פורסם לראשונה: עולם קטן, שבת הגדול התשפ”ד
שולחן הסדר התפרס על פני כל אולם הנצח, מקצה אל קצה. קשה היה לראות את כולו, ולפעמים נדמה היה שלשולחן הזה אין באמת קצה. יציאת מצרים התיישבה בקצה האחד, בכיסא הסמוך לראש השולחן, ובדקה אם הכל מוכן. על השולחן היו מצות ממצרים, מרור מגלות בבל, בן הבקר של אברהם, הדבש של יהונתן בן שאול, יין ממשתה אסתר, מן, שליו ולוף ממלחמת ששת הימים. גביעי יין היו מפוזרים בין השולחנות, מגביע הכסף של יוסף עד גביע אירופה לתל אביב (לא ברור מי שם אותו על המפה, אבל הוא נשאר על המפה). השולחן נהיה כבד משנה לשנה, אמרה לעצמה יציאת מצרים, אבל אם השולחן הזה מחזיק כבר יותר משלושת אלפים שנה – אפשר לסמוך עליו שימשיך להחזיק מעמד.
הגניזה הקהירית חילקה לכולם הגדות ישנות ממגוון תקופות. על אף הכמות העצומה של המשתתפים, היא לא חששה שלמישהו תהיה חסרה הגדה. לאירוע השנתי הזה יש כבר היסטוריה ארוכה, היא ידעה, או ליתר דיוק – משתתפי האירוע הם עצמם ההיסטוריה הארוכה. פעם בשנה נפגשים כל האירועים לליל סדר אחד, פוגשים זה את זה, אוכלים יחד, מריצים שמועות על מה שהולך ב’עולם הזה’ שם למטה, מחכים שתצטרף אליהם כבר הגאולה השלמה. כך זה תמיד, הזכירה הקהירית לעצמה, הרבה משתתפים, אבל כולם מסתדרים, בעיקר כי אף אחד אינו מגיע בהפתעה. את רוב המאורעות כאן הם צפו כמה שנים לפני שהתרחשו, וידעו מראש להיערך לרגע שבו יצטרפו לשולחן ההיסטוריה.
יציאת מצרים הניחה שעוד מעט יגיע עורך הסדר, ועמדה להשקיט את כולם; אך לפתע השקט השתרר מאליו. בקצה השני של השולחן הופיעה פתאום דמות בלתי צפויה. צעירה מאוד, עטופה בדגל, פצועה, מתקדמת ברגל בוטחת אבל סוחבת בקושי את הרגל השנייה. “סליחה”, אמרה בקול חלוש, “כאן זה שולחן הסדר של ההיסטוריה?”
חורבן בית שני הביט בה במבט חמור סבר. “מי את?” שאל. “לא ראיתי אותך כאן מעולם”.
“אני שיא המצטערת”, אמרה הצעירה, “לא ממש ידעתי איך מצטרפים. בדקתי בגוגל, אישרתי הגעה בווטסאפ…”.
“באיזו שפה היא מדברת?” תהתה החייאת-הלשון-העברית. “היא אמורית, או גרגשית?”
“לא, לא!” התערבה לבנון השנייה. “היא חדשה לגמרי, שומעים עליה”.
“אני… מהשנה”, אמרה הצעירה.
“את לוקחת לי את התואר של הכי צעירה כאן? אני לא אשיר יותר מה נשתנה? זה אסון אקספוננציאלי! אני הולכת להסתגר בבידוד”, זעקה קורונה.
יציאת מצרים הניפה את המטה שלה. “סדר שיהיה כאן!” קראה. “גבירתי הצעירה, אני לא יודעת מאיפה הגעת, אבל בשולחן שלנו יש סדר. לא כל מאורע יכול לקפוץ לכאן ולטעון שהוא חלק מההיסטוריה. אז קודם כל, תגידי מה שמך”.
הצעירה הרכינה את ראשה.
“אין לך שם?” הזדעק חורבן בית שני. “מה את מצפה, שנכניס לשולחן ההיסטוריה מאורעות שאף אחד לא יודע עליהם?”
גירוש אנגליה ופורים קסטיליה הביטו זה בזה במבוכה.
“אני עוד לא סגורה על השם שלי, כי אני עדיין באמצע”, ניסתה הצעירה להסביר. “יש שקוראים לי מלחמת שמחת תורה, השם הרשמי שלי כרגע הוא ‘חרבות ברזל'”.
כל האירועים ההיסטוריים השתתקו ברגע אחד.
“זאת את?” קרא מבצע קדש בהתפעלות. “אמרו לי שאת נלחמת כבר חצי שנה בלי הפסקה!”
