בגלל חלוקת עבודה לא מוצלחת לדעתי (חיים), יוצא שרוב הטקסטים שיוצאים מהבית שלנו ורואים אור – הם אלה שאני כתבתי. אבל הכותבת המוכשרת בינינו היא אפרת, שכל פוסט שני שלה בפייסבוק ראוי לתלות ולמסגר.
(למה כל פוסט שני? כי כל פוסט ראשון של אפרת הוא שיתוף או פרגון או עזרה למישהו אחר. תסתכלו בציר הזמן שלה, אין דברים כאלה)
אז לרגל יום ההולדת של אפרת, ולטובת כל מי שלא עוקב בפייסבוק, בחרתי את הפוסטים האהובים עלי מחמש השנים האחרונות. לאו דווקא לפי סדר כרונולוגי. מוזמנים לקרוא בהנאה.
1.
הפעם כשנוגי חזרה מהגן היא סיפרה לי שהיא הייתה צריכה להיות פאואריינג’רס היום ולא היה לה כיף, כי הילדים רצו לשחק בזה ולא במשפחה של ארנבים. הם אמרו שפאואריינג’רס יותר חזקים מארנבים. אמא, נכון גם הארנבים חזקים?
(לשאלתכם: כן, ואפילו פירטתי, הסברתי ונימקתי)
2.
כמה אני מכורה להגהה? קלטתי עכשיו שגיאות כתיב בשפה שבכלל לא קיימת.
“אלה המכושפת” (גייל קרסון לוין) הוא ספר הנוער שאני כמעט הכי אוהבת. אני מסוגלת לקרוא בו אלף פעם, ואני אפילו לא יודעת למה. אולי בגלל עריכת הלשון שקולעת בדיוק לטעם שלי, ובגלל התרגום המצוין. אולי בגלל השפות המומצאות שיש בו. זה מדליק להמציא שפות, והכתיב של כל אחת מהן בספר עוד יותר מגניב (תרגום מוצלח, כבר אמרתי?). אבל הוא לא אחיד! סימנתי למשל מילה אחת, את המילה שפירושה “טעים”. הנה היא בשלוש גרסאות בספר.
זה לא בהכרח טעות. יכול להיות שגם במקור הלועזי הכתיב שונה, ובכלל שבשפת המפלצים הכתיב או ההגייה משתנים בהתאם למקום המילה במשפט או על פי התפקיד שלה. אבל מדליק אותי שעליתי על זה
3.
ביום הראשון של הלימודים הלכנו יחד לבית הספר. השביל מהשער ועד לבניין היה ארוך, קיוויתי שייגמר כבר. התלמידים הוותיקים נראו לי גדולים מאוד, לא האמנתי שהם ענקיים כאלה. חולצת התלבושת הייתה מכוערת בעיניי. הרגשתי שכולם מסתכלים עליי. הילקוט החדש בלי הגלגלים היה גדול כל כך, והוא לחץ לי בגב, מאחור, באזור המותניים. זה הציק לי וגרם לי לחשוב על הספרים שהיו בו. אני אוהבת לקנות חוברות וספרי ילדים חדשים, אבל בדרך כלל אני קוראת את השמות שלהם, ואת מה שכתוב בהם מאחור, ובוחרת אותם בעצמי. הפעם קנינו אותם לפי רשימה, ואפילו לא אנחנו הכנו אותה. כבר עיינתי בכל הכותרות, בכריכות האחוריות ובעמודים הראשונים, ובכל זאת הרגשתי מבוהלת, לא ידעתי מה הולך להיות בספרים האלה.
ידענו איפה כיתה א’, ובכל זאת המנהלת עמדה בכניסה לבית הספר, חייכה אלינו והפנתה אותנו בכיוון הנכון. הרגשתי שבכל מקום רואים עליי שאני חדשה פה, ובמקום להתרגש, זה עשה לי תחושה לא נעימה. התיישבתי בכסא ליד השולחן הקטן וליד ילדה שמעולם לא פגשתי. הכסא היה לא נוח, הרגליים שלי התנדנדו מעל ברזלים שחיזקו את השולחן, מפריעות להתרכז. הרמתי את הראש כדי לראות את המורה ואת הלוח שנכתב עליו “שלום כיתה א'”. זה עיקם לי את העורף, וגם הרגשתי קטנה כל כך ככה. התגעגעתי לאחות הקטנה שהלכה היום לגן, סוף סוף היא תרגיש גדולה שם.
