(להורדת הקטעים כקובץ PDF: תעלה המשואה – מילים ליום הזיכרון והעצמאות התשפד)
קטעי קריאה
ללא סמלים
כשיום העצמאות הגיע לפגישה, הוא מצא על השולחן רק כמה פירות וכוס מים. כרגיל, הפגישה הזאת מתקיימת רגע אחרי פסח, ועוד לא מספיקים להתארגן על אוכל. הוא כבר התרגל; 76 שנה הוא מגיע לישיבת הצוות הזאת, וכל שנה אותו דבר. בעצם, דבר אחד השתנה: הוא היה שם לבד.
“איפה כולם? איפה דגל?” שאל את המזכירה.
“דגל? מגויס מתחילת המלחמה”, ענתה המזכירה. “תלוי בכל מקום, מתנוסס על בתים ורכבים, מלווה משלחות חיזוק ועידוד, ולצערי גם עוטף את אלו שכבר אינם איתנו”.
“הבנתי, אז דגל עסוק השנה”, אמר יום העצמאות, “אבל איפה כל שאר הסמלים שלי? מצעדי צה”ל, נגיד?”
“מצאת על מי לשאול”, אמרה המזכירה. “כל צה”ל על הרגליים כבר יותר מחצי שנה”.
“אז דגל מגויס, וגם צה”ל, ומן הסתם גם תפילה לשלום המדינה בתפקיד… אבל על האש בטח פנוי. אם אין ברירה, נסתפק בו בתור סמל”.
“על האש מתנדב מאז שמחת תורה יום אחרי יום”, ענתה המזכירה. “על האש לחיילים בעזה, על האש למילואימניקים בגבול הצפון, על האש למפונים…”
יום העצמאות התיישב ליד השולחן הריק, והחל להזיל דמעות.
“מצטערת”, אמרה המזכירה, “נצטרך להסתדר השנה ביום העצמאות בלי סמלים. אני מבינה שזה גורם לך צער, האמת שכולנו בתחושה ש…”
“זה בכלל לא צער”, חייך יום העצמאות וניגב את דמעותיו, “אני פשוט מתרגש. כבר שבעים ושש שנה אני תקוע רק עם סמלים. אבל עכשיו ברור שאלה לא סמלים; זאת מציאות חיה”.
(“ובכל זאת”, הוסיף, “יהיה קצת חבל בלי אירועים מיוחדים השנה. מה יהיה עם השמחה, ההתרגשות, האור בעיניים של האנשים?”
“או!” קראה המזכירה. “אור בעיניים לא היה לנו מזמן. אולי זו תהיה הבשורה שלך השנה”)
כסוכה נותרת
נסעתי מבית הכנסת היישר לימח”ים, לחיול.
יוני הגיע מקצרין, גיא היה באמצע טיול.
ג’וש השאיר בבית את הוריו, שהגיעו במיוחד לבקר אותו מחו”ל.
בהמשך תפסנו את עידו, ענה שהוא בהודו, מחפש טיסה
ואת שי מאופקים, שרק פינה את הילדים למקום מבטחים, ונסע
וגם אור, שבבוקר עוד היה במסיבה, עלה על מדים. בשתיקה.
חיכינו בבסיס לפקודה. בינתיים התאספנו באיזו סוכה.
היא נראתה לי קצת כמו סוכת אבלים, ארעית אך פתוחה,
מחבקת את בניה שפתאום נקבצו, נזכרו שהם משפחה.
בינתיים פתחתי סידור. לא יודע מה לומר, איך להתפלל.
זה שבת או חג, יום חול או יום אבל. מצאתי את עצמי ממלמל –
גוי אחד. בארץ. מי כעמך ישראל.
לבשי בגדי תפארתך עמי
דגל על גג המשרד, אנשים עם מדים ברחוב
פנים של חייל על סטיקר: “להיות טובים, לעשות טוב”
סרט צהוב בסניף בנק, אשת היי-טק עונדת צמיד
עם כיתוב של נופל, “אהבת חינם” או “תאיר פנים תמיד”
נער ליד בית הספר, מכין לילדי מילואים כריך
זר פרחים עם תמונה של קצין, וציטוט – “למה? כי צריך!”
חיילים בתחנת הדלק, איש חסיד אותם מברך
על דלת נפתחת, עוד מדבקה – “אל תשכחו לחייך”
כך הארץ כולה, במדים ודגלים, בשתיקת-מדבקות תמלל:
“להודות שאני חי”, “עוצמה פנימית”, “להגן על עם ישראל”
חלק מהבנים יחזרו ויראו, חלקם רואים רק מלמעלה:
מדינה לבושה באדרת גבורה
וכמה שהיא מתאימה לה.
אנחנו לא עושים כלום
משפחת כהן נוסעת כל שבוע לבסיס אחר. היא אוספת מצרכי מזון, בגדים חמים, ציורים של ילדים, ויוצאת לבקר חיילי מילואים ברחבי הארץ. “איזה אלופים”, אומרים להם החיילים. “שטויות”, דוחים זאת בני משפחת כהן, “אתם האלופים. אנחנו לא עושים כלום לעומתכם”.
