מרד בגינה (סיפור ילדים לשנת השמיטה)

 

“השער שלך הוא שם, בין הלימון לקלמנטינה”, אמר טל.

רוני הסתכלה לשני הכיוונים וניסתה לנחש לאילו עצים קוראים לימון וקלמנטינה, אבל טל לא חיכה לה, וכבר הרים את הכדור באוויר, והחל לגלגל אותו על הדשא.

טל חיכה שרוני תנסה לחטוף את הכדור או משהו כזה, אבל היא עמדה ובהתה בו. “אל תעמדי כמו ראש כרוב, תנסי לחטוף את הכדור!” אמר, אבל רוני המשיכה להסתכל בו, ובכדור, ואחר כך שוב בעצים. “איזה עץ זה קלמנטינה?” שאלה.

טל התחיל לאבד סבלנות. זה כבר המשחק השביעי שהוא מציע לרוני. הוא בקושי מכיר אותה, הוא לא יודע אילו משחקים היא אוהבת, אבל אמא אמרה לו לשמור עליה ולשחק איתה. את גזירות הנייר היא מיצתה מהר, גם את בועות הסבון, ועכשיו גם עם הכדורגל היא לא זורמת.

“קלמנטינה זה העץ הגדול ההוא שם”, אמר והצביע על עץ ללא פירות שעמד לידה. “עכשיו לא רואים כלום כי זה סוף הקיץ, אבל אילו היה עכשיו חורף, היית רואה אותו מלא בקלמנטינות. והן מן הסתם היו קטנות ומעוכות, פעם בכמה שנים יוצאת אחת נורמלית”.

אחרי חצי שעה, טל הרגיש שנגמר לו הכוח. זהו, אמר לעצמו, עשיתי כמיטב יכולתי. עשיתי טובה לילדה שצריך לשמור עליה, אמא אפילו אמרה שזה מעשה חסד, עכשיו מגיע לי לנוח קצת. הוא נכנס למטבח, הוציא משם צלחת עם אשכול ענבים, התיישב ליד השולחן בחצר והתחיל לאכול.

רק אז, לראשונה מאז שהיא נחתה אצלם בבית, העיניים של רוני נדלקו. “אפשר גם?” שאלה.

טל הסתכל על הענבים. הפרי הטוב ביותר שיצא מהגינה שלהם השנה. אבא השקיע בגפן וטיפח אותה, וגם טל בעצמו עזר לו, וסוף סוף יצאו ממנה ענבים טעימים. לא נשארו עוד הרבה. רוני בטח לא יודעת את זה.

“לא”, אמר טל, “אלה הענבים שלנו. אם אני אתן לך, לא יישאר לנו”.

“אבל אני רוצה…”

עיניה הקטנות של רוני עוררו בו רחמים, אבל הוא לא ויתר. הוא עשה כבר המון בשביל הילדה הזאת, מגיע לו עכשיו ליהנות מהענבים של עצמו. “לא”, אמר בהחלטיות.

בעיניים של רוני החלו לעלות דמעות עגולות, שתוך דקה התפתחו לבכי. תוך שתי דקות אמא כבר יצאה לחצר והתערבה.

“אני לא מאמינה!” קראה. “בסך הכל אמרתי לך לשמור על ילדה ששני ההורים שלה לא יכולים להיות איתה. ואתה לא מסוגל לשמור עליה בלי שהיא תבכה? בואי, היכנסי למטבח, אני אכין לך משהו לאכול”.

רוני הנבוכה נכנסה הביתה. טל קיווה שבזה זה ייגמר, אבל אז אמא יצאה אליו שוב, והפעם דיברה בלי שרוני תשמע.

“טל, אתה לא מבין מה קורה כאן? אבא של רוני איבד השנה את העבודה שלו. אמא שלה עובדת קשה בשביל שניהם כל היום. הם ביקשו שנשמור על רוני היום, שיספיקו לעבוד ולהתפרנס קצת לפני החגים. אז אתה לא מוכן לוותר קצת בשביל ילדה שצריכה את העזרה שלנו? איפה הרגשות שלך?”.

רוני נכנסה למטבח. בלב של טל הייתה קצת שמחה, כי בסופו של דבר כל הענבים נשארו אצלו, אבל את רוב המקום בלב תפסו אכזבה וכעס. מה פירוש “איפה הרגשות שלך?” את כל היום שלי הקרבתי בשביל רוני הזאת. מה רע בלרצות לאכול ענבים לבד?

טל לא רצה לבכות, הוא הרי כבר גדול ואחראי. הוא רק הניח את ראשו על זרועו, ואת הזרוע על השולחן, שאם בטעות תצוץ איזו דמעה על הפנים – היא תחלחל אל השולחן ולא תישאר שם.

**

“הוא נרדם?” שאל הגזר.

“אני לא בטוחה, נראה לי שהוא רק שם את הראש”, אמרה העגבנייה. “אבל בשביל מה יש לנו כאן עצים?”

“אני אגיד לכם”, אמר עץ הדקל הזקוף. “מלמעלה, אין ספק שהוא נרדם. ישן כמו עץ פרי בחורף”.

טל רצה לקום ולצעוק שהוא בכלל לא ישן, אבל העדיף לא לומר כלום. סקרן אותו לשמוע על מה העצים מדברים ביניהם.

התאנה ניערה מעליה גזרי נייר. “איזה חוסר התחשבות”, אמרה. “למה הם היו חייבים להעיף ניירות לכל עבר?”