ידעתי שבשמונה יהיה צלצול, ולא ידעתי איזה שיר ישמיעו בו. לא אהבתי את השיר הזה. המורה התחילה לדבר ואמרה המון מילים שהבנתי, אבל לא הבנתי כיצד הן מתחברות. לפני שהצלחתי להסיק מה יצא מכל זה, כבר קיבלנו משימה. על השולחן מולנו הונח דף, והסתכלתי מסביב לבדוק אם הבנתי את ההוראות כמו כולם. פתאום שמתי לב למשהו שלא חשבתי עליו, שכאן אין שום אפשרות לעבור לתחנה אחרת, לא לפינת המשחקים הנוחה ולא לפינת הספרייה ולא לפינת המשפחה. הוצאתי מהתיק את הקלמר החדש והצגתי על השולחן קצת מן הטושים והצבעים. בבית חיכו לנו סוגים רבים של מכשירי כתיבה, מסודרים בכוסות צבעוניות גדולות שקנינו יחד ב”איקאה” לפני שאכלנו שם במסעדה. לא רציתי לעשות מה שאומרים לנו, רציתי לדבר, אבל לא ידעתי מה לומר. הרגשתי שזה לא בדיוק מפגש.
הציור יצא יפה, אבל לא ידעתי מה יעשו בו. חיכיתי שאולי המורה תגיד, ובינתיים לא הצלחתי לעצור את הדמעות. ישבתי ובכיתי, מוציאה עוד ועוד ממחטות מהילקוט החדש, עד שניגשה אליי אשה שלא ידעתי מה שמה ולא מה תפקידה בבית הספר. היא הוציאה אותי מהכיתה וליוותה אותי בעדינות לשער, מסבירה לי: אולי עדיף שתלכי עכשיו, אני בטוחה שמכאן הבת שלך תדע להסתדר בעצמה.
4.
לפני שער הגן נוגי עצרה, שמחה וצחקה, והמשיכה איתי. שאלתי אותה למה היא עצרה והיא סיפרה לי: ראיתי חילזון! זה היה חילזון גדול ויפה, צועד על גליל נייר טואלט מקושט שנשמט כנראה מאחד הגנים מסביב. הסתכלנו בחדווה: זנב, מחושים, שביל יפה ורטוב מאחוריו, מהמם! התלבטתי אם לומר לה שכדאי להזיז אותו כדי שלא ידרכו עליו בלי לשים לב. החלטתי להזיז אותו בעצמי אחרי שתיכנס לגן. לא רציתי לגלות לה איזו סכנה נשקפת לחלזונות שצועדים באמצע השביל, ולא רציתי לגלות לה שיש אנשים שלא שמים לב לשבלולים באמצע השביל. אמרנו שלום בשער. חיכיתי חצי דקה והסתובבתי. שלושה הורים ושלושה ילדים הגיעו עכשיו לגן. אחרי שעברו, כבר לא היה מה להציל. אני יודעת שבפעם הבאה אלמד אותה להזיז את החילזון הגדול בעצמה. אלוקים, נכון שהרבה פעמים אנחנו לא חמודים ויפים כמו חלזונות. תודה שאתה נותן לנו חיים ארוכים משלהם כדי שנספיק לשנות זאת.
5.
אמצע הלילה, צרחות: חיים, קום מהר, הצילו, יש כאן עכבר, אני לא יורדת מהכיסא ולא מתקרבת למטבח עד שתמגר אותו!
לפנות בוקר, קול עייף: טוב, בוא נלך לישון, כבר לא נתפוס אותו היום. אני אביא לו מחר מלכודת. נחסום לו את הכניסה למטבח.
בוקר, קול אימהי אותנטי הקרוי בלשון המקצועית motherise: ילדות, בואו ליטול ידיים במטבח. אוי, למה נבהלת? אה, ראית חיה רצה כאן? זה שום דבר, זנב של עכבר. הוא בא להסתובב כאן קצת ומחר הוא ימצא לו בית חדש, תראי כמה שהוא חמוד.
6.
טוב, אז אחרי שבכינו על יום הלשון העברית, יש מי שכבר שלוש שנים (וואו.) עבד כדי לעשות את זה טוב.
למדתי לשון בלי תעודת הוראה, בכוונה תחילה. בשנת השירות הלאומי שלי הכנתי תלמידים לבגרות בלשון באופן פרטני. העפתי להם את מחברות הסיכומים מבית הספר והצגתי להם את השיטה השורשית שלמדתי אצל המורה זהבה זר-כבוד באולפנת צביה במעלה אדומים, כשאני נלהבת ויסודית עם אור בעיניים.
