מועדון הכותבים 3: מתח בבית החולים, ומי צריך אישור הורים?

(עובדים יחד על פרקים 2-3 בספר)

 

א.

מה שלומכם?

חולים? בריאים?  מתלבטים? מקווה שאתם בסדר, כי הקטע הבא (מתוך הספר שבתהליכי כתיבה) לוקח אתכם היישר לבית החולים:

השקט בקומת הכניסה היה מלחיץ מעט. כשיש הרבה אנשים מסביב, הם לפעמים יוצרים תחושה של לחץ, אבל לפחות יש רעש שמסתיר בתוכו את כל התחושות והמחשבות. עכשיו, כשאין אף אחד מסביב, אין מאחורי מה להתחבא. אי אפשר להתעלם מהעובדה שלמעלה, בקומות שמעליהם, ובבניינים הסמוכים, נחרצים עכשיו גורלות של ילדים לחיים או למוות.

גלעד, נלי, סיון והדס ישבו עם שקית במבה גדולה, שהצליחו לחלץ ממכונת החטיפים תמורת כמה מטבעות (כולל אחד שנשאר במכונה), עד שתגיע ההזמנה שלהם לארוחת הלילה.

“זה מדאיג פחד”, אמרה הדס. “לפני כמה ימים היא הייתה לגמרי בסדר, ופתאום היא מחוברת למכשירים”.

“הלוואי שיכולנו לעשות משהו”, אמרה סיון.

“ומה אנחנו עכשיו, משחקים שש-בש?” שאל נלי. “מה שאנחנו עושים עכשיו לא נקרא לעשות משהו?”

“נו, אני מדברת על לעשות משהו באמת”, הסבירה סיון. “עכשיו אנחנו רק עוזרים קצת לאבא ואמא שלה, כדי שלא ירגישו לבד. אבל אני רוצה יותר מזה, בא לי להציל אותה”.

“רק שנייה, אני קורא לסופרמן ושואל אותו אם יש לו גלימה מיותרת בשבילך”, צחק נלי. “תגידי, מה זאת אומרת להציל אותה? איך את מתכננת לעשות את זה?”

“היי, לא אמרתי שאני מתכננת, רק אמרתי מה אני רוצה”, התגוננה סיון. “מותר לחלום, לא?”

עד כאן הקטע, שאמור להיות די בתחילת הספר הבא.

לפני הספר הקודם בסדרה, שאלתי בני נוער (אולי גם אתם הייתם ביניהם) אם הם אוהבים ספרים שנפתחים רגוע ולאט לאט מגבירים מתח, או שהם אוהבים מתח על ההתחלה. רוב מוחץ הצביע בעד האפשרות השנייה, ואכן – פתחתי את “סודות מן המערה” בתאונה דרמטית ומסכנת חיים, כבר בעמוד הראשון.

עכשיו השאלה היא עם איזה מתח כדאי להתחיל בפרקים הראשונים.

בספרים דמיוניים לחלוטין, כמו מדע בדיוני או פנטזיה, אפשר לכתוב כל מיני פתיחות מותחות, ואנחנו נהנה מזה. אבל בספר מציאותי, שהמקרים שקורים בו לקוחים מהחיים של כולנו, מה שמסקרן ומותח עלול להיות גם לא נעים. במקרה הזה,  סיפור על ניתוח שלא הצליח יכול ליצור מתח, אבל אם מישהו חווה אירוע כזה חס ושלום – הוא יכול להרגיש פחד וחרדה במקום מתח ורצון לקרוא.

האם אשפוז בבית חולים הוא בעיניכם סיפור מתח, או חוויה לא נעימה שעדיף לא לקרוא עליה?

ב.

מה עושים עם ההורים?

זה אתגר ידוע ונפוץ בספרות הילדים – איך יוצאים להרפתקאות, נקלעים לצרה ומצילים את העולם, בלי להדאיג או להרגיז את אבא ואמא.

מצד אחד, אם הספר אמור להיות ערכי, או שלפחות הגיבורים ערכיים וישרים, הם צריכים להקשיב להורים. מצד שני, כדי שהורה ירשה לילד שלו לצאת למשימות מסוכנות, הספר צריך להיות דמיוני ממש. על גבול הפנטזיה.

