אחרי המלחמה בימי מרדכי ואסתר,

כשהיה צריך לקבוע מצווה לדורות,

קבעו ישראל בחכמתם את משלוח המנות איש לרעהו.

הם ידעו כנראה שכך זה אחרי מלחמה, אפילו כשמנצחים.

לא עת לדבר, עת לחבק.

לאפשר למעשה הנתינה הפשוט להיות לנו לפה.

אכן, אין מילים. לא מגילה, אפילו לא מילה.

אבל הנתינה הפשוטה תביע את כל מה שאנו רוצים להגיד ולא יודעים איך.

את החיבוק, את התמיכה,

את הידיעה שאנחנו כאן,

איש לרעהו.

בשורות טובות,

שנזכה ל’ונהפוך הוא’, מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב.