סיום ש"ס מהאגדות: אגריפס פינת מחנה יהודה

אינך יכול אפילו לדמיין זאת. אם תדמיין זאת יעלו בדמיונך דוחק, צפיפות ולחץ, אך באמת לא היה שם כלום מכל אלה. רק אור יקרות, לבבות שמחים, נפשות בוערות. אינך יכול לדמיין זאת, כי כדי לצייר בדעתך תמונה של מדינה יהודית ביום חגה, עליך קודם כל לצייר בדעתך מדינה כזו, ועוד בארץ ישראל. שנינו לא ראינו דבר כזה מימינו. אבל מה נהדר היה מראה מדינה גדולה, בהיכנסה אל הקודש, בעזרה אשר לפני בית המקדש.

יום החג הראשון פנה והלך כבר, וביום השני התכנסו שם כל העם. ממש כל העם, גברים ונשים, קשישים ותינוקות, כולם עמדו על רגליהם. לא רקדו כמו בליל אמש; לא הרי שמחת חג פורצת גבולות כשמחה ציבורית ממלכתית. ריח של התחדשות נישא באוויר הצונן של ירושלים, לכולם הייתה זו חוויה חדשה. כן, צודק אתה, רבים מהם היו באותו מקום ובאותו זמן גם במעמד הקהל הקודם, שבע שנים קודם לכן; אך אז טרם עלה אגריפס למלוכה. המעמדים הקודמים, אם היה מי שזכר אותם – ודאי רצה לשכוח מהם במהרה, ובכלל הכל רצו לשכוח מרוע לבם וזרועם של המלכים ההם. אבל לא כמותם היה אגריפס. ודאי גם הוא לא היה כדוד או שלמה בשעתם, ועל כל ענייניו המדיניים והצבאיים לא זה המקום לדבר, בפרט שיושבים אנו בבית המדרש; אך בכל הנוגע לקודש ולמקדש, הלוואי והיינו מגיעים לשיפולי גלימתו. הכל רצו לראות כיצד יקרא אגריפס מספר התורה לפני העם.

לא היה יום חג לממלכה היהודית כיום זה של מעמד הקהל. תאר לעצמך את ספר התורה הקדוש עובר בין ידיהם של ראש הכנסת, של הסגן ושל הכהן הגדול – וכולם אינם קוראים בו. כל אחד מהם ראוי היה ללמד את העם תורה בעצמו, אך הם העבירו את הספר הלאה, מיד ליד, עד לידיו של המלך. אז החל הטקס הממלכתי הרשמי – אולי לשווא אני חוזר על המילים הללו, הלא שנינו איננו יודעים ממלכה מהי – שבו המלך ישב וקרא באוזני העם את התורה.

 

– סליחה שאני קוטע את התיאור המרגש, אבל אתה בטוח שזה מה ששמעת? מותר לשבת בבית המקדש?

– לא ידוע לי שאסור…

– טוב, אז אני אספר לך שאסור. רק למלכי בית דוד מותר לשבת בבית המקדש.

– למה מותר להם?

– לא יודע, אני רק יודע שמותר. כך כתוב על דוד המלך, שאבדוק מה כתוב?

– איפה נמצא עכשיו ספר שמואל? גיליונות כתובים נדירים כל כך באזור הזה של בבל.

– לי יש ספר שמואל. הנה, אני פותח…

– טוב, בכל מקרה זה לא משנה, כי כל הטקס הזה היה בעזרת הנשים ושם מותר לשבת.

– אה. בסדר.

– נרגעת? עכשיו אפשר להמשיך לספר בלי שתקשה קושיות באמצע?

 

באותו רגע היה אמור אגריפס המלך לשבת על כיסא מלכותו, ולקרוא את התורה באוזני העם, כדרכו של מלך היושב על כיסא רם ונשא ומצווה את נתיניו. חיכה העם שהמלך ישב – והמלך אינו יושב. הוא החל לקרוא בעמידה, ונשאר עומד על מקומו לאורך כל הקריאה! באותה שעה נדמה היה שלא מנהיג עומד מול אזרחי המדינה, אלא רב עומד ודורש מול תלמידיו, ואולי אפילו לא רב אלא תלמיד הלומד בעצמו. מראה כזה לא ראו אפילו זקני העם מימיהם.

 

– סליחה שאני שוב קוטע אותך, אבל אנחנו הרי לומדים. הרגע אמרת שהמלך אמור לשבת, לא?

