הַקּוֹנִים בַּשּׁוּק הִתְבּוֹנְנוּ בְּנַחַת בַּפֵּרוֹת, בָּדְקוּ אֶת הַיְּרָקוֹת, אַךְ כְּשֶׁהִבְחִינוּ בְּשִׁמְעוֹן – מִהֲרוּ לְשַׁלֵּם. אִישׁ לֹא רָצָה לְחַכּוֹת בַּתּוֹר עִם ‘שִׁמְעוֹן הָרַגְזָן’.
רַק רְאוּבֵן לֹא בָּרַח, מִכֵּיוָן שֶׁהוּא הָיָה הַמּוֹכֵר. הוּא הִבִּיט בְּשִׁמְעוֹן נִגָּשׁ לַמְּלָפְפוֹנִים, סוֹקֵר אוֹתָם בְּמַבָּטוֹ, עַד שֶׁעֵינָיו נִתְקָלוֹת בִּמְלָפְפוֹן אֶחָד רָקוּב בְּמִקְצָת.
“שׁוּב הַמְּלָפְפוֹנִים רְקוּבִים”, רָטַן שִׁמְעוֹן וְעָבַר לָעַגְבָנִיּוֹת. מַבָּטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן עָבַר לָעַגְבָנִיּוֹת. כֻּלָּן הָיוּ אֲדֻמּוֹת וְיָפוֹת, חוּץ מֵאַחַת שֶׁנִּרְאֲתָה יְרֻקָּה בְּמִקְצָת.
“שׁוּב הָעַגְבָנִיּוֹת לֹא בְּשֵׁלוֹת”, רָטַן שִׁמְעוֹן.
“הֵן נִפְלָאוֹת”, אָמַר רְאוּבֵן, “אוּלַי חוּץ מֵאַחַת אוֹ שְׁתַּיִם”.
“אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם?! זֹאת לֹא הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהַתּוֹצֶרֶת רְקוּבָה, תַּתְחִיל לְהַשְׁקִיעַ בִּסְחוֹרָה טוֹבָה”.
“זוֹ הַסְּחוֹרָה הַטּוֹבָה בְּיוֹתֵר בָּעֲיָרָה!” הִתְרַגֵּז רְאוּבֵן.
“אִי אֶפְשָׁר לְהַאֲכִיל בָּהּ אֲפִלּוּ פָּרָה!” הִתְרַעֵם שִׁמְעוֹן.
“רַק אֲנִי בּוֹדֵק כָּל צְנוֹן, כָּל גֶּזֶר וְכָל דְּלַעַת!”
“רַק אֶצְלְךָ בְּכָל תַּפּוּחַ מִסְתַּתֶּרֶת תּוֹלַעַת!”
“לֵךְ מִכָּאן!” צָעַק רְאוּבֵן. “הַכֹּל אַתָּה הוֹרֵס, תָּמִיד אַתָּה כּוֹעֵס!”
“כֻּלָּם כּוֹעֲסִים”, הִצְטַדֵּק שִׁמְעוֹן. “מִי לֹא כּוֹעֵס? לָמָּה רַק אֲנִי אָשֵׁם?”
רְאוּבֵן שָׁתַק לְרֶגַע. “יֵשׁ מִישֶׁהוּ שֶׁאֵינוֹ כּוֹעֵס”, אָמַר, “הַנָּשִׂיא הִלֵּל”.
“שְׁטֻיּוֹת! בֶּטַח גַּם הוּא מִתְרַגֵּז לִפְעָמִים”.
“נִרְאֶה אוֹתְךָ מְעַצְבֵּן אוֹתוֹ”, לִגְלֵג רְאוּבֵן.
“יוֹדֵעַ מָה?” עֵינֵי שִׁמְעוֹן נִדְלְקוּ. “נִרְאֶה אוֹתִי מְעַצְבֵּן אוֹתוֹ! מָה תִּתֵּן לִי אִם אַצְלִיחַ?”