מילואימניקים נוסעים הביתה לאפטר, פוגשים בתחנת הרכבת משפחה מהעוטף. הילדים מתלהבים מהנשקים, ההורים פותחים בשיחה עניינית קצת יותר. “איזה אלופים, תודה שאתם שומרים עלינו”, הם אומרים. “שטויות”, אומרים החיילים, “אתם האלופים. אנחנו לא עושים כלום לעומתכם”.
בני המשפחה חוזרים סוף סוף הביתה, מקווים לטוב. בתחנת הדלק פוגשים חיילי שריון שהיו בפנים, וזה עתה יצאו. “איזה אלופים, איך אתם מחזיקים מעמד?” שואלים השריונרים. “שטויות, אתם האלופים. אנחנו לא עושים כלום לעומתכם”.
ורוח הקודש צווחת ואומרת. אלופים, ענווים, הגיע זמן גאולתכם.
כששמחת תורה פגש את יום העצמאות
(מעין המשך לסיפור ‘כשהגיע תורו של יום העצמאות’ בספר ‘ולתפארת מדינת ישראל’)
בשעה שהתבקש יום העצמאות לרדת אל העולם, מיהר ופנה אל כל החגים ללוות מהם מנהגים ומסורות. היה נוטל מזה שופר, ומזה קטעי תפילה, אך עדיין היה חסר. עד שראה חג אחד מרקד, ופניו זורחות, והוא מחלק ביד רחבה שקיות ממתקים לילדים, וכוסיות משקה למבוגרים.
שאל אותו: מי אתה, ענה לו: שמחת תורה אני.
שאל אותו: רואה אני שידך פתוחה לכל, שמא תלווה לי מעט מנהגים, שחג חדש אני. ענה לו: קח בהשאלה מה שתרצה.
ראה יום העצמאות ילדים מנופפים בדגלים של שמחת תורה, וביקש לקחתם בהשאלה, נתן לו. ראה ריקודים ומחולות, נתן לו. ראה ספרי תורה מונחים על בימה, ביקש לשאול את הבימה. אמר לו שמחת תורה, מה יש לך לעשות בבימה סתם, קח גם את ספרי התורה עימם. אף על פי כן לא לקח.
לבסוף אמר שמחת תורה, עד כאן הקפה. עד כמה תלווה, ואינך יודע מתי וכיצד תחזיר?
אמר לו יום העצמאות, האמן לי. יום יבוא ואפרע את חובי.
ירד יום העצמאות אל העולם, עטור בדגלים, מסובב בריקודים, דורך על בימות עם כל הנערים לעיני כל ישראל.
עברו השנים, עד שבא אותו היום, ושמחת תורה נפרץ ונרמס, וספרי תורה שלו הוחזרו סגורים אל הארון, והוא נס מפניו אויביו, מתגולל בדמו. עד שלפתע הם הופיעו, בנשקים ובמרכבות, חיילים שנקראו לדגל. יצאו ממצעדי יום העצמאות, פרצו מטקסי הזיכרון, עד שיפוצו אויביהם וינוסו משנאיהם. ובטרם ייצא היום, וידעך נר נשמתו של שמחת תורה, לחש לו יום העצמאות – אני כאן. חזק חזק ונתחזק, בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו.
(וכיוון שדמם שמחת תורה ונאלם קולו, אין יודע אם קיבל את פירעון החוב, או שמא עדיין לא נפרע החוב במלואו. ובינתיים עומדים שניהם, שמחת התורה ועוז העם בארצו, ומחכים לחג הבא שיתחדש על ישראל.)
הרכב חסר מלא
על הדשא, נחמה יושבת ומנצחת על החזרות לאירוע היישובי. היא עושה זאת כל כך הרבה שנים, נדמה שמאז קום המדינה.
אבל הפעם היא כמעט לבד שם.
ציון, איש הקבע, כבר לא מגיע במדים לייצג את צה”ל. כבר כמה חודשים שכמעט לא רואים אותו בבית.
צביקה מהמתנ”ס כבר פעם שנייה בצו שמונה, וכך גם יורי הסאונדמן.
ענת ביקשה לא לנצח על המקהלה, אלא להיות ביום העצמאות עם חברה טובה שלה, אמא של חטופה.
אלעד הי”ד כבר לא ינגן עוד על הגיטרה.
אורית קוראת למקהלת הילדים, שנשארה בשלמותה, לעלות לבמה. עשרות שנים את אחראית על הטקס, היא אומרת לנחמה בשקט, ודבר כזה עוד לא היה לך.
נכון, אומרת נחמה (לאורית נדמה שהיא רואה דמעה על לחייה), זה עוד לא היה. עשרות שנים אני אומרת לעצמי, שנה אחר שנה: הם סתם מדקלמים על מדינה, על אחריות, על ערבות הדדית, על מסירות נפש. מי יודע מה מזה חרוט אצלם בלב.
עכשיו אני יודעת שזה אמיתי.
היא מסיימת את דבריה, ושתיהן מביטות בנציגי דור העתיד עולים לבמה לשירת התקווה.