“שום ‘הוא בעבר’!” צעקתי עליהם, “תסתכלו על הדגשים, על השוואים, על טבלת המשקלים!” ‘הוא בעבר’ הם אומרים לי.
בלי תעודת הוראה.
מורה ללשון אני לא רוצה להיות. אבל אני מחנכת ללשון. אני עורכת לשון בעיתון הילדים הדתי-לאומי הנפוץ ביותר, אני מנקדת ועורכת ספרי ילדים. אני מחנכת-לשון, מה אפשר יותר מזה?
לנצח אהיה ילדה ותלמידה, לא יעזור כלום. כשמדברים ביום הלשון העברית על חידושי מילים גם אני נרתעת. כשדוחפים לי בכפית דקדוקי לשון סתם כי צריך גם אני נחנקת. כשפוקחים לי את העיניים למה שהלשון העברית מאפשרת, ועושים את זה בדיוק מתוך המקום שבו אני חיה ויוצרת, שאותו אני צורכת – הלב שלי נפתח.
7.
כשהדאגה שלי לעכבר הדוחה הזה נהיית מוגזמת:
“מה הוא עשה יומיים בחדר העבודה? אני יודעת שעכברים מכרסמים דפים, אבל מה, הוא נהיה שבע מזה?”
מחקרים מוכיחים שאחרי לידה שלישית גם הגנים הפולניים משלשים את עצמם.
8.
בתור התחלה, להלן ארבעה שירים שמושמעים תמיד בעיתוי הממש-לא-נכון שלהם:
1. “גשם, בוא” – *לא שיר של חורף*. יש לשיר כשכבר אביב והגבעות כולן ירוק בוער, בגעגוע לגשם. אפשר להתחיל ברגע שהחורף נגמר.
2. “יום יום חג” – כשמו כן הוא: שיר של *יום יום*. מדבר על החג הפשוט שבו התינוקות לומדים ללכת והאופה אופה לי את הלחם. לא נועד לחג כמו חנוכה, ובטח שלא לפסח.
3. “מת אב ומת אלול” – אין לשיר באלול, ולא באף אחד מן החודשים המוזכרים בו. יש להתחיל מינימום בראש חודש מרחשוון, אך ורק לאחר שנאסף תשרי והקיץ גוֹוע סופית.
4. “באביב את תשובי חזרה” – *לא שיר של אביב*. יש לשיר רק כשעל ראשינו שוב נושרות טיפות של גשם, וכשרוח סתיו מפזרת עלי שלכת בחול. כשמחכים לאביב.
מוגש כשירות לציבור, לעורכי תכניות מוזיקה ברדיו ולאנשים הסובלים מאלרגיה לשירים שמושמעים בדיוק בעיתוי הלא נכון.
9.
הבת שלי שמעה את השיר “ילד סנדוויץ’ זה אני” ושאלה מה זה סנדוויץ’.
שִׂים לִי אוֹתָם בִּגְרָפִיקָה יָפָה
(הַצִּלּוּמִים בַּאֲדִיבוּת הַמִּשְׁפָּחָה)
כִּי הַתְּמוּנָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁלָּהֶם מְרֻטֶּשֶׁת, חֲתוּכָה
– הַקְּבָצִים בְּאֵיכוּת נְמוּכָה –
אָז שִׂים לִי אוֹתָם בַּעֲטִיפָה
שֶׁל גְּרָפִיקָה יָפָה. חַכֵּה! תּוֹסִיף
נֵר, כִּי בְּלִי הָאִיּוּר הַזֶּה
כְּלוּם כָּאן לֹא בּוֹעֵר. בְּבָתֵּי הָאֲבֵלִים
הַכֹּל עַכְשָׁו חָסֵר, אֲבָל כָּאן אֲנִי אוֹמֵר –
יָדֵינוּ מִמֵּילָא רֵיקוֹת, רְפִיסוּתֵנוּ חֲשׂוּפָה,
אֵין בְּרֵרָה, שִׂים לִי אוֹתָם בִּגְרָפִיקָה יָפָה.
(מתוך הפייסבוק של ראש הממשלה)
“כְּשֶׁאַתָּה קָם בַּבֹּקֶר, פּוּ,” אָמַר חֲזַרְזִיר לְבַסּוֹף, “מָה הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן שֶׁאַתָּה אוֹמֵר?”
“מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ,” אָמַר פּוּ. “וּמָה אַתָּה אוֹמֵר, חֲזַרְזִיר?”
