מתוך הספר “בעוז ובאמונה” – סיפור חייו של הרב אחיעד אטינגר הי”ד.
“יש מישהו שלא פרקו לו? יאללה, בריצה לבדוק מטרות”.
עוד מקצה הסתיים, אבל יום המטווחים עדיין נראה ארוך. החיילים שהצליחו לצלוף במטרות הקרטון פינו את מקומם לחיילים הבאים, והלכו למלא את חובתם החשובה ביותר בתור לוחמים – לנוח בחוץ. שאר הטירונים כבר השתרעו בין המטווחים, מנסים למצוא קצת צל תחת השמש המדברית הקופחת, שמחממת בקרניה את כל הנגב מלבד את חיילי בא”ח גבעתי. אותם היא מחבקת בחום מיוחד, מייבש ומתיש. כל מי שכבר סיים לירות ישב שם תחתיה, וניצל את רגעי החסד שבהם לשום מפקד אין זמן לגשת אליו ולטרטר אותו. ישתבח הבורא, שנתן בליבן של כל יחידות צה”ל להקים מטווחים שמכילים רק כמות מוגבלת של חיילים, כך שתמיד יהיו כמה שיישארו בחוץ. כולם שמחו לתפוס דקות מעטות של שלווה באמצע האימונים המייגעים.
בעצם, כמעט כולם. בצד, לא רחוק מהם, ישב אחד מהחיילים במחלקה עם גמרא פתוחה, ולמד. אחיעד לא היה היחיד שלמד בין האימונים, כמובן; גם שאר חבריו בני הישיבות ניצלו את הרגעים המתים בשביל להחיות את נפשם בלימוד. אבל בין המטווחים המתישים כוחו של אדם היה להם קשה לפתוח ספר, או לעשות כל פעולה אחרת שדורשת מהראש לפעול ומהעיניים להיות פקוחות. רק אחיעד היה לומד גם באותן דקות. לכל משימה ולכל אימון הוא נכנס עד הסוף, ועשה מה שצריך בכל הכוח והמרץ, אבל בכל רגע שלא היה מוקדש לאימונים אלא להווי וצחוק – אפשר היה לראות אותו פורש הצידה ללמוד. כיוון שהתופעה חזרה על עצמה בכל אימון, אף אחד במחלקה לא הופתע.
“תגידו, מי עדיין בפנים?” שאל מלאכי. “נראה כאילו כל המחלקה כבר פה. איך זה שעוד לא סיימנו לירות?”
“בלי שאלות קיטבג”, אמר אבישי. “אל תשאל מי לא סיים, ותגיד תודה שעדיין לא קוראים לנו”.
דוד ספר בכל זאת את החיילים. ליתר ביטחון, למקרה שיבוא אחד מהמפקדים ושוב יטיל עליהם לעשות מצ”ל, כלומר לרשום איפה כל חייל נמצא ברגע נתון זה. “גיא, עודד ואליחי עדיין במטווח”, ענה לשאלה של מלאכי.
“וואי, עם אליחי זה ייקח שנה”, אמר מלאכי.
“הלוואי שהיה לוקח שנה”, אמר נריה, “ככה היינו נשארים פה להתעפץ כל היום”.
“למה נותנים לו מראש לירות?” תהה אבישי. “מה ההווה אמינא של המ”מ שהפעם הוא יצליח לפגוע?”
“לא מבין למה לוקח לו כל כך הרבה זמן”, הצטרף נתנאל לשיחה. “מה הבעיה לירות לפחות שלושה כדורים למטרה? הוא לא רואה טוב, או מה?”
לפתע אחיעד סגר את הגמרא, קם ממקומו והתקרב אליהם.
“מה מזג האוויר הלילה?” שאל.
“קר”, אמר נריה, מופתע מהשאלה. “ביום חם, בלילה קר. מה עוד יכול להיות?”
“סתם קר?” המשיך אחיעד לשאול. “שמעתי שאולי הולך לרדת גשם. נראה לכם שיהיה מסע בכל זאת?”
“אהה… שמעתי משהו על גשם…” גמגם מלאכי. השיחה נראתה לו מוזרה. אחיעד הפסיק את הלימוד רק כדי לדבר על מזג האוויר? מה פתאום משנה לו אם יהיה מסע או לא? הרי הוא צולח את כל המסעות בלי בעיה.