– הוא שאמרתי! כולם ציפו שהוא יתיישב, אבל…

– נו, אם כולם מצפים שהוא יתיישב, סימן שהוא צריך לשבת! איזה מין מלך זה שלא עומד בנהלים? הרי לכל מצווה יש הלכות קבועות, ולכל טקס ממלכתי יש חוקים ברורים, אז קל וחומר שבמצווה שהיא טקס ממלכתי חייבים להקפיד על כל פרט!

– אוף, תמיד אתה חייב להקשות קושיות. אנחנו לא עוסקים בביצה שנולדה ביום טוב, או בשור שנגח את הפרה, אלא במלך ישראל במעמד הקהל!

– נו, אם הוא מלך, שיכבד את עצמו ויתנהג כמו מלך. אולי הוא גם יוריד את הכתר מהראש ויחבוש כיפה ענקית במקומו? מלך צריך לשמור על כבודו ולשבת על כס המלכות!

– לא כשמדובר במצווה. אני לא מבין, זה לא מרגש אותך? מלך שמכבד את התורה עד כדי כך שהוא עומד לכבודה?

– לא, אבל תמשיך את הסיפור. אני מבטיח להתרגש בשלב כלשהו, אם זה חשוב לך.

 

כך המשיך המלך אגריפס וקרא בעמידה, עד שלפתע עצר את שטף קריאתו. היה זה כשהגיע לפרשת שופטים, לפסוקי מצוות המלך. המילים הכתובות על הקלף היכו בו: לא תוכל לתת עליך איש נוכרי! כיצד ימשיך לקרוא? האם קורא הוא את מכתב הפיטורין של עצמו? האם יכריז באוזני כולם שכל הממלכה היהודית־רומאית, הנוהגת בארץ מאז בוא הרומאים לירושלים, חסרת כל משמעות היא בעיני התורה?

שקט השתרר בעזרה. חלק מהעם נתקף סקרנות: מדוע המלך הפסיק לקרוא? אחרים, שידעו את ספר דברים בעל פה, נתקפו דאגה: האם המלך ימשיך לקרוא את הפסוקים האוסרים עליו למלוך? לפתע קרה דבר מפליא: אם איש לא ראה עד אז מלך שקורא בתורה בעמידה, הרי ודאי שאיש לא ראה מלך בוכה.

כן, המלך בכה. הזיל דמעות לעיני כל העם. בלי לבדוק אם על פי חוקי המלוכה מותר לבכות בטקסים ציבוריים, בלי לחשוב מה יעשה הבכי למעמדו הציבורי, בלי לשאול את עצמו מה יגידו מחר בירושלים, בגליל או ברומא. הוא פשוט בכה.

לפתע, מבלי שאיש תכנן זאת מראש, החלו ההמונים להתלחש ביניהם. המבוגרים והצעירים, החכמים ופשוטי העם, החלו לדבר זה עם זה בשקט, ולבסוף קולם גבר וגבר, עד שהתפרץ בזעקה גדולה: אגריפס, אחינו אתה! אגריפס מלכנו, אתה משלנו!

 

– נו, לא סיפור מרגש? הלוואי שנחזור לירושלים, שייבנה בית המקדש, שישוב להתקיים מעמד הקהל ונזכה למלכים צדיקים כאלה!

– לא סיפור מרגש בכלל. קודם המלך לא מתנהג כמו מלך, ועכשיו הציבור לא מתנהג כמו ציבור. איפה הכבוד הלאומי? איפה השאיפה לכונן ממלכה יהודית אמתית, ללא התערבות רומאית, ועם מלך שיכול להיות ענו ולכבד את התורה – ועם זאת לשבת על כיסאו ולמשול במלוא התקיפות?

– העיקר שהמלך עושה את רצון ה'! לדעתי, ראוי ש… עזוב, הוצאת לי את החשק לעסוק בסוגיה הזאת.

– גם אני רוצה ללמוד משהו אחר. תראה, לא שמתי לב ופתחתי את ספר שמואל בדיוק בפסוק שקשור לסיפור.

 

הדממה שבה לירושלים. הדי שמחת העלאת הארון שככו. דוד נשאר לבדו לפני ה'. אינני ראוי לכל זה, אמר חרישית, מי אנוכי שאמלוך על כל עם ישראל. אבל זהו רצונך, ואתה ידעת את עבדך, וברצונך נתת לי את הגדולה הזאת. אנא, תן לי רק למלוך על עמך כראוי, ושממלכתי תיכון לעולם.

כך התפלל מלך ישראל, בהכנעה ובגאווה לאומית, בלב שבור ובראש מורם, בישיבה לפני ה'.

 

(על פי סוטה מא, מתוך "ולתפארת מדינת ישראל")

 

עוד באותו נושא

סגירת תפריט
×

עגלת קניות