“שמענו שהצלחת להשתקם אחרי טבח קשה, ולהשיב מלחמה”, אמרו פרעות ת”ח ות”ט. “הלוואי עלינו…”
“ואני שמעתי איך אנשים מכל הארץ התגייסו לטובת אזור אחד שנמצא בצרה”, אמרה מלחמת יבש גלעד. “אולי פשוט תספרי לנו הכל?”
“הכל? זה יהיה ארוך כמו הגלות…” ענתה המלחמה הצעירה במבוכה.
“היי, אל תיסחפי. אנחנו הגלות”, קראו מסעי הצלב, גירוש ספרד והאינקוויזיציה, שהתפרסו על פני חלק רחב מהשולחן.
חורבן בית שני דפק על השולחן, וכמעט שבר כוס. “די, יש פה סדר!” קרא. “אם את עדיין באמצע, את לא יכולה לשבת איתנו. עוד לא ברור לאן תובילי, איך תסתיימי, אם את יושבת בצד של ‘עומדים עלינו לכלותינו’ או ‘הקב”ה מצילנו מידם’, כמה מקום לתת לך. חכי בסבלנות לסופך!”
שוב השתרר שקט. “איזה מעיק”, לחשה הצהרת בלפור, “מה הוא רוצה? לגרש אותה מהסעודה רק כי לא הזמינו אותה רשמית?”
“הוא כבר עשה את זה פעם אחת”, ענה בלחש המרד הגדול, “אחרת הוא לא היה כאן”.
“אני מציעה שנמתין עד שיבוא אליהו”, אמרה יציאת מצרים. “בתור עורך הסדר, ובעל פרספקטיבה על-דורית, הוא יידע להכריע. תכף הוא מסיים את הסיבוב שלו בין שולחנות הסדר, ומגיע”.
המלחמה החדשה נסוגה צעד אחד אחורה, וכיסתה את פניה בדגל.
“עזבו, אתם צודקים”, היא אמרה. “אני עוד לא סגורה על עצמי. אני גם לא בסדר גודל שלכם; אין לי איזה משה רבנו או דוד המלך, רק מאות אלפי אנשים טובים שמנסים לפעול יחד. אין לי גם נבואה, כך שאני מוסרת את עצמי בלי לדעת אם אצליח. ובעיקר, אני מרגישה כל הזמן שאני לא עושה מספיק. נראה לי שאפרוש. יש כל כך הרבה אנשים במצב קשה שמחכים לי למטה, אני צריכה להמשיך בעבודה”.
האירועים ההיסטוריים הקשיבו לדבריה בהשתאות. ים סוף נקרע מבפנים. הקרב בגבעון עמד בדממה. מלחמת עמלק הרימה ידיים.
“מדהים”, אמר פיצול המלוכה, “לא ראיתי אחדות כזאת במשך כמעט כל שנותיי”.
“ואני לא זוכר גבורה כזאת כבר הרבה זמן”, הוסיף מרד בר כוכבא, “כל זה בחצי שנה? ועוד לפני שהסתיימת?”
“בסדר, בסדר, את אירוע היסטורי כבר עכשיו”, אמר חורבן הבית, “אבל… אין לנו מקום השנה, הכיסאות ספורים. אנחנו נשמור לך מקום של כבוד בפסח הבא”.
“את יכולה לשבת לידי”, אמרה מלחמת עמלק והצטופפה מעט, “שנינו קרבות מול אויב אכזר”.
“לא, שבי לידי”, אמרה מגילת אסתר, “וספרי לי מה היה במתקפה של הפרסים. זה היה ממש עכשיו, נכון?”
חורבן בית שני ניסה לדפוק על השולחן בפעם האחרונה, אבל בדיוק אז נכנסה בסערה מרכבת אש, ונעצרה ליד השולחן. “אליהו מגיע!” קרא מעמד הר הכרמל. “היי, חרבות ברזל, הגעת? מעולה. אני כבר דואג לך למקום”.
רגע לפני שיבוא עורך הסדר, מעמד הר הכרמל הוסיף שני כיסאות-של-אליהו גדולים ומעוטרים. הוא סימן למלחמה הצעירה והנרגשת לשבת, והציע לה מצות, מרור ויין. היא לקחה את המצות והיין, “ובנוגע למרור”, אמרה, “אין צורך, הבאתי מלמטה”.
חורבן הבית הבין שהמאבק שלו חסר סיכוי, אבל נותרה לו בכל זאת שאלה אחת. “למה שני כיסאות?” שאל.
“אם היא כאן”, ענה מעמד הר הכרמל, “תהיה בטוח שבקרוב נצטרך כיסא גם לגאולה השלמה”.