מועדון הכותבים 4: סיפור מציאותי – עד כמה?

 (עובדים יחד על פרק 4 בספר)

 

האם לגיבורים יש זום

כשכתבתי את הספר הקודם, התלבטתי אם הוא יתרחש בקורונה. אני רוצה שהספר יהיה מציאותי כמה שאפשר, וידבר על המציאות שהקוראים נמצאים בה, ומה לעשות שזאת המציאות…

חברים וקוראים רבים המליצו לי לרדת מהרעיון, כי קורונה יש מספיק בחיים, ולא צריך גם לקרוא עליה. בשביל זה בין השאר יש ספרים, כדי לברוח לעולמות אחרים…

הסכמתי, גם מהסיבה הזאת, וגם מפני שאין לנו עדיין מבט מספיק רחב על המגפה. רק עוד כמה שנים נדע מה אנחנו זוכרים ממנה ומה היא באמת הייתה בשבילנו.

אבל עכשיו עלתה לי שאלה חדשה. קודם אראה לכם את הקטע שאני כותב, ואז אשתף אתכם בהתלבטות. רק אקדים ואסביר, שהספר מספר על הרב “הנזיר” ומשפחתו, ובגלל זה גם הגיבורים מנסים לקבל על עצמם כמה הרגלים חדשים (כמו הרב הנזיר וילדיו, שלא הסתפרו, לא אכלו בשר ועוד). במקרה הזה, אחת מהגיבורים נכנסת בעל כרחה לתענית דיבור:

 

במורד הסמטה, ארבעתם ראו גינה קטנה עם כמה ספסלים, שכאילו רק חיכו להם כדי שיתיישבו קצת ויפרקו את המתח.

סיון התיישבה ראשונה. “וואו, זה היה שיא ה…”

“ששש!” השתיק אותה גלעד. “את בתענית דיבור!”

“מה?! למה נראה לך? זה היה רק בשביל…”

“ששש! גלעד צודק”, אמרה הדס.

“אה, דווקא רעיון טוב”, חייך נלי, “לא יזיק לך לשתוק קצת…”

“ממממ!” הגיבה סיון בזעם.

“אני מסכים איתכם שזה מסבך אותנו טילים”, אמר גלעד, “אבל זה חלק מהאתגר שלנו. למשך יום וחצי נצטרך לחיות כמו הרב הנזיר. אם זה מה שצריך כדי להציל את הקמפיין, זה מה שנעשה. נלי וסיון – אתם תמשיכו לצלם פרסומות מוזרות שמושכות את העיניים?”

“אהמ אהמ”, כחכחה סיון בגרון, להזכיר את המגבלה הזמנית שחלה עליה.

“איזה סיוט”, הזדהתה איתה הדס. “זה נשמע לי כמו להיות בין נטילת ידיים ל’המוציא’ במשך שעה…”

“רגע, זה נותן לי רעיון!” קרא נלי בהתלהבות. “אני עומד על הספסל, ושואל את סיון: ‘נכון שאני המלך, ואת תעשי כל מה שאני אגיד?’ סיון שותקת כי אין לה ברירה, ובסוף יופיע כיתוב: לא צריך להיות מלך כמו נלי בשביל להציל חיים”.

הפעם סיון לא מלמלה ולא כחכחה. היא לקחה אבן גדולה ובעטה בה לכיוון רגליו של נלי. נלי קפץ הצידה. נלי המשיך לקפוץ, הפעם על הספסל, כשסיון הרימה פלאייר תועה מהמדרכה, עשתה ממנו כדור נייר וזרקה עליו. “חבל שלא אמרתי כלום על תענית בעיטות ומכות”, אמר.

 

עד כאן הקטע. באמצע הקטע היה מתבקש להוסיף עוד שורה, כמו “איזה מגניב, אמר נלי, זה כאילו שמנו את סיון על השתק למשך שעה”. או “סיון הרגישה כאילו סגרו לה את המיקרופון והיא לא יכולה לפתוח”.

זו חוויה של כל תלמיד ותלמידה בבית ספר בשנתיים האחרונות. שמים מישהו על “השתק” והוא לא יכול לדבר…

ועכשיו השאלה – אם הספר אינו מתרחש בימי קורונה, האם יש בכל זאת “זום”?

האם בשגרה של הדמויות, ובעולם המושגים שלהם, יש גם דברים שנכנסו לעולמנו רק בשנתיים האחרונות, מאז פרוץ המגפה?

מה אתם מעדיפים לקרוא – ספר שמחובר למציאות שאנחנו נמצאים בה עכשיו, או להפך, ספר נקי מכל סממן שמזכיר את הקורונה והשפעותיה?

 

 

מה אתם לא רוצים לאבד?

מה הכי נורא לאבד היום?

האם הלך לכם לאיבוד משהו, ונורא הצטערתם עליו?

מה ילדים ובני נוער חוששים לאבד יותר מהכל?

ארבעת הנערים הולכים לאבד חפץ אישי יקר בירושלים. משהו שכדי לחפש אותו, הם יצטרכו להתאמץ ואף להסתכן.

ב”סודות מן המרתף” סיון איבדה את הטלפון שלה, ואני לא רוצה להחרים אותו שוב. ב”סודות מן המערה” המחשב של הדס נגנב. מה עוד אפשר לאבד?

 

 

משימה: מצאו לי חיית מחמד

בפעמיים הקודמות ביקשתי מכם לעזור לי בעיצוב דמויות. יש דמות אחת שעדיין חסרה לי – דמות משנית שאינה בן אדם.

בעלי חיים יכולים לתת צבע וגיוון לסיפור, וגם לשקף את מה שעובר על הגיבורים עצמם. לפעמים תגובה חדה של כלב, חתול או ציפור, יכולה להעיד על הרגש של הילד שלידם, גם אם הוא כביכול שומר את הרגשות שלו בפנים.

בספר הקודם, היה לי בעל החיים דווקא בצד של הרעים, כלב אימתני ומפחיד. עכשיו אני רוצה בעל חיים שדווקא ילווה את הטובים. האם הם יגדלו דג? האם חתול רחוב ילך אחריהם לכל מקום?

חשבו בבקשה על דמות, וגם נסו לאפיין אותה. (כלומר, לא מספיק להגיד סתם “חתול”, אלא חתול רחוב ג’ינג’י, שאוהב לנמנם, מתחכך בגיבורים כל הזמן, לא אוכל כלום חוץ מהכריכים שהם הביאו איתם, וכדומה)

זכרו שהסיפור קורה בסמטאות ירושלים, אז זה צריך להיות בעל חיים שיכול להסתובב שם. למקרה שחשבתם על גמל, או פינגווין.

 

בריאות לכולם, ובהצלחה!

חיים.

הגיבו כאן, או לחלופין כתבו לי: eckshtein@gmail.com