הדלי השחור עמד במרפסת, מיותם. אף אחד לא בא לרוקן אותו ממימיו הדלוחים. שרגא היה אמור לשפוך את כל תכולתו, אבל באותה שעה הוא לא היה מסוגל לגעת בו. אחרי למעלה מחמש עשרה שנה, הדלי כאילו איבד את המשמעות שנכרכה סביבו, והפך להיות סתם כלי עם מי כביסה.
בחוץ, האוויר הירושלמי ידע שמתחיל חודש אלול. גם בלי קולות השופר, רוח הקיץ החלה להתקרר ולקבל את פני הסתיו. עוד מעט תתחלף תרצ”ה בתרצ”ו. מסע הלוויה עוד לא התחיל, אבל שרגא ידע שהוא עתיד לחלוף מתחת לחלון ביתו. הפעם הוא לא ישפוך את המים מהדלי.
דפיקה נשמעה פתאום בדלת.
מי זה כבר יכול להיות, שאל את עצמו שרגא. בוודאי אחד מחסידיו של הרב הראשי, או אחד מנכבדי ירושלים שרואים את עצמם מחויבים לכבודו של הנפטר, שבא להזהירני לבל אשפוך מים מהחלון על מסע הלוויה. הם לא מבינים כלום, אמר שרגא בינו ובין עצמו, ואף על פי כן פתח את הדלת.
בדלת עמד בחור צעיר, עם בלורית שיער בולטת, ובלי כיפה או כובע מעליה. בידו החזיק כן ציור. ביום שגרתי אחר, שרגא היה זורק אחד כמוהו מכל המדרגות. שילך לתל אביב או לקיבוץ, ולא יחלל את עיר הקודש. אבל באותו רגע, שרגא שמח לראות כי לא מדובר באחד האחראים על סידור הלוויה של הרב קוק, עד שלא היה אכפת לו לאפשר לצעיר פורק עול לדרוך על מפתן ביתו.
“שלום”, אמר הבחור. “סליחה, אתה לא מכיר אותי. קוראים לי אבנר, מפתח תקווה, ואני צייר”.
“צייר?”
“כן”, המשיך אבנר. “אני מצייר את הרב קוק כבר עשרות שנים, אבל יש ציור אחד שעדיין לא ציירתי, והפנו אותי אליך”.
“אליי?” התפלא שרגא. הוא הסתכל ימינה ושמאלה מחוץ לדירתו הצנועה, לוודא שאף אחד מחבריו הקנאים אינו רואה את מי הוא מכניס הביתה, ואז החווה בידו לצעיר שייכנס. אבנר התיישב על כיסא בסלון והחל לספר את סיפורו.
“דמותו של הרב קוק משכה את המכחול שלי, מאז שראיתי אותו לראשונה. ציירתי אותו בביתו ביפו, זמן קצר אחרי שעלה לארץ ישראל וקיבל את תפקיד הרב של יפו והמושבות. ציירתי אותו כשיצא לסייר ביקבים של ראשון לציון, ובפרדסים של המושבה עקרון. יותר מכל קונטרסט בין אור לצל, אם אתה מבין מעט באמנות, היה גדול הניגוד בין הלבוש הרבני שלו למכנסי החאקי ולכובעי הטמבל של החלוצים. גם זה משך את יצר הציור שלי, אף שלא הבנתי דבר מכל ההסברים של הרב קוק, איך לעשר ולשמור שבת ושמיטה ובכל זאת לקיים משק מתפקד.
יצאתי צפונה, לצייר אותו עם עמיתיו הרבנים במסע המושבות. שוב בלטה לעיניי הניגודיות בין הפראקים לשדות המצהיבים, בין לומדי ההלכה לרפת של הקיבוץ. אף אחד לא רואה שאני שם, נוצר בזכרוני את המראה של אחד הצעירים במרחביה, צועק על הרבנים שלא יצליחו להשפיע עליהם, ואת הרב קוק עונה לו שהוא כלל לא בא להשפיע, אלא לקבל השפעה. זה היה ציור מאוד לא סימטרי, אבל כל כך הרמוני.
במלחמת העולם הראשונה, לא נותר לי אלא לצייר את הבית המיותם ביפו, כאשר הרב קוק נתקע בשוויץ והשאיר אחריו חלל ריק”.
“כל מה שתארת עכשיו לא ממש קשור אליי, אתה יודע”, העיר שרגא.
“אני יודע”, אמר אבנר. “באתי בשביל מי השופכין. הבנתי שזאת המומחיות שלך. שזה אתה מכל הסיפורים על שופכי המים בירושלים”.
