יוֹם בָּהִיר בְּבָבֶל, שְׁרָבִי וְקֵיצִי,

הַמּוֹכְרִים צוֹעֲקִים, הַקּוֹנִים מְרֻצִּים.

תַּפּוּחִים וּתְמָרִים, דָּג מָלוּחַ וּפִתָּה

כְּמוֹ בְּכָל יוֹם בְּשׁוּק פֻּמְבְּדִיתָא.

כַּמָּה אֲנָשִׁים שֶׁסִּיְּמוּ כְּבָר לִקְנוֹת

יָכְלוּ לֶאֱרֹז וְהַבַּיְתָה לִפְנוֹת

לוּלֵא הֵם הֵחֵלּוּ פִּתְאוֹם מַבְחִינִים

בִּדְבַר־מָה מוּזָר בֵּין הַדּוּכָנִים:

 

אִישׁ הוֹלֵךְ בִּמְהִירוּת, מַמָּשׁ כִּמְעַט רָץ,

נִרְגָּשׁ וְשָׂמֵחַ, וְגַם דֵּי נִמְרָץ.

גַּם עוֹזְרוֹ הָאִישִׁי לְפָנָיו שָׁם עוֹבֵר

(כִּי הָאִישׁ צָרִיךְ קְצָת עֶזְרָה, הוּא עִוֵּר).

 

מִי הָאִישׁ הַנִּרְגָּשׁ? הָאֱמֶת, זֶה לֹא סוֹד,

הָיָה זֶה חָכָם מְפֻרְסָם עַד מְאוֹד.

אָז הִנֵּה, בְּעוֹד רֶגַע שְׁמוֹ יֵחָשֵׂף:

לֶחָכָם הַיָּדוּעַ קָרְאוּ רַב יוֹסֵף.

 

רַב יוֹסֵף הָיָה מְאֻשָּׁר דֶּרֶךְ קֶבַע

אֲבָל אוֹתוֹ בֹּקֶר – שָׂמֵחַ וָרֶבַע.

מַדּוּעַ הָרַב כֹּה שָׂמֵחַ פִּתְאוֹם?

לְמִי יֵשׁ מֻשָּׂג מָה קָרָה לוֹ הַיּוֹם?

 

וְהִנֵּה רַב יוֹסֵף מַתְחִיל כְּבָר לִקְנוֹת,

הִנֵּה שָׁם כְּבָר קוֹרֵא לֹו מוֹכֵר הַיֵּינוֹת:

“קְנֵה יַיִן יָשָׁן שֶׁכְּמוֹתוֹ לֹא שָׁתִיתָ,

יַיִן כָּזֶה אֵין בְּכָל פֻּמְבְּדִיתָא!”

 

עוֹנֶה רַב יוֹסֵף: “אָנָּא תֵּן לִי בַּקְבּוּק,

וְעַתָּה אֲמַהֵר – אֵין לִי זְמָן לְחִבּוּק

וְגַם לֹא לְצִחְקוּק, בֶּטַח לֹא לְנִשּׁוּק,

כִּי כַּמָּה יוֹסֵף יֵשׁ פֹּה בַּשּׁוּק!”

 

מַבִּיטִים אֲנָשִׁים בְּעֵינַיִם תְּמֵהוֹת

אַךְ אוֹתָם רַב יוֹסֵף לֹא יַצְלִיחַ לִרְאוֹת

(כִּי כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, הָיָה הוּא עִוֵּר)

וְהִנֵּה לְדוּכַן הַפֵּרוֹת הוּא עוֹבֵר.

 

וּכְמוֹ בְּכָל קַיִץ, בְּשֵׁלִים הַפֵּרוֹת

וְקוֹרֵא הַמּוֹכֵר בְּפָנִים מְאִירוֹת:

“קְנֵה שְׁזִיפִים שֶׁכְּמוֹתָם לֹא רָאִיתָ,

פֵּרוֹת כֹּה טוֹבִים אֵין בְּכָל פֻּמְבְּדִיתָא!”