“אֲנִי אוֹמֵר, ‘הָלוֹ, מִי זֶה?'” אָמַר חֲזַרְזִיר. “זֶה מָה שֶׁקּוֹרֶה בְּדֶרֶךְ כְּלָל.”
פּוּ הִנְהֵן בְּכֹבֶד רֹאשׁ.
“זֶה מַמָּשׁ לֹא אוֹתוֹ הַדָּבָר,” הוּא אָמַר.
12.
בדיעבד אך לתועלת הציבור ולעורכי תוכניות המוזיקה ושדרניהן, להלן רשימה נבחרת של שירים ש*אינם* מתאימים להשמעה בחגים ובימי חול המועד:
– בואי נעשה לנו חג
– יש לי יום יום חג
– שיר לערב החג
13.
#מסיבת_סיום: הילדים שקיבלו טרופית וחזרו לשבת במקום לשתות אותה הם ילדים שהבינו את הגן.
14.
שֶׁמֶן הַקּוֹקוּס
כְּבָר כִּמְעַט מוּצָק, הַסְּתָו
נִכְנַס הַבַּיְתָה
15.
השוקולד נקודתי, ואינו מהווה הפרה של הדיאטה.
(בתגובה לפיקוד העורף: אירוע הירי נקודתי, ואינו מהווה הפרה של הפסקת האש)
16.
יושבים על ספה ריקה בסלון מסודר והילדות ישנות? קבלו: מלאך שבא במוצאי שבתות ואומר “אמן, יהי רצון כך גם למוצאי שבת הבאה”.
17.
שלום J.K. Rowling,
מה שלומך?
קוראים לי אפרת אקשטיין. נשואה, אמא לשלוש ילדות. גרה ביישוב קדימה בישראל. בת עשרים ושלוש.
אני ובעלי עוסקים בכתיבה ובעריכת ספרים, ואנחנו יודעים כמה חשוב ליוצרים לשמוע חוויות של קוראים על היצירה שלהם. אולי זה נכון גם לגבייך, אף על פי שבמקרה הזה אני אחת מתוך מיליונים.
כשקראתי את הספרים האחרונים בסדרה (הארי פוטר, אלא מה), אי שם בגיל העשרה המוקדם, הפנטזיה הפכה מבחינתי ללא-אמינה. כל העלילה פשוט לא הצליחה ליצור בי אמון: משרד הקסמים עושה הכל כדי לשקר לציבור? מה כל כך קשה בהבנה שיש מלחמה, ויש להילחם בה?
עברו כמה שנים, בגרתי ופתאום זה הכה בי: הפנטזיה הזאת היא מציאות. לא בהשאלה. לא כמשל. היא מתרחשת אחת לאחת. יש איומים על חיי ועל חיי משפחתי וקרוביי רק בשל תפיסה של טוהר הדם. אנחנו רדופים רק כי איננו טהורי דם, אנחנו רדופים כי אבות אבותינו לא היו קוסמים. הם היו יהודים.
אנחנו נרדפים, והתקשורת שלנו – שלנו! – משמיעה את ההפך. ראש הממשלה שלנו מסיט את דעת הציבור ואינו מגן על אזרחיו. כשקראתי את הספר החמישי של הארי פוטר לא האמנתי לעלילה, ואילו עכשיו אני נאלצת להאמין למציאות. משקרים לכל העולם בפרצוף! איך זה יכול להיות?
היהודים תמיד היו עם נרדף. היהודים רגילים להיות מסומנים ונרצחים רק בשל דמם המותר לכול. העולם כולו, ואפילו היהודים עצמם, לא מאמינים למציאות ההזויה הזאת, ומשקרים לעצמם ולכולם. שולחים הודעות מסולפות ל”נביא היומי”. זה קורה באמת. הלוואי ששוב לא הייתי מאמינה.
רציתי לספר לך שהפנטזיה שלך היא מציאות. רציתי לספר לך שבעבר לא הצלחתי לקרוא ולהרגיש אמינות, ואילו עכשיו אני לא צריכה לקרוא כי זה קורה לי מול העיניים. תדעי, שאם הצלחת לדמיין פנטזיה כזו ולספר עליה לכל העולם, אולי את היא זו שעשויה לפקוח את העיניים, להאמין שהמציאות הקיימת היא מלחמה ורצח יהודים על רקע דמם, וסילופים על סילופים שיוצאים מפיהם של אנשי ההנהגה והתקשורת. וכל זאת מתוך פחד, מתוך הרגל שאין לנקוב בשמו: יהודים תמיד ימותו על לא עוול בכפם.