“לֹא תַּצְלִיחַ. אֲנִי מוּכָן לְהִתְעָרֵב עַל אַרְבַּע מֵאוֹת מַטְבְּעוֹת שֶׁלֹּא תַּצְלִיחַ”.
“בְּשִׂמְחָה”, חִיֵּךְ שִׁמְעוֹן וְהוֹשִׁיט יָד לִרְאוּבֵן. “הִתְעָרַבְנוּ”.
יוֹם שִׁישִׁי בַּצָּהֳרַיִם. הִלֵּל, הָרַב הַזָּקֵן, נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל, הִגִּיעַ עָיֵף לְבֵיתוֹ. כַּמָּה זְמַן וּמַאֲמָץ הוּא מַקְדִּישׁ לְלִמּוּד הַתּוֹרָה, כַּמָּה טִרְחָה הוּא טוֹרֵחַ עֲבוּר צְרָכָיו הָרַבִּים שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל. סוֹף סוֹף הַשַּׁבָּת מִתְקָרֶבֶת. אוּלָם עֲדַיִן לֹא הִגִּיעָה שְׁעַת הַמְּנוּחָה: לִפְנֵי כֵן צָרִיךְ לִשְׁטֹף אֶת הַכֵּלִים, לַעֲזֹר בַּבִּשּׁוּלִים, לִשְׁטֹף אֶת הָרִצְפָּה, לְפַנּוֹת אֶת הָאַשְׁפָּה, לְהַצִּיעַ מִטָּה לְאוֹרֵחַ וּלְהִתְּקַלֵּחַ.
הִלֵּל הַנָּשִׂיא נִכְנַס לְהִתְרַחֵץ לִכְבוֹד שַׁבָּת. פָּשַׁט אֶת מַלְבּוּשׁוֹ, חָפַף אֶת רֹאשׁוֹ, אַךְ לְפֶתַע שָׁמַע מִבַּחוּץ קוֹל זוֹעֵק, מִתְגַּלְגֵּל: “יֵשׁ פֹּה הִלֵּל? מִי זֶה הִלֵּל?”
מוּזָר, אָמַר הִלֵּל הַנָּשִׂיא לְעַצְמוֹ, מִי יָכוֹל לְחַפֵּשׂ אוֹתִי בְּשָׁעָה כָּזֹאת, סָמוּךְ לְשַׁבָּת? זֶה כַּנִּרְאֶה אָדָם שֶׁזָּקוּק לִי בִּדְחִיפוּת! אוּלַי עָנִי שֶׁאֵין לוֹ אֹכֶל לַסְּעוּדָה? אוּלַי מִישֶׁהוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁאֵלָה חֲשׁוּבָה בַּהֲלָכָה?
מִהֵר הִלֵּל הַזָּקֵן, נִגֵּב אֶת רֹאשׁוֹ, לָבַשׁ בַּחֲזָרָה אֶת מַלְבּוּשׁוֹ, רָץ אֶל הַדֶּלֶת, וּמִבַּחוּץ עֲדַיִן הַקּוֹל שׁוֹאֵל: “יֵשׁ פֹּה הִלֵּל? מִי זֶה הִלֵּל?”
פָּתַח הִלֵּל הַנָּשִׂיא אֶת הַדֶּלֶת וְרָאָה אִישׁ בִּלְתִּי מֻכָּר. הָיָה זֶה שִׁמְעוֹן. “מָה הַבְּעָיָה? בְּמָה אוּכַל לַעֲזֹר?” שָׁאַל.
“יֵשׁ לִי שְׁאֵלָה”, אָמַר שִׁמְעוֹן.
“שְׁאַל, בְּנִי, שְׁאַל”, אָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן בְּנַחַת.
“זוֹ שְׁאֵלָה דְּחוּפָה וּלְחוּצָה. לָמָּה לָאֲנָשִׁים בְּאֶרֶץ בָּבֶל יֵשׁ רֹאשׁ שֶׁנִּרְאֶה כְּמוֹ בֵּיצָה?”