“תֵּן לִי סַל תְּאֵנִים וּתְמָרִים וְצִמּוּק,

וְעַתָּה אֲמַהֵר – אֵין לִי זְמָן לְנִמּוּק,

בְּלִי שִׁהוּק, בְּלִי גִּהוּק וְגַם בְּלִי נִשּׁוּק,

כִּי כַּמָּה יוֹסֵף יֵשׁ פֹּה בַּשּׁוּק!”

 

מַבִּיטִים אֲנָשִׁים, עֵינֵיהֶם שׁוֹאֲלוֹת:

מָה זֶה קָרָה? מִי יוּכַל לְגַלּוֹת?

לְאַף אֶחָד אֵין שׁוּם הֶסְבֵּר לַמַּצָּב,

בֵּינְתַיִם מַמְשִׁיךְ רַב יוֹסֵף לַקַּצָּב.

 

בְּשָׂרִים מִכָּל סוּג מַמְתִּינִים בַּדּוּכָן,

הַמּוֹכֵר לְהַמְלִיץ עֲלֵיהֶם כְּבָר מוּכָן:

“עֵגֶל כָּזֶה – שׁוּם פָּרָה לֹא הִמְלִיטָה,

בָּשָׂר שֶׁכָּזֶה אֵין בְּכָל פֻּמְבְּדִיתָא!”

“תֵּן לִי שְׁלוֹשָׁה קִילוֹגְרָם בְּדִיּוּק,

וְעַתָּה אֲמַהֵר – אֵין לִי זְמָן לְפִהוּק,

אֵין לִי זְמָן לְתִקְתּוּק, לְצִקְצוּק, לְשִׁקְשׁוּק,

כִּי כַּמָּה יוֹסֵף יֵשׁ פֹּה בַּשּׁוּק!”

 

מַבִּיטִים אֲנָשִׁים, וּמֵרֹב סַקְרָנוּת

עוֹזְבִים אֶת כָּל הַסְּחוֹרָה בַּחֲנוּת

וְהוֹלְכִים אַחֲרֵי רַב יוֹסֵף וּמְשָׁרְתוֹ

עַד שֶׁבָּאִים הֵם אֶל דֶּלֶת בֵּיתוֹ.

 

וּבְבֵית רַב יוֹסֵף – אֵיזוֹ הֲמֻלָּה!

הֲמוֹן הֲכָנוֹת לַסְּעוּדָה הַגְּדוֹלָה:

הִנֵּה אִישׁ עָסוּק בְּנִקּוּי וּמֵרוּק,

רַב יוֹסֵף מִסְתַּכֵּל וְאוֹמֵר לוֹ: מַבְּרוּק!

זוֹ עוֹרֶכֶת שֻׁלְחָן מֻקְפָּד וְהָדוּק,

זֶה חוֹתֵךְ סָלַט חַסָּה נָקִי וּבָדוּק,

אִישׁ אֶחָד כֹּה עָסוּק מְדַבֵּר בְּלִי פִּסּוּק

מְמַעֵךְ עַגְבָנִיָּה וּמוֹסִיף עוֹד רִסּוּק.

הֵם עוֹבְדִים כְּמוֹ שָׁעוֹן, בְּדִיּוּק וּבְדִקְדּוּק

שֶׁהַכֹּל יִהְיֶה מוּכָן עַד רָמַת הַפִיסְטוּק,

וְהִנֵּה רַב יוֹסֵף (שֶׁגַּם הוּא דֵּי עָסוּק)

אוֹמֵר לְכֻלָּם: “זֶהוּ זֶה, סוֹף פָּסוּק!

הֲכָנוֹת אַחֲרוֹנוֹת, לְמִי שֶׁדָּאַג

נַעֲשֶׂה כְּבָר מָחָר בְּבֹקֶר הַחַג”.

 

מַבִּיטִים אֲנָשִׁים, וְתוֹהִים – מִי יֵדַע

לִכְבוֹד מָה מֵכִין רַב יוֹסֵף סְעוּדָה?

בְּלִי לִפְגֹּעַ, חָלִילָה, וּבְלִי הִתְחַצֵּף

עוֹמְדִים הֵם בְּשֶׁקֶט לִפְנֵי רַב יוֹסֵף,

שׁוֹאֲלִים בְּנִמּוּס וְכִמְעַט בִּדְמָמָה:

“הָרַב, אֶפְשָׁר רַק לִשְׁאֹל… בִּשְׁבִיל מָה?”

