בעשרה בטבת תשע”ז הכנו לאגודת ידידי החמ”ד ספרון ובו סיפור בהמשכים על טיול בירושלים – עיר הפלאות. בעשרה בטבת תשע”ח המשכנו לספרון שני בסדרה ברוח קיום חזון הנביאים, “ישראל ושלומית והנביא המבוקש”.
אם ילדיכם לא קיבלו את הספרון בבית הספר, הזדמנות ראשונה לקרוא בפרק הראשון וללמוד ממנו גם בשנה זו.
יִשְׂרָאֵל וּשְׁלוֹמִית בְּעִיר הַפְּלָאוֹת
פֶּרֶק 1
“יִשְׂרָאֵל, זוּז מִשָּׁם!” קָרְאָה שְׁלוֹמִית.
הַבְּעָיָה עִם שְׁלוֹמִית הִיא הָאַהֲבָה שֶׁלָּהּ לִסְפָרִים. בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנַחְנוּ יוֹצְאִים לְטִיּוּל הִיא חוֹשֶׁשֶׁת שֶׁנִּפְגֹּשׁ דֻּבִּים, נִתָּקֵל בְּבַיִת שֶׁל מְכַשֵּׁפָה אוֹ נִפֹּל לְמִנְהָרָה וְנַגִּיעַ לְאֶרֶץ פְּלָאוֹת. דַּוְקָא הַפַּעַם קִוִּיתִי שֶׁזֶּה לֹא יִקְרֶה: נָסַעְנוּ לְטִיּוּל מִשְׁפַּחְתִּי בִּירוּשָׁלַיִם, לִקְרַאת עֲשָׂרָה בְּטֵבֵת. לֹא יַעַר, לֹא דֻּבִּים, סְתָם עִיר. לָמָּה שֶׁיִּקְרֶה מַשֶּׁהוּ?
“אֲנִי רַק מִתְבּוֹנֵן בָּאוֹטוֹבּוּס הַמּוּזָר הַזֶּה”, אָמַרְתִּי. “תִּרְאִי אֵיזֶה מִסְפָּר כָּתוּב עָלָיו: 2951”.
“אַל תִּתְבּוֹנֵן בִּדְבָרִים מוּזָרִים, זֶה מְסֻכָּן!”
“מָה הַלַּחַץ? לֹא קָרָה שׁוּם דָּבָר מְיֻחָד”.
“אֲנַחְנוּ בִּירוּשָׁלַיִם”, אָמְרָה שְׁלוֹמִית בְּלַחַץ, “כָּל דָּבָר יָכוֹל לִהְיוֹת מְיֻחָד!”
לְפֶתַע עָבַר לְיָדֵנוּ אָדָם מְבֻגָּר שֶׁעוֹרֵר אֶת סַקְרָנוּתִי. הוּא לָבַשׁ בְּגָדִים שֶׁנִּרְאוּ שַׁיָּכִים לִימֵי הַתָּנָ”ךְ, בְּיָדוֹ הָאַחַת הֶחְזִיק שָׁעוֹן וּבְיָדוֹ הַשְּׁנִיָּה סֵפֶר תּוֹרָה קָטָן. “מַהֵר, מַהֵר! אֲנִי מְאַחֵר!” מִלְמֵל לְעַצְמוֹ.
יֵשׁ אֲנָשִׁים מְיֻחָדִים בִּירוּשָׁלַיִם, אֲבָל טִפּוּס כָּזֶה טֶרֶם פָּגַשְׁתִּי. הָאִישׁ פִּלֵּס דֶּרֶךְ בֵּין הָעוֹבְרִים וְשָׁבִים, וְהִגִּיעַ לָאוֹטוֹבּוּס.
“יוֹחָנָן בֶּן שָׁפָן הַסּוֹפֵר!” קָרָא הַנֶּהָג. “מָה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּאן, בְּיָמִים אֵלּוּ?”
“סְלִיחָה, אֲנִי מַמָּשׁ מְמַהֵר. אַתָּה מַגִּיעַ לִשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ?”
“בֶּטַח. עֲלֵה”, אָמַר הַנֶּהָג, וְהָאִישׁ בַּעַל הַשֵּׁם הַמּוּזָר יוֹחָנָן בֶּן שָׁפָן עָלָה פְּנִימָה. לֹא יָכֹלְתִּי לְהִתְאַפֵּק, וְקָפַצְתִּי גַּם אֲנִי לָאוֹטוֹבּוּס.