וכל זה צריך להיפסק. אולי מי שהצליחה לדמיין פנטזיה כזו, תצליח להבין את המציאות, ואולי גם לספר עליה לכל העולם. אולי ככה לפחות היהודים יבינו באיזה מצב הם נמצאים, וסוף סוף נצליח להגיב ולהגן על חיינו.
אפרת
18.
מזל טוב לחברת פוקס לרגל הולדת בננו בשעה טובה! מפה לשם, מי שמחפש בפוקס בגדי תינוקות לבן ולא מוצא, הם אצל יוסף, ואחרי שלוש בנות והמון צבע ורוד, לא נראה שהוא עומד לוותר עליהם בקרוב.
19.
צריך למצוא לדבר כזה שם. אולי לא-שיר-בכלל.
בֵּין כָּל הַשְּׂעָרוֹת וְהָאָבָק
פָּזוּר גַּם אֲנִי.
אֲנִי בָּאֲוִיר, מְרַחֵף וּבַסּוֹף שׁוֹקֵעַ,
מִטַּלְטֵל עַל רִצְפָּה וְנֶאֱחָז עַד הַפַּח
בִּקְצָווֹת שֶׁל מַטְאֲטֵא,
נִדְבָּק אֶל מַטְלִית לַחָה וּמִמֶנָּה
נִשְׁטָף בְּמַיִם
תָּמִיד כֻּלִּי הוֹלֵךְ אֶל הַיָּם,
בַּמַּיִם אֵין לִי סוֹף
וַאֲנִי אֵינֶנִּי כָּלֶה.
20.
ביום ההולדת של חיים לפני כמעט שנתיים הוא היה במילואים. שלחתי לו בלונים, שינפח ויחגוג שם עם החברים, ובתוך כל בלון דחפתי פתק קטן מגולגל עם ברכה אישית. חיים הסתיר מידע וברור ששמר את הבלונים עמוק בתיק ולא סיפר לאף אחד על האירוע.
השבוע חגגנו לבת שלנו יום הולדת, והבנות הוציאו את הבלונים שלנו כדי לנפח ולתלות בבית. הן ניגשו אליי עם כמה בלונים מוזרים שיש בתוכם משהו. מיששתי ושלפתי פתק אחר פתק. בכלל שכחתי שהכנתי את זה. חיים בכלל לא שם לב. כך קרה שהשבוע חיים קרא את הברכות שהכנתי לו ליום ההולדת שלפני שנתיים, והבת שלי חגגה עם בלונים וחברות.
*
שורה תחתונה? אם החיים נותנים לנו בלונים, כדאי לנפח אותם.
21.
מְכוֹרָה שֶׁלִּי, אֶרֶץ עִיר וּשְׁכוּנָה,
פְּרִי וָנוֹי עֵצַיִךְ, גַּנֵּךְ לֹא בַּסֵּתֶר.
רַק שִׁבְעָה יָמִים סַגְרִיר בַּשָּׁנָה
וּבְכָל זֹאת פְּרָחִים כָּל הַיֶּתֶר.
אַךְ שִׁבְעָה יָמִים הַגְּשָׁמִים שׁוֹטְפִים
וְשִׁבְעָה יָמִים עֲנָפִים עָפִים
וְשִׁבְעָה יָמִים מַרְזֵבִים נוֹטְפִים,
וְכָל יְלָדַיִךְ לוֹבְשִׁים מְעִילִים
וְיוֹצְאִים לְבוֹסֵס בָּךְ עַל הַשְּׁבִילִים
וְכָל יְלָדַיִךְ יָפִים.
מְכוֹרָה שֶׁלִּי, אֶרֶץ יֶרֶק תָּמִיד,
אַחַר אֵשׁ קֵיצַיִךְ עוֹמֵד עַז כָּל גֶּזַע,
כִּי שַׁיֶּכֶת אַתְּ מֵעוֹלָם עַד עָתִיד
אִם בַּדִּין, אִם בְּדָם וּבְיֶזַע.
אַךְ שִׁבְעָה יָמִים הֶעָבִים צְפוּפִים
וְשִׁבְעָה יָמִים הַתְּרִיסִים מוּגָפִים
וְשִׁבְעָה יָמִים מַזְגָּנִים נוֹשְׁפִים,
וְכָל בְּנֵי בֵּיתֵךְ מִשְׁתַּקְּעִים בַּסַּפּוֹת
אוֹ פּוֹרְשִׂים מִטְרִיּוֹת תַּחַת הַטִּפּוֹת
וְכָל בְּנֵי בֵּיתֵךְ עֲטוּפִים.