“אין מצב שיבטלו את המסע”, קבע נתנאל בפסקנות, “אף פעם לא עושים את זה”.
“יופי, תודה”, אמר אחיעד וחזר לגמרא.
החברים הביטו זה בזה. הם לא ממש הבינו מה פשר השיחה האחרונה, אך כיוון שהשיחה נגמרה, הם היו חייבים להתחיל אחת אחרת.
“מי היה בקשר עם הישיבה בזמן האחרון?” פתח אבישי את הנושא הבא. “מישהו התארס השבוע או משהו?”
*
עברו כמה ימים. המחלקה סיימה את תרגילי הכיתה וישבה לאכול ארוחת צהריים. אבישי, מלאכי ונתנאל פתחו את מנות הקרב שלהם. לא רחוק מהם ישב אחיעד, שקוע במשנה ברורה.
“התרגיל הזה היה פשוט רצח”, אמר אבישי, “המ”מ סתם התעלל בנו”.
“מה אכפת לו? אנחנו אלה שצריכים להסתער, לא הוא”, אמר נתנאל. “תראה איך ברגע שגם הוא ישתתף בתרגיל, פתאום נרוץ הרבה פחות”.
“נראה לכם שהוא עושה את זה בכוונה?” שאל מלאכי.
“מה, מתעלל בנו?” שאל אבישי. “פשיטא”.
אחיעד סגר את כרך המשנה ברורה והצטרף אליהם. “ממש חם היום”, אמר. “יותר מהרגיל, נכון? אני מרגיש שחם נורא”.
“מה הנפקא מינה אם חם קצת או הרבה? בכל מקרה סיוט”, אמר נתנאל.
“צריך לוודא ששותים מספיק”, אמר אחיעד. “חוץ מזה, ברמה גבוהה של עומס חום אמורים לחדול את האימונים”.
אחיעד חזר למשנה ברורה. אבישי ניסה להיזכר על מה הם דיברו, אבל לא זכר כל כך, וזה גם לא באמת עניין אותו. ממילא הם סתם פטפטו, ולא דנו בדברים ברומו של עולם. “מישהו יודע כמה נגמר המשחק אתמול?” הוא עבר נושא, ובלבו תהה למה אחיעד מתעניין כל כך במזג האוויר, ועוד באמצע הלימוד שלו.
*
לפני השינה, כשכולם התארגנו בשעת הט”ש, זה שוב קרה. הפעם היה זה כשקולות רועשים בקעו מכיוון מחלקה אחרת.
“כמה הם צועקים כל לילה!” התלונן אבישי.
“ובדיבור כל כך נגוע”, הוסיף מלאכי.
“ותמיד אופק צועק יותר מכולם”, אמר נתנאל. “לא מסוגל לשמוע אותו. באמת. אילו היינו באזרחות, הייתי עכשיו…”
ושוב אחיעד סגר את הספר שממנו למד, והצטרף לשיחה למשך לא יותר מדקה. “מחרתיים יוצאים שבת, נכון?” שאל.
“ברור”, אמר מלאכי. “למה, יש איזו שמועה שלא יוצאים?”
“אין מצב שלא יוצאים!” קרא אבישי. “יש שבת חתן לחבר הכי טוב שלי!”
“לא, אין שום שמועה, רק רציתי לוודא”, אמר אחיעד, ושוב חזר ללימודו.
כולם חזרו להתארגן לשינה, רק למלאכי נפל אסימון. הוא הרגיש כמו באמצע סדר בוקר בישיבה, כשהמקורות בגמרא סותרים זה את זה, ופתאום מתגלה הסברה שמיישבת את הכל. הוא שחזר בראשו את כל הפעמים האחרונות שבהן אחיעד הפסיק את הלימוד שלו באמצע, השתתף מעט בשיחה ואז חזר שוב ללמוד. כן, אין ספק, זאת בטוח הסיבה.
האורות כבו, כולם כבר היו במיטות, ישנים לקראת עוד יום מפרך. מלאכי עדיין לא נרדם.
“אבישי”, לחש לחבר שלידו, “אפשר לשאול אותך שנייה משהו?”
“מה קרה?”
“תגיד, זה רק נדמה לי, או שלאחיעד יש קטע בזמן האחרון, להחליף לנו באלגנטיות את נושאי השיחה? גם אתה שמת לב שבאופן שיטתי, הוא עושה את זה בכל פעם שאנחנו מדברים לשון הרע?”