סיום ש"ס מהאגדות: מדוע צחק רבי עקיבא

הִתְבּוֹנַנּוּ מִסָּבִיב. הַמָּקוֹם נִרְאָה שׁוֹמֵם לַחֲלוּטִין.

"רָאִית מָה זֶה? כָּל כָּךְ הַרְבֵּה חָכְמָה, יֹפִי, שִׂמְחָה, חֶסֶד – וּפִתְאוֹם הַכֹּל הָפַךְ לִשְׁמָמָה. תִּרְאִי, אֲנַחְנוּ בְּאֶמְצַע שׁוּם מָקוֹם".

"הַשּׁוּם מָקוֹם הַזֶּה דַּוְקָא מֻכָּר לִי", אָמְרָה שְׁלוֹמִית.

"וַדַּאי שֶׁהוּא מֻכָּר. אֲנַחְנוּ מוּל הַר הַבַּיִת, עַל הַשֶּׁטַח שֶׁמּוּלְכֶם הָיָה עַד לֹא מִזְּמַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. מֵאָז שֶׁהַשְּׁכִינָה הִסְתַּלְּקָה מִצִּיּוֹן וְהַמִּקְדָּשׁ נֶחְרַב, אֵין שָׁם כְּלוּם".

הַמָּקוֹם הַזֶּה נִרְאָה הֲכִי הָפוּךְ מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת. חוֹל, אֲבָנִים, שׁוּם נֶפֶשׁ חַיָּה לֹא נִרְאֲתָה שֶׁם. לְפֶתַע הִתְבָּרֵר שֶׁהַמָּקוֹם אֵינוֹ שׁוֹמֵם לַחֲלוּטִין; אַרְבָּעָה חֲכָמִים עָבְרוּ לְיָדֵנוּ.

"הֵי, יִשְׂרָאֵל", לָחֲשָׁה שְׁלוֹמִית בְּהִתְרַגְּשׁוּת, "אַתָּה מְזַהֶה אֶת הַשֵּׁנִי מִיָּמִין? אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁזֶּה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כְּבָר פָּגַשְׁנוּ אוֹתוֹ".

"מָה? לֹא יָכוֹל לִ… אָה, צוֹדֶקֶת, הוּא פָּשׁוּט נִהְיָה זָקֵן בֵּינְתַיִם. וּמִי הַשְּׁלוֹשָׁה הָאֲחֵרִים?"

"כַּנִּרְאֶה שְׁאָר הַחֲכָמִים הַגְּדוֹלִים בְּדוֹרוֹ".

"אֵלֶּה הַנָּשִׂיא רַבָּן גַּמְלִיאֵל, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא", גִּלָּה לָנוּ בֶּן שָׁפָן.

זַזְנוּ הַצִּדָּה, כְּדֵי לִצְפּוֹת מֵהַצַּד בְּאַרְבַּעַת הַחֲכָמִים. הֵם הִתְקָרְבוּ לַמָּקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ צָפִינוּ קֹדֶם עַל הַר הַבַּיִת. בִּגְדֵיהֶם הָיוּ קְרוּעִים, כַּנִּרְאֶה לְאוֹת אֵבֶל.

"הִסְתַּכְּלוּ!" קָרָא לְפֶתַע אַחַד הַחֲכָמִים. "הַמִּקְדָּשׁ הֶחָרֵב אֵינוֹ רֵיק לַחֲלוּטִין, מַשֶּׁהוּ מִסְתּוֹבֵב שָׁם, הֵיכַן שֶׁהָיָה קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. מִישֶׁהוּ מִכֶּם מַצְלִיחַ לִרְאוֹת מָה זֶה?"

"אֲנִי רוֹאֶה", אָמַר חָכָם אַחֵר, "זֶה… סְתָם שׁוּעָל".

"סְתָם שׁוּעָל!" קָרָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. "בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ רַק לַכֹּהֵן הַגָּדוֹל הָיָה מֻתָּר לְהִכָּנֵס, וְרַק בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, מִסְתּוֹבֵב לוֹ סְתָם שׁוּעָל! אוֹי, מֶה הָיָה לָנוּ…"

בְּרֶגַע אֶחָד פָּרְצוּ כֻּלָּם בְּבֶכִי. לְיֶתֶר דִּיּוּק, רַק שְׁלוֹשָׁה פָּרְצוּ בְּבֶכִי וְאֶחָד לֹא. לֹא רַק שֶׁהוּא לֹא בָּכָה, הוּא אֲפִלּוּ נִרְאָה צוֹחֵק.

"מִי יָכוֹל לִצְחֹק כְּשֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב?" הִתְפַּלֵּאתִי.

"מִי? בּוֹא נַחְשֹׁב מִי", אָמְרָה שְׁלוֹמִית. "אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֲנַחְנוּ כְּבָר מַכִּירִים; זֶה שֶׁלָּבוּשׁ בִּבְגָדִים מְכֻבָּדִים יוֹתֵר מִכֻּלָּם הוּא כַּנִּרְאֶה הַנָּשִׂיא, רַבָּן גַּמְלִיאֵל; אָז מִי שֶׁצּוֹחֵק הוּא רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, אוֹ…"

"עֲקִיבָא!" קָרָא לְפֶתַע רַבָּן גַּמְלִיאֵל. "לָמָּה אַתָּה צוֹחֵק?"

"לָמָּה אֲנִי צוֹחֵק? תַּגִּידוּ לִי אַתֶּם לָמָּה אַתֶּם בּוֹכִים".

"אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לִבְכּוֹת?" הִזְדַּעֵק רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. "הַמָּקוֹם הַקָּדוֹשׁ בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם פָּרוּץ לְגַמְרֵי, כָּל חָתוּל יָכוֹל לְהִכָּנֵס לְשָׁם".

"הִתְקַיְּמָה הַנְּבוּאָה הַקָּשָׁה מִכֻּלָּן", הִצְטָרֵף רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, "שֶׁהָעִיר תֵּחָרֵשׁ וְתַהֲפֹךְ לִשְׁמָמָה, לְיַעַר שׁוֹרֵץ שׁוּעָלִים".

"זֶה בְּדִיּוּק הָעִנְיָן!" קָרָא רַבִּי עֲקִיבָא. "הַנְּבִיאִים אָמְרוּ שֶׁיָּבוֹא חֻרְבָּן, וְאָמְרוּ גַּם שֶׁתָּבוֹא בַּסּוֹף גְּאֻלָּה. אִם הִתְקַיְּמוּ דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים שֶׁהִבְטִיחוּ שֶׁהָעִיר תַּהֲפֹךְ לִשְׁמָמָה, בְּוַדַּאי יוֹם יָבוֹא וּדְבַר הַנְּבִיאִים עַל הַגְּאֻלָּה – יִתְקַיֵּם גַּם הוּא!"

שְׁלוֹשֶׁת הַחֲכָמִים חָדְלוּ לִבְכּוֹת. בְּמֶשֶׁךְ כַּמָּה רְגָעִים הֵם הִרְהֲרוּ בְּדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וּלְאַחַר מִכֵּן קָרְאוּ פֶּה אֶחָד: "עֲקִיבָא, נִחַמְתָּ אוֹתָנוּ!"

(על פי מכות כד, מתוך "ישראל ושלומית בעיר הפלאות" בהוצאת ידידי החמ"ד)

עוד באותו נושא