22.
קול הבכי שנשמע הבוקר בפרידה המחודשת מהילדות בבית הספר ובגן היה שלי. ייתכן שגם משכתי להן בחצאית ומשכתי באף ודרשתי שלא ילכו. כרגע אני עדיין רוקעת ברגליים בעבודה והלקוחות מנסים להרגיע אותי שהילדות יחזרו עוד מעט ואולי כדאי שאצייר להן ציור או משהו.
23.
רווקים בדייטים? אל תשאלו “איך את רואה את שולחן השבת שלך”. מניסיוננו, אין לכם סיכוי לנחש. ניסיוננו גם מעיד שעדיף לכם לשאול שאלה אחרת לגמרי, ובה טמון הסוד הגדול:
“איך אתה רואה את יום שישי שלך?”
ודאו ותיוושעו
24.
העטים של הבת שלי עומדים להיגמר, לכן היא לא מרשה לאף אחד להשתמש בהם. כשהיא אמרה לי את זה פתאום הבנתי במה צריך להחליף את המטאפורות החשמליות שאני לא אוהבת. “נגמרה לי הסוללה”, “אני צריך לתדלק”. מדי פעם הדיו שבי עומד להיגמר. לפעמים אני עט מיובש כמעט לגמרי, חורטת וחורקת סימנים וקרעים בדפים. ברגעים כאלה, הבו לי קסת חדשה ואתמלא.
25.
למען האמת האיחול “גמר חתימה טובה” נאמר במקורו על האיש שחותם על הקבלה ביציאה מרמי לוי בערב יום הכיפורים.
נראה לי שגם הפיוט מראה כהן נכתב על היוצא מרמי לוי בשום בערב יום הכיפורים.
מה נהדר!
26.
אני יודעת שיש מי שמנסה עכשיו להספיק עוד משהו בעבודה הקטועה בין החגים. אני יודעת שיש מי שמבשל, שמגהץ, שתוקע מסמרים. אני עומדת ומביטה בילדות ובתינוק־ילד מרכיבים שרשראות נייר צבעוניות, באוזן דיסק סוכות שקופץ כבר שנתיים בטייפ, ולא בא לי ללכת לשום מקום.
אוספת את הטוב העצום שנחתם לנו אתמול בספר, אוספת בשתי ידיי ובכל לבי.
27.
הרבה רעיונות ודברים יפים עלו בי בחנוכה ולקראת סופו, לקראת מלאות שבע שנים לצאתה לאור של בתנו התינוקת בנר תשיעי של חנוכה, בחסדי השם. הכל יפה, מיוחד, עמוק ונוגע, אבל בסוף, כמו אחרונת האימהות, אני כותבת רק על משהו אחד קטן-קטנטן וטוב, למאן דבעי. ודאי רבים מניחים כי כשהילדה השנייה בת שבע כבר גיבשתי לי מתכון מנצח לעוגות יום הולדת, ואכן, הם צודקים. אחרי מתכונים ממתכונים שונים וניסיונות מגוונים אין ספור, הנה זו שמעולם לא הכזיבה, תמיד החומרים שלה זמינים בבית, היא פרווה, הבנות יכולות להכין לבד, מושלמת עם קמח מלא, והיא ורק היא העוגה שאתם רוצים לאפות ולקשט באהבה לרגל ימי הולדת ילדיכם. מוגש כהצלה לציבור כהודיה לה’ לרגל יום הולדתה של המדהימה בילדות:
10 ביצים (כן, אנחנו רוצים עוגת יום הולדת ענקית, עדיף בשתי תבניות כי הילדה רוצה עוגת קומות)
2.5 כוסות סוכר
1 כוס קקאו
1 כוס שמן
2 כוסות קמח מלא
וניל
שקית אבקת אפייה
מלח
לערבב, עדיף במערבל, לאפות עד שמושלם, ולקשט בזילופי קצפת מקצועית או בשוקולד, סוכריות ומרשמלו. אני טובה בשניהם, נה!
28.
דיברתי עם מישהי שלומדת באוניברסיטה שבה למדתי. היא אמרה שהיא לומדת כלכלה וחשבונאות. אני, לעומת זאת, למדתי שם מדעי הרוח.
“זה הבדל של 180 מעלות”, היא אמרה.
“כן, הבדל של שמים וארץ”, אמרתי אני.