“לא אוכל לזקוף את כל התהילה לעצמי”, הסתייג שרגא, “אבל לא מעט סיפורים כאלה מיוחסים אליי בצדק”.
כעת הגיע תורו של שרגא לשתף בסיפורו.
“הדלי הזה שאתה רואה במרפסת, שופך מים על הרב קוק כבר יותר מחמש עשרה שנה. מאז שהוא חזר לארץ מלונדון בסוף מלחמת העולם הראשונה, ובמקום לשוב ליפו, נהיה הרב של ירושלים. אני הייתי שם כשהוא הקים את הרבנות הראשית ועמד בראשה. אני שפכתי עליו מים כשהוא פרסם את הספר שלו, עם הפיסקה ההיא על הצעירים שעוסקים בהתעמלות ונחשבים כמו צדיקים, או משהו כזה.
אני זוכר את הפעם ההיא, כשהוא ליווה את פנחס הרופא בשבת, בסמטאות השכונה. פנחס רכב בעגלה, בעיצומה של השבת, בטענה שהוא נוסע להציל חולה ממוות. הרב קוק הלך אחריו כל הדרך כדי שאף אחד לא יעז לפגוע בו על שהוא מחלל שבת. גם אני לא פגעתי בו, רק על הרב קוק שפכתי מים, והוא כרגיל – ”
כאן שרגא נעצר רגע, בניסיון לבלום את דמעותיו.
“הוא כרגיל לא הגיב בכלל, כי…” ניסה שרגא להמשיך את שטף הדיבור, אבל לא ממש הצליח. “סליחה, אתה מבין, אני אף פעם לא נתקלתי בתופעה כזאת. הוא לא היה הראשון ששפכתי עליו מים, אבל האחד והיחיד שלא הגיב.
“כששפכתי עליו מים בדרכו לפגישה עם הנציב הבריטי, הנציב אמר לי שרק יגיד מי זה החצוף, והוא ידאג שהשלטונות יגרשו אותו מהארץ. אילו זה היה קורה, אפשר היה לעשות מטעמים מהפרשה הזאת. אבל זה לא קרה, כי הרב קוק לא היה מוכן להגיד מילה. כמו אבן. וזה עוד כלום – אחד הקנאים הרציניים יותר, כזה ששפיכת מים היא עוד משחק ילדים בשבילו, היה צריך אישור כדי לשלוח את הבת שלו לטיפול רפואי בחו”ל. מי היה יכול להשיג לו אישור מהבריטים? רק הרב קוק. והוא השיג לו. הוא ידע טוב מאוד בשביל מי הוא חותם על הבקשה, וחתם בכל זאת”.
שרגא השתתק. קולות עמומים של מסע הלוויה נשמעו מרחוק.
“כן, בדיוק בשביל זה באתי הנה”, אמר הצייר. “ציורים של הרב קוק יש הרבה, אבל ציור אחד היה חסר לי: דיוקנו של הרב כשראשו רטוב ממים, ובכל זאת הוא אינו קובל על הרשעה”.
“את זה, לצערי, כבר לא תקבל”, נאנח שרגא.
“לפחות אראה אותך שופך דלי על המלווים של המת, וזה כבר ייתן לי השראה כדי שאשחזר את…”
“לא, זה לא יהיה אותו דבר, ולכן אני גם לא אשפוך אפילו טיפה”, אמר שרגא. “הם יגיבו, או יצעקו חזרה, או יעלו אליי הביתה. תמונה כמו של הרב קוק, שם פניו כחלמיש מול המלעיגים עליו ואינו משיב, שנינו כבר לא נראה לעולם”.
המלווים עברו מתחת לעיניהם של שרגא ואבנר. דלי המים נשאר מלא. הם הביטו אחרי השיירה עד שעברה. “יודע מה”, הציע אבנר, “אולי אני אקח את הדלי איתי? אקנה לך דלי אחר. גם ככה בטח יהיה לך קשה עכשיו להשתמש בו”.
“רק אצלכם מחליפים חפצים כמו גרביים”, עקץ שרגא. “אצלנו יש מסורת. קערת סדר נשארת קערת סדר, שופר נשאר שופר, דלי יישאר דלי. גם אם לא אגע בו לעולם, הוא יישאר בבית הזה”.
האם אכן היה אותו שרגא או משל היה, האם אותו דלי עדיין קיים בירושלים או לא, אין איש יודע. אבל עד היום, גם כשתלמידיו של הרב קוק פרוסים על פני כל הארץ – זקני ירושלים יכולים עוד לראות מים מוטחים בפניהם של אנשי אמת, על לא עוול בכפם, ולזהות שם את בבואתו העיקשת והמחייכת של הרב קוק.