותה תקופה הוא גם ביקש מאבא שלו להתיר לו את הנזירות. הוא הסתפר (עשו מזה עניין גדול בירושלים, כי זאת הפעם הראשונה מאז בית המקדש בערך שעושים תספורת של סיום נזירות), ועדיין שמר על חלק מהמנהגים של אבא שלו.

כשפרצה מלחמת העצמאות, אמרו לו שהוא לא חייב להילחם, כי לתלמידי ישיבה יש פטור, אבל הוא התעקש להתגייס בכל זאת. מדינת ישראל קמה תוך כדי המלחמה הזאת, וזה היה סבבה בגדול, אבל לירושלמים זה היה סיוט כי הירדנים התקיפו בעיר העתיקה. הרב שאר ישוב והחברים שלו נלחמו כמו אריות, אבל זה לא הספיק מול הירדנים. הם כבשו את הרובע היהודי, והרב שאר ישוב עצמו נפצע, נפל בשבי והוחזק בירדן. אחרי תקופה ארוכה הוא יצא מהשבי, ואחרי זה עוד המשיך לשרת בצבא, וגם הוא נהיה רב צבאי.

במשך הרבה שנים, הרב שאר ישוב היה הרב הראשי של חיפה, והיה חבר במועצה של הרבנות הראשית לישראל. בין השאר הוא היה אחראי על ועדות להידברות עם מנהיגים של דתות אחרות. גלעד, מה אתה חוטף לי? כתבנו הכל, לא?

 

שכחתי עוד פרט קטן שקשור למשפחה של הרב הנזיר: אנחנו לא קשורים אליה. חשבנו שאנחנו קרובי משפחה, ומתברר שלא. אבל כמו שאבא אמר, אחרי הסיפור שעברנו, אני אישית מרגיש קשור אליהם. לא יודע כמה זמן נשמור על הקבלות שקיבלנו על עצמנו, אבל אני מקווה שנשמור על הרוח, ועל השאיפה להיות אנשים טובים יותר ממה שאנחנו היום.

 

הולכת ונבנית ירושלים, בחומר ובלבנים, בתי אבן ורחובות חול וחלמיש.

אבל הרוח האיך הוא נבנה, ירושלים עיר הקודש האיך נבנית?

(יומני הרב הנזיר, אב תרפ”ד)

 

***

 

כל תפילותיי, תפילות יחיד, תהיינה והנן תפילות בן ישראל, בלשון רבים, בלשון הכלל, כי מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.

טהרת נפשי הפרטית היא טהרת נפש בן ישראל…

אני בטל, וצרכיי כפופים לצרכי רבים… למדתי לדעת את מחוז חפצי, גאולתי בתוך גאולת העם, על ידי הדעת, האמונה והמעשה, תורה, עבודה וגמילות חסדים. ארץ ישראל לישראל הצדיק. והדרך – השלמות הפרטית בחוכמה, תורה, קדושה וטהרה.

(יומני הרב הנזיר, ערב סוכות תרע”ה)

 

עוד באותו נושא