וּמֵשִׁיב רַב יוֹסֵף בְּשִׂמְחָה וְאוֹרָה:

“לִכְבוֹד שָׁבוּעוֹת, חַג מַתַּן הַתּוֹרָה!”

“וְזוֹ הַסִּבָּה לְכָל הַשִּׂמְחָה?

אָז רַק עוֹד שְׁאֵלָה, בִּמְחִילָה מִכְּבוֹדְךָ.

זְמַנְּךָ כֹּה לָחוּץ וְדָחוּק וְעָשׁוּק,

אֲבָל… כַּמָּה יוֹסֵפִים בֶּאֱמֶת יֵשׁ בַּשּׁוּק?”

 

מְחַיֵּךְ רַב יוֹסֵף, מְחַיֵּךְ וּמַסְבִּיר:

“הַרְבֵּה אֲנָשִׁים יֵשׁ בַּשּׁוּק שֶׁבָּעִיר

וְלִפְנֵי שֶׁנִּתְּנָה הַתּוֹרָה אֶל הָעָם

הָיָה כָּל אֶחָד אִישׁ פָּשׁוּט כְּמוֹ כֻּלָּם.

מֵאוֹת אַבְרָהָם, וְיִצְחָק – אֲלָפִים,

שָׂרוֹת וְרִנּוֹת, וְגַם יוֹסֵפִים,

אַךְ עַכְשָׁו, כְּשֶׁנִּתְּנָה הַתּוֹרָה לָאֻמָּה,

קְחוּ נָא אוֹתִי לְמָשָׁל, לְדֻגְמָה:

לָמַדְתִּי, שִׁנַּנְתִּי, יָמִים וְלֵילוֹת

עַד שֶׁהִתְחַלְתִּי בַּתּוֹרָה לַעֲלוֹת.

עוֹד חָכְמָה לִי נוֹסְפָה, עוֹד לִמּוּד הִתְוַסֵּף

עַד שֶׁהָפַכְתִּי לִהְיוֹת רַב יוֹסֵף

וְעַכְשָׁו, בִּזְכוּת הַתּוֹרָה שֶׁאִתִּי

בְּכָל פֻּמְבְּדִיתָא אֵין ‘יוֹסֵף’ כְּמוֹתִי…

וְזֶה לֹא רַק אֲנִי, כָּל אָדָם שֶׁלּוֹמֵד –

מַשְׁקִיעַ, עָמֵל, בַּמָּקוֹם לֹא עוֹמֵד –

מְגַלֶּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּעוֹלָם מַשְׁמָעוּת,

הוּא אָדָם מְיֻחָד, עִם תַּפְקִיד וּמַהוּת.

אֶת עֶרְכּוֹ הַמְּיֻחָד הוּא יוֹדֵעַ עַתָּה:

אֵין עוֹד יוֹנִי כְּמוֹתוֹ, אֵין עוֹד נֹעָה כְּמוֹתָהּ.

כָּל סִיגָל וּמִיכַל וְיוּבַל וְיוֹתָם

הַתּוֹרָה מְגַלָּה כַּמָּה אֵין עוֹד כְּמוֹתָם.

 

וְעַכְשָׁו נִפָּרֵד, כִּי עוֹד כַּמָּה שָׁעוֹת

יַתְחִיל כְּבָר הַחַג הַנִּפְלָא – שָׁבוּעוֹת,

אֲבָל בּוֹאוּ מָחָר בַּצָּהָרַיִם בְּדִיּוּק

מְלֵאִים בְּאֹשֶׁר, שִׂמְחָה וְסִפּוּק,

בְּלִי עִכּוּב וְאִפּוּק וְסָפֵק וּפִקְפּוּק

רַק עִם צְחוֹק וְשִׂמְחָה וְחִבּוּק וְנִשּׁוּק,

כִּי בִּזְכוּת הַתּוֹרָה – אֵין כְּמוֹתֵנוּ בַּשּׁוּק!”