“ניירות זה כלום”, אמרה הקלמנטינה, “אבל שמעתם את זה? ‘פירות קטנים ומעוכים?'”

“ושמעתם איך הוא קראה לי? ראש כרוב!” אמר הכרוב.

“אבל אתה כרוב”, העירה העגבנייה.

“כרוב פרוקטור משובח, בשבילך!” כעס הכרוב.

“הוא גם משתמש בנו בתור שער לכדורגל. ועץ לספור עליו עד עשר במחבואים. פעם הוא אפילו קשר אליי ערסל!” כעס הלימון.

“היי, אל תהיה כזה חמוץ”, אמר הדקל.

“אני לימון, למה אתה מצפה ממני?” השיב הלימון. “אבל בלי קשר, נמאס לי מחוסר היחס של בני האדם”.

“חוסר יחס?” התפלאה הגפן. “על מה אתם מדברים? תראו כמה בני המשפחה משקיעים בגינה. משקים, עודרים, מדשנים. ראיתם אילו ענבים יצאו ממני?”

“זה בכל זאת חוסר יחס”, אמרה הקלמנטינה. “תראי את טל, למשל. הוא השקיע בך, אבל האם הוא אוהב אותך? הוא השקה אותי כמה פעמים הקיץ, אבל איך הוא קורא לפירות שלי? קטנים ומעוכים! זה מעליב!”

טל נעלב גם הוא. מה לעשות שהקלמנטינות מעוכות, ואי אפשר לאכול אותן?  הרי חוץ מזה, הוא אוהב את הגינה, ובעיקר לאכול מהפירות שלה. כשיש כאלה. למה להאשים אותו?

“אני אומרת לכם, טל אוהב אותי!” התעקשה הגפן.

“טל אוהב את הפירות שלך”, אמרה התאנה בקול עמוק וחכם. “אבל איך את יודעת שהוא אוהב אותך? האם הוא אוהב את הגינה, או רק מנצל אותה למה שהוא רוצה?”

טל ציפה שהגפן תענה, שתגיד להם, אבל היא לא אמרה כלום. במקום זה, הוא שמע צעקה מכיוון עץ הרימון:

“צריך לשים לזה סוף. אני מכריז על מרד! זורק רימון!”

לפני שטל הבין באיזה מרד מדובר, ומי מורד במי, הוא חש רימון נוחת על הגב שלו. הוא הציץ וראה את הרימון מתפצלח על הארץ. לא נורא, הרהר טל, עכשיו יהיה קל יותר לפתוח אותו בראש השנה ולאכול. רגע, אולי הוא באמת חושב על העצים רק בהקשר של אוכל? מי אמר שהוא באמת אוהב אותם?

“להתקפה!” קרא סבא סביון, וטל הרגיש איך השערות שלו עפות וננעצות בו מאחור. אוי, מה יקרה עכשיו? האם שיח הצבר ידקור אותו? אולי המנגו יצנח מלמעלה וישבור לו את הראש? טל רצה לקום, קודם כל כדי להתגונן מהמתקפה, ושנית כדי להסביר לגינה שהוא באמת אוהב אותה. אבל לפני שהספיק לקום, שמע קול חזק. צרוד וזקן, אבל בולט וסמכותי:

“ש-ק-ט!”

היה זה עץ הזית, מוותיקי הגינה. “חברל’ך, אתם עוד צעירים, חלק מכם אפילו חד-שנתיים, אז אולי אינכם יודעים – אבל עוד מעט תבוא שנת השמיטה”.

“מה הקשר?” שאלה העגבנייה.

“בשמיטה, בני אדם לא עובדים באדמה בשביל עצמם. הם לא שותלים שתילים חדשים, וגם לא מכריחים את הצמחים להיות טובים יותר ממה שהם עכשיו. הם עושים בשבילנו רק את העבודות שאנחנו צריכים, כדי לשמור עלינו. אפילו את הפירות הם לא לוקחים רק לעצמם, אלא… אהמ אהמ…”

עץ הזית השתעל. קולו הצרוד לא הצליח לסיים את המשפט.

“נו, מה הם עושים עם הפירות?” שאל הסביון.

“בטח סוחטים אותם ומוציאים להם את המיץ”, אמר הלימון.

טל כבר לא התאפק. הוא קם ממקומו וקרא:

“היי, חברים! אל תיפגעו ממני. אני באמת אוהב אתכם. אני מבטיח שבשנת השמיטה אני לא אחשוב רק על עצמי, אני אשמור עליכם!”

העצים שתקו. אוף, למה הם לא מדברים איתו? יכול להיות שהוא ישן וחלם את כל זה? אולי הם פשוט מדברים רק כשהם חושבים שהוא ישן. הנה, באמת נחת רימון על האדמה, והשערות של הסביון התפזרו לכל עבר.

בינתיים רוני יצאה שוב לגינה. טל הסתכל על הגפן, איך היא נותנת את פירותיה לכולם, בלי לבקש תמורה. זה בטח מה שעושים בשנת השמיטה, מרשים לכולם לאכול מהפירות. לא חושבים על עצמנו, פשוט נותנים לכולם, כמו העצים עצמם.

טל שם באמצע השולחן את צלחת הענבים. “קחי, יש כאן בשבילך וגם בשבילי, ואם צריך – נקטוף עוד”, אמר. רוני לא ענתה, רק לקחה בהיסוס עינב אחד, טעמה, והחזירה לו חיוך. קטן ומבויש, אבל מתוק יותר מכל הענבים בעולם.

 

עוד באותו נושא