“אֶסַּע תַּחֲנָה אַחַת וְאֶחְזֹר!” קָרָאתִי לִשְׁלוֹמִית.
“לֹא!” צָעֲקָה שְׁלוֹמִית וְקָפְצָה אַחֲרַי. אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהִיא רָצְתָה לִמְשֹׁךְ אוֹתִי הַחוּצָה, אֲבָל הַנֶּהָג לֹא חָשַׁב עַל זֶה, וְסָגַר אֶת הַדֶּלֶת. הָאוֹטוֹבּוּס הֵחֵל לִנְסֹעַ בִּמְהִירוּת מְסַחְרֶרֶת, וְהַנּוֹף הִתְעַרְבֵּל מוּל הַחַלּוֹן. זֶה אַחַר זֶה הִתְחַלְּפוּ הַבָּתִּים, הָאֲנָשִׁים, רְחוֹבוֹת הָפְכוּ לְסִמְטָאוֹת, מְכוֹנִיּוֹת לַעֲגָלוֹת, חַיָּלֵי צַהַ”ל לְחַיָּלִים יַרְדֵּנִים, אַחַר כָּךְ בְּרִיטִים, תֻּרְכִּים, רוֹמָאִים וִיוָנִים. בַּסּוֹף הָאוֹטוֹבּוּס עָצַר.
יוֹחָנָן בֶּן שָׁפָן יָרַד, וְנִדְהַם לִרְאוֹת מֵאֲחוֹרָיו יֶלֶד וְיַלְדָּה הֲמוּמִים.
“מָה אַתֶּם עוֹשִׂים כָּאן?!” שָׁאַל.
“אֶהְמְ… גַּם אֲנַחְנוּ רוֹצִים לָדַעַת מָה אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים כָּאן, וְאֵיפֹה זֶה בִּכְלָל ‘כָּאן'”, אָמַרְתִּי.
“אֲנַחְנוּ בִּירוּשָׁלַיִם, עִיר הַפְּלָאוֹת, וַאֲנִי יוֹחָנָן בֶּן שָׁפָן סוֹפֵר הַמֶּלֶךְ. קָפַצְתִּי לְרֶגַע לִשְׁנַת הַ’תַשְׁעַ”ז, וְחָזַרְתִּי הֵנָּה לִשְׁנַת 2951, ב’ אֲלָפִים תַּתַקְנָ”א. לֹא חָשַׁבְתִּי שֶׁמִּישֶׁהוּ יִצְטָרֵף אֵלַי לַנְּסִיעָה”.
“לֹא חָשַׁבְנוּ שֶׁאַתָּה נוֹסֵעַ בַּזְּמַן”, אָמְרָה שְׁלוֹמִית. “תּוּכַל לְהַחְזִיר אוֹתָנוּ לְאַבָּא וְאִמָּא?”
“כֵּן, אֲבָל לֹא עַכְשָׁו. מַהֵר, אֲנִי מְאַחֵר! הַמֶּלֶךְ מְחַכֶּה”.
בֶּן שָׁפָן הֵחֵל לָרוּץ, וַאֲנַחְנוּ אַחֲרָיו. תּוֹךְ כְּדֵי רִיצָה הִסְתַּכַּלְנוּ מִסָּבִיב: הָרְחוֹבוֹת הָיוּ מוּאָרִים בְּאוֹר יְקָרוֹת, הַבָּתִּים מְפֹאָרִים, אֲנָשִׁים מְאֻשָּׁרִים הָלְכוּ בֵּינֵיהֶם.
“זוֹ הָעִיר הַיָּפָה בְּיוֹתֵר שֶׁרָאִיתִי מִיָּמַי”, אָמְרָה שְׁלוֹמִית.
“וְכֻלָּם בָּהּ נִרְאִים שְׂמֵחִים וּרְגוּעִים”, אָמַרְתִּי, “חֲבָל שֶׁנָּפַלְנוּ עַל הָאִישׁ הַיָּחִיד שֶׁמְּמַהֵר”.
בֶּן שָׁפָן הָיָה בֶּאֱמֶת מָהִיר, וְלֹא עָבַר זְמַן רַב עַד שֶׁהוּא חָמַק מֵעֵינֵינוּ.
“מָה נַעֲשֶׂה?” שָׁאֲלָה שְׁלוֹמִית בִּדְאָגָה.
