איך ננציח את הנס לדורות באומה?

חשבו היהודים בסוף המלחמה.

איך נדאג שיזכרו עוד הרבה הרבה זמן

איך נלחמנו באויבים, איך ניצחנואת המן?

אולי נקבע מצווה לערוך מצעדים?

לאכול מנות קרב? ללבוש מדים?

התלבטו, התווכחו והחליטו שזהו:

מתנות לאביונים, ומנות איש לרעהו

גם כשיחלפו הדורות בוודאי,

וישכחו כבר את שושן, את דלפון וארידי

גם כשננצור נשקים, ואת החרב נכתת –

נזכור את העיקר: להתמסר ולתת

 

גם אנחנו זוכרים את גיוסכם כמשפחה

לחזית – ולשגרת הבית הקשוחה

הפגנתם נתינה, התמסרתם למדינה

(ועוד צו, כך אומרים, מחכה כבר בפינה…)

שתדעו מעתה רק שמחה ואורה

(וגם קצת, אם אפשר, מנוחה ושגרה)

 

פורים שמח!