חלק גדול מהספרים, כדי לפתור את הבעיה הזאת, מרחיקים בין ההורים וילדים. למשל, באחד מספריה של אניד בלייטון (החמישייה הסודית, או השביעייה הסודית, לא זוכר כרגע), הייתה מגפה מדבקת (כן כן, זאת לא המצאה חדשה), ולכן ההורים שהו בנפרד מהילדים – והילדים יצאו להרפתקאות נועזות בלי שההורים שלהם יידעו בכלל. היום זה קצת יותר קשה, כי גם הורה בבידוד נמצא עם טלפון, ודורש מהילדים שלו לדווח איפה הם ומה הם עושים.

(אגב, בדיוק השבוע כתבתי סיפור לפודקאסט שלנו “מעשה ונשמע”, והתמודדתי עם אותו אתגר. כתבתי שהגיבור מתגנב מהבית בלי שאבא ואמא יראו, ושותפי לפודקאסט – אלנתן בראלי – ביקש שאשנה את זה. שהילד יתגנב לאן שהוא רוצה, אבל בלי להגיד שזה נגד רצון ההורים.)

בספר הראשון בסדרת “הגיבורים” שלחתי את ההורים לחו”ל, כדי שהנערים יוכלו לפעול בחופשיות. בספר השני הייתי צריך שאבא יהיה אדיב וטוב לב במיוחד, ויבטיח לילדיו המתבגרים שהוא לא מתכוון להתקשר אליהם באמצע הטיול ולשאול איפה הם, כדי לא להרוס להם את הטיול (בפועל, כמובן, הטיול נהרס והם נחטפו, אבל ההורים לא ידעו מכלום).

עכשיו אני מנסה כיוון אחר. הנה עוד קטע בתהליכי כתיבה:

“מה לדעתך אפשר לעשות?” שאלה הדס.

“זה מה שרציתי לשאול אתכם”, אמר אבא. “משפחת אריאלי פסימית מאוד, אבל אמא ואני מאמינים שאסור להרים ידיים. אילו הייתי יכול, הייתי נוסע למשרדים של העמותה בנחלת אחים בירושלים, והופך שם שולחנות”.

גלעד הזדקף בכיסא שלו. “אנחנו ניסע”, אמר בביטחון. “אם אתם מסכימים – מחר בבוקר ניסע לירושלים, ונהיה שם עד שבת. נעשה כל מה שאנחנו יכולים כדי להרים לעמותה הזאת את המבצע”.

להפתעתו של אבא, גם שלושת האחרים הנהנו בהסכמה. מול מאורע נדיר כל כך, רעיון שכל הארבעה מסכימים עליו פה אחד, באמת אי אפשר היה להתנגד.

“כל מה שתעשו יהיה מבורך”, אמר. “מצידי אתם משוחררים מכל מחויבות בבית או בלימודים עד מוצאי שבת”.

גלעד, סיון, הדס ונלי החליפו ביניהם מבטים. הם הופתעו מהמהירות שבה הרעיון הזה הפך לתוכנית פעולה של ממש.

אז זהו, הפעם אבא שולח את הגיבורים למבצע. הם מקבלים ממנו אישור להשתחרר מהלימודים, ולפעול בכל דרך שירצו. בהמשך הם יפעלו בדרכים מסוכנות ומאתגרות, שאבא שלהם לא חלם עליהן, אבל זה לא משנה – היציאה לדרך הייתה באישור הורים.

ומה אתם אומרים? האם חשוב לכם שהילדים יהיו בסדר כלפי ההורים? (תגידו את האמת, בכנות…) ונגיד שההורים מאשרים לגיבורי הספר לצאת להרפתקה ואפילו מעודדים אותם – זה הורס משהו מבחינתכם? הייתם מעדיפים שהילדים ייצאו למבצעים נועזים בלי לספר לאף אחד, גם לא לאבא ואמא?

ומשימה קטנה:

אני מעצב בימים אלה דמות חדשה לספר. נער בגיל של גיבורי הספר (בן גילו של גלעד, בערך 16), שאמור להצטרף אליהם בהרפתקה ולעזור, אבל גם להיות קצת מעצבן, ונודניק, ואחד שחייב כל הזמן להגיד ולהראות שהוא יודע הכל.

עכשיו אני צריך קווי אופי בשביל הדמות הזאת. על אילו מילים או ביטויים הוא חוזר שוב ושוב? האם יש התנהגות שהוא חוזר עליה כל הזמן? איך הוא נראה? מה הוא לובש?

כתבו לי קטע קצר על הדמות ושלחו אליי. מוזמנים גם לתת לנער שם, מה שבא לכם.

בריאות לכולם, ובהצלחה!

חיים.

הגיבו כאן, או לחלופין כתבו לי: eckshtein@gmail.com