“בּוֹאִי נִסְתַּכֵּל סָבִיב, אוּלַי הוּא עֲדַיִן בָּאֵזוֹר”, אָמַרְתִּי.
הִסְתַּכַלְנוּ סְבִיבֵנוּ. לְיָדֵנוּ עָבַר אָדָם שֶׁלְּפִי לְבוּשׁוֹ נִרְאָה לֹא מְקוֹמִי, בְּיָדוֹ הֶחְזִיק חֲבִילַת עֵצִים כְּבֵדָה.
“סְלִיחָה”, הוּא פָּנָה לְאַחַד הָעוֹבְרִים וְשָׁבִים, “אֲנִי צָרִיךְ לְהָפִיק עָשָׁן מֵהָעֵצִים הָאֵלֶּה. אַתָּה יוֹדֵעַ אִם כַּמּוּת הָעֵצִים מַסְפִּיקָה?”
“תָּלוּי”, הֵשִׁיב הָאִישׁ. “כְּשֶׁהֵם רְטֻבִּים – הַכֹּל הוֹפֵךְ לְעָשָׁן; כְּשֶׁהֵם יְבֵשִׁים – שְׁלִישׁ הוֹפֵךְ לְעָשָׁן, שְׁלִישׁ לְאֵפֶר וּשְׁלִיש נֶאֱכָל בָּאֵשׁ”.
“יָדַעְתִּי שֶׁאֶפְשָׁר לִשְׁאֹל כָּל דָּבָר אֶת אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם”, אָמַר הַזָּר. “אֲבָל מֵאֵיפֹה אַתָּה יוֹדֵעַ אֶת זֶה?”
“אֲנִי כֹּהֵן”, הוּא הֵשִׁיב, “אֲנִי יוֹדֵעַ זֹאת מֵהֶעָשָׁן שֶׁל עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ”.
חָשַׁבְתִּי לִשְׁאֹל אֲנָשִׁים, אוּלַי הֵם מַכִּירִים אֶת בֶּן שָׁפָן וְיוּכְלוּ לַעֲזֹר לָנוּ לִמְצֹא אוֹתוֹ. לְיָדֵנוּ עָבְרָה עֲגָלָה שֶׁהוֹלִיךְ גָּמָל. מֵאֲחוֹרֵיהֶם הָלַךְ אִישׁ לָבוּשׁ בְּהִדּוּר, וּלְיָדוֹ אָדָם בַּעַל בְּגָדִים פְּשׁוּטִים.
“סְלִיחָה, אַתָּה יוֹדֵעַ אוּלַי…”
“לֹא יוֹדֵעַ כְּלוּם!” רָטַן הַלָּבוּשׁ בְּהִדּוּר. “הִגַּעְתִּי הֵנָּה מִמִּצְרַיִם, כִּי שָׁמַעְתִּי שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם כֻּלָּם חֲכָמִים. רָצִיתִי לִהְיוֹת חָכָם וּלְהַרְוִיחַ הוֹן, וְאַחֲרֵי שָׁלוֹשׁ שָׁנִים לֹא קָלַטְתִּי כְּלוּם, וְקָנִיתִי רַק עֶבֶד אֶחָד מֵאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם, וְגַם הוּא עִוֵּר בְּעַיִן אַחַת”.
“כִּבְדֵי הָרְאִיָּה בִּירוּשָׁלַיִם רוֹאִים טֹוב מִכֻּלָּם”, אָמַר הָעֶבֶד. “לְמָשָׁל, הַגָּמָל שֶׁלְּפָנֵינוּ הוּא נְקֵבָה, כְּלוֹמַר נָאקָה, יֵשׁ לָהּ תְּאוֹמִים בַּבֶּטֶן, הִיא סוֹחֶבֶת עַל שְׁתֵּי הַדַּבָּשׁוֹת חֲבִית יַיִן וַחֲבִית חֹמֶץ, וְגַם הִיא עִוֶּרֶת בְּעַיִן אַחַת”.
“אֵיךְ אַתָּה יוֹדֵעַ?” נִדְהַם אֲדוֹנוֹ. “הִיא מִלִּפְנֵי הָעֲגָלָה, אֲנִי בְּקֹשִׁי רוֹאֶה אוֹתָהּ, וּבֶטַח שֶׁאַתָּה מִתְקַשֶּׁה לִרְאוֹת”.