“שָׁאַלְתָּ שְׁאֵלָה חֲשׁוּבָה, בְּנִי”, הֵשִׁיב הִלֵּל הַזָּקֵן בְּסַבְלָנוּת, “בְּבָבֶל אֵין הַרְבֵּה מְיַלְּדוֹת טוֹבוֹת, וְלָכֵן הַמְּיַלְּדוֹת לֹא תּוֹמְכוֹת נָכוֹן בְּרֹאשׁ הַתִּינוֹק כְּשֶׁהוּא נוֹלָד”.
שִׁמְעוֹן נִדְהַם מֵהַתְּשׁוָּבה הַנִּנּוֹחָה וּמִהֵר לְהִסְתַּלֵּק מֵהַמָּקוֹם.
שָׁב הִלֵּל הַנָּשִׂיא לְעִסּוּקָיו אַךְ לְפֶתַע שָׁמַע מִבַּחוּץ קוֹל זוֹעֵק, מִתְגַּלְגֵּל: “יֵשׁ פֹּה הִלֵּל? מִי זֶה הִלֵּל?”
פָּתַח הִלֵּל הַזָּקֵן אֶת הַדֶּלֶת וְרָאָה שׁוּב אֶת אוֹתוֹ אִישׁ בִּלְתִּי מֻכָּר. “מָה הַבְּעָיָה? בְּמָה אוּכַל לַעֲזֹר?” שָׁאַל.
“יֵשׁ לִי שְׁאֵלָה”, אָמַר שִׁמְעוֹן.
“שְׁאַל, בְּנִי, שְׁאַל”, אָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן בְּנַחַת.
“זוֹ שְׁאֵלָה חֲשׁוּבָה עַד מְאוֹד. לָמָּה לָאֲנָשִׁים מֵהָעִיר תַּדְמֹר יֵשׁ עֵינַיִם טְרוּטוֹת (מְמַצְמְצוֹת וְרַכּוֹת)?”
“שָׁאַלְתָּ שְׁאֵלָה חֲשׁוּבָה, בְּנִי”, הֵשִׁיב הִלֵּל הַזָּקֵן בְּנַחַת, “זֶה מִפְּנֵי שֶׁבָּאֵזוֹר שֶׁלָּהֶם יֵשׁ הַרְבֵּה חוֹל, וְהוּא נִכְנָס לָהֶם לַעֵינַיִם”.
שִׁמְעוֹן לֹא יָדַע מָה לוֹמַר. הִלֵּל הַנָּשִׂיא לֹא הִתְרַגֵּז עַל הַשְּׁאֵלָה הַמּוּזָרָה, וַאֲפִילוּ עָנָה בְּסַבְלָנוּת. “אֶהְמְ… תּוֹדָה רַבָּה”, אָמַר, וְהִסְתַּלֵּק מִשָּׁם.
כַּעֲבוֹר זְמַן קָצָר שׁוּב נִשְׁמַע מִבַּחוּץ קוֹל זוֹעֵק, מִתְגַּלְגֵּל: “יֵשׁ פֹּה הִלֵּל? מִי זֶה הִלֵּל?”
פָּתַח הִלֵּל הַזָּקֵן אֶת הַדֶּלֶת, וְשׁוּב אוֹתוֹ אִישׁ. “מָה הַבְּעָיָה? בְּמָה אוּכַל לַעֲזֹר?” שָׁאַל.
“הַפַּעַם זוֹ שְׁאֵלָה בֶּאֱמֶת חֲשׁוּבָה. לָמָּה לָאֲנָשִׁים בְּאַפְרִיקָה יֵשׁ רֶגֶל רְחָבָה?”
“שָׁאַלְתָּ שְׁאֵלָה חֲשׁוּבָה, בְּנִי”, הֵשִׁיב הִלֵּל הַנָּשִׂיא בְּנַחַת, “זֶה מִפְּנֵי שֶׁהֵם הוֹלְכִים בַּבּוֹץ כָּל הַזְּמַן, אַפְרִיקָה מְלֵאָה בִּצּוֹת”.
שִׁמְעוֹן עָמַד נָבוֹךְ מוּל הִלֵּל הַזָּקֵן, אַךְ הֶחְלִיט לֹא לְוַתֵּר. “יֵשׁ לִי עוֹד הַרְבֵּה שְׁאֵלוֹת לִשְׁאֹל”, אָמַר, “פָּשׁוּט אֵינֶנִּי רוֹצֶה שֶׁתִּכְעַס עָלַי…”
אוּלָם גַּם הִלֵּל הַזָּקֵן לֹא וִתֵּר וְהִמְשִׁיךְ לִנְהֹג בְּסַבְלָנוּת. “בְּבַקָּשָׁה”, אָמַר בְּחִיּוּךְ, “אֲבָל חֲבָל שֶׁתַּעֲמֹד בַּחוּץ, הִכָּנֵס בְּבַקָּשָׁה הַבַּיְתָה”.
שִׁמְעוֹן נִכְנַס לְבֵיתוֹ שֶׁל הִלֵּל הַנָּשִׂיא. הַבַּיִת נִרְאָה כְּמוֹ בְּכָל יוֹם שִׁשִּׁי בַּצָּהֳרַיִם: צָרִיךְ עוֹד לִשְׁטֹף כֵּלִים, לְהַמְשִׁיךְ לַעֲזֹר בַּבִּשּׁוּלִים, לִשְׁטֹף אֶת הָרִצְפָּה, לְפַנּוֹת אֶת הָאַשְׁפָּה וְהִלֵּל עֲדַיִן לֹא סִיֵּם לְהִתְרַחֵץ, אֲבָל הוּא עָזַב הַכֹּל בִּשְׁבִיל הָ”אוֹרֵחַ”. הִלֵּל הַזָּקֵן הִתְיַשֵּׁב לְיַד הַשֻּׁלְחָן וְהוֹשִׁיב אֶת שִׁמְעוֹן מוּלוֹ. “בְּבַקָּשָׁה, אֲנִי מַאֲזִין לִשְׁאֵלוֹתֶיךָ”.
שִׁמְעוֹן הֵבִין שֶׁשּׁוּם שְׁאֵלָה שֶׁלּוֹ לֹא תַּצְלִיחַ לְהַכְעִיס אֶת הִלֵּל הַנָּשִׂיא. “יֵשׁ לִי רַק שְׁאֵלָה אַחַת”, אָמַר, “אַתָּה הִלֵּל, שֶׁכֻּלָּם קוֹרְאִים לוֹ ‘הִלֵּל הַנָּשִׂיא’?”
“אָכֵן, אֲנִי הִלֵּל”, הֵשִׁיב הִלֵּל הַזָּקֵן.
“אָז… הַלְוַאי שֶׁלֹּא יִהְיוּ עוֹד אֲנָשִׁים כָּמוֹךָ!” זָעַק שִׁמְעוֹן.
“מַדּוּעַ?” נִדְהַם הִלֵּל.
שִׁמְעוֹן פָּרַץ בְּבֶכִי. “כִּי בִּגְלָלְךָ הִפְסַדְתִּי אַרְבַּע מֵאוֹת מַטְבְּעוֹת בְּהִתְעָרְבוּת!”
הִלֵּל הַזָּקֵן חִיֵּךְ וְהִנִּיחַ אֶת יָדוֹ עַל כְּתֵפוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן. “אוּלַי הִפְסַדְתָּ כֶּסֶף”, אָמַר, “אֲבָל הִרְוַחְתָּ מוּסַר הַשְׂכֵּל שֶׁחָשׁוּב לָקַחַת: אֵין דָּבָר חָשׁוּב מִסַּבְלָנוּת וּמִדִּבּוּר בְּנַחַת”.