“פָּשׁוּט מְאוֹד. כְּשֶׁהִיא רָבְצָה רָאִיתִי בְּבִטְנָהּ שְׁנֵי עֻבָּרִים בּוֹלְטִים מְעַט. קֹדֶם נִשְׁפְּכוּ כַּמָּה טִפּוֹת מִשְּׁתֵּי הֶחָבִיּוֹת, טִפּוֹת מֵחָבִית אַחַת נִסְפְּגוּ בָּאֲדָמָה וּמֵהֶחָבִית הָאַחֶרֶת לֹא. מָה שֶׁנִּסְפַּג בָּאֲדָמָה הוּא יַיִן, וּמָה שֶׁלֹּא נִסְפַּג הוּא חֹמֶץ. בְּכָל פַּעַם שֶׁהִיא עוֹצֶרֶת לֶאֱכֹל עֵשֶׂב, הִיא אוֹכֶלֶת רַק מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַשְּׁבִיל, מַשְׁמַע שֶׁהִיא רוֹאָה רַק בְּעַיִן אַחַת”.
“רוֹאִים?” רָטַן שׁוּב הָאָדוֹן. “לֹא יַעֲזֹר כַּמָּה שֶׁאֶלְמַד, אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקָרֵב לַחָכְמָה שֶׁל הַיְּרוּשַׁלְמִים”.
“מְעַנְיֵן אֵיךְ כָּל הָאֲנָשִׁים כָּאן חֲכָמִים כָּאֵלֶּה”, אָמַרְתִּי.
“מְעַנְיֵן אוֹתִי גַּם לְאָן הֵם הוֹלְכִים”, אָמְרָה שְׁלוֹמִית. “אַתָּה שָׂם לֵב שֶׁהֲמוֹן אֲנָשִׁים הוֹלְכִים בְּכִוּוּן אֶחָד?”
הִיא צָדְקָה. נָהָר שֶׁל אֲנָשִׁים הָלַךְ בְּכִוּוּן אֶחָד. הָלַכְנוּ עִם כֻּלָּם וְהִגַּעְנוּ לִרְחָבָה גְּדוֹלָה שֶׁבָּהּ הִתְקַהֲלוּ אֲנָשִׁים רַבִּים. בְּמֶרְכַּז הָרְחָבָה עָמְדָה בָּמָה, וְעָלֶיהָ יָשַׁב מֶלֶךְ בַּעַל גְּלִימָה וְכֶתֶר זָהָב.
לְפֶתַע נִשְׁמַע קוֹל מִתּוֹךְ הַקָּהָל: “מַהֵר, מַהֵר! הִנֵּה, הִגַּעְתִּי!”
יוֹחָנָן בֶּן שָׁפָן הִגִּיעַ לָרְחָבָה מִתְנַשֵּׁם וּמִתְנַשֵּׁף, וְהוֹשִיט לַמֶּלֶךְ אֶת סֵפֶר הַתּוֹרָה.
“תּוֹדָה, אֵינִי יָכוֹל לָזוּז בְּלִי סֵפֶר הַתּוֹרָה הַמַּלְכוּתִי שֶׁהוֹרִישׁ לִי דָּוִד אָבִי”, אָמַר הַמֶּלֶךְ. “כְּבָר הִתְחַלְתִּי לִדְאֹג, אִם כִּי דְּאָגָה בְּלֵב אִישׁ יְשִׂיחֶנָּה. עֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמַיִם, וּבָאתָ בְּדִיּוּק בָּעֵת הַנְּכוֹנָה”.
“זֶה שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ!” קָרְאָה שְׁלוֹמִית. “הוּא מְלַמֵּד חָכְמָה אֶת כָּל הָאֲנָשִׁים כָּאן!”
“עַכְשָׁו אֲנִי מֵבִין אֵיךְ הֵם חֲכָמִים כָּאֵלֶּה. מְלַמֵּד אוֹתֶם הֶחָכָם מִכָּל אָדָם”, אָמַרְתִּי.
“וְהֶחָכָם מִכָּל אָדָם לוֹמֵד בְּעַצְמוֹ אֶת דְּבַר ה’, מִסֵּפֶר הַתּוֹרָה”, הוֹסִיפָה שְׁלוֹמִית. “אֲבָל נְדַבֵּר עַל זֶה אַחַר כָּךְ, בּוֹא נִתְפֹּס אֶת בֶּן שָׁפָן לִפְנֵי שֶׁהוּא נֶעֱלָם שׁוּב!”
