במדף ספרי הילדים הדתי-לאומי, רבים מהספרים החלו את דרכם בתור מדורים בעיתון אותיות (היום “אותיות וילדים”). כשנדב נוה הצטרף לשורות העיתון, במרחק של כמה עמודים מהמדור שלי, אפשר היה לנחש שגם המדור שלו לא יסתפק בלהיות מדור, והוא עוד יהפוך לספר. אכן, “החיים על פי ינון” הפך לסדרה מצליחה בת שלושה כרכים עד כה, ונדב – שמוכר בעיקר מעולם המשחק והקולנוע (במיוחד בתור חלק מחבורת “אנדרדוס”), הפך במקביל להיות גם סופר ילדים.
איך התחלת לכתוב?
כשניגשתי להתקבל ללימודים בבית הספר לקולנוע “מעלה”, חלק ממבחן הכניסה היה לכתוב סיפור קצר. הילד שכתבתי עליו אמנם היה קטן יותר מינון, בן שש, אבל קסם לי להיכנס לראש של ילד. הראיתי את הסיפור לכמה אנשים, והם התלהבו. זה הכניס בי מוטיבציה להמשיך לכתוב מנקודת מבט של ילד.
מאיפה הגיע הרעיון של ינון, “יומנו של חנון דתי”?
לקח זמן להגיע לינון, היו כל מיני שלבים בדרך. בהתחלה חשבתי בכלל לכתוב על ילד שיש לו הפרעות קשב וריכוז, אבל בסוף זה ירד, כי רציתי משהו פחות כבד ויותר מצחיק. בסוף הגעתי לינון, שאגב, מבחינתי הוא בכלל לא חנון. נעמה להב, המאיירת, תוך כדי שהיא בדקה איך תראה הדמות, חשבה שיהיו לו משקפיים, ואמרתי שזה נשמע מעניין. הכתיבה גם דומה ל”יומנו של חנון”, אבל לדעתי הוא ינון הוא לא חנון מדי, פשוט ילד טוב כזה.
לינון יש קונספט די קבוע, ובכל זאת הוא מחזיק מעמד כבר עשרות טורים ושלושה כרכים. איך לא נגמרים הרעיונות?
האמת שכבר קשה לי לחשוב על רעיונות חדשים. במיוחד אם צריך לכתוב טור לקראת חג כלשהו, פורים למשל – אני חושב ורואה שכבר כתבתי על אזני המן, כתבתי על משלוחי מנות, כתבתי כבר על כל מה שאפשר לפורים. בכתיבת הספרים זה דווקא יותר קל, כי כשחושבים באופן רחב יותר – על עלילה שלמה – יש הרבה יותר אפשרויות לגוון מאשר ב-400 מילה בעיתון. בעיתון אני צריך להמציא את עצמי כל פעם מחדש, לחשוב על משהו שעוד לא היה. בדרך כלל אני מנסה לחשוב על נקודה איזוטרית אחת, להתחיל ממנה, ואז להגיע לרעיון שלם,. מנסים לגוון, ובסוף איכשהו תמיד מוצאים רעיון.
על אילו ספרים גדלת?
בעוונותיי לא קראתי הרבה ספרים… קראתי בעיקר “ג’ינג’י” וספרי בלשות. אני חושב שאילו הייתי קורא יותר, זה היה מועיל לכתיבה של ינון. מה שכן, קראתי הרבה קומיקס. אני מושפע מאוד מהפן החזותי. אני גם צלם, תמיד יש לי עניין בנראות ולא רק בכתיבה. לכן כשחשבתי על רעיון לסיפור, אוטומטית חשבתי על סיפור שמשלב ציורים. אני כותב גם קומיקס ב”מקום בעולם”, אפילו שאני לא יודע בכלל לצייר. לא הייתי מצליח ליצור משהו מספיק טוב ומצחיק בלי ציורים.
מה ההבדל בין כתיבה לספר או לעיתון, ובין כתיבת תסריט לסרטון או הצגה?
ההבדל קטן מאוד, במיוחד בשלב הכתיבה הראשונית. העלילה והקומיות יושבים על אותם מקומות. יש הבדלים, אבל רוב הדברים דומים. לכן מי שיתמקצע בכתיבת תסריטים – יגלה שהוא יודע גם לכתוב סיפורים, ולהפך.

שקט בחיק הטבע, או סלון רועש ובלגן – מה סביבת העבודה שלך?
כשהילדים ישנים, הבית ריק, השעה שתים עשרה בלילה – אחרי שישנתי בצהריים, כך שיש לי כוח – אין זמן טוב יותר מזה.
נהר שוצף או פקק תנועה – איך נראה קצב הכתיבה שלך?
לפעמים כך ולפעמים כך. אני יכול למצוא את עצמי תקוע שעה על משפט אחד, ויכול להיות גם ההפך; רק לפני כמה ימים, ישבתי אחר-צהריים אחד וניסיתי להתקדם עם הספר הרביעי של ינון, ופתאום כתבתי ברצף אלף מילים. זה תלוי בין השאר בשאלה אם כבר יש לך רעיון והעלילה ברורה לך, כך שנשאר רק לפתח את זה ולכתוב, או שצריך עוד לייצר את הרעיון.
חוץ מהכיפה, מה הופך את ינון לחנון דתי? או את הספרים שלך ליצירה יהודית?
הרבה עלילות של ינון הן לא דתיות בהכרח. יש בזה יתרון, כי גם מי שלא דתי יכול ליהנות מזה. בספר השלישי, למשל, העלילה מתרחשת במחנה קיץ, שאמנם יש בו הפרדה – בעלילה יש רק בנים – אבל לא הזכרתי שמות כמו “בני עקיבא” ו”עזרא”, כך שזה יכול להיות כל מחנה.
העיקר מבחינתי הוא שנקודת המבט של ינון תהיה דתית-ערכית, ששיקול הדעת שלו יהיה של בן אדם דתי. חשוב לי שהקורא הדתי ירגיש שאני מכוון אליו, שהספר נכתב בשבילו, כאילו הוא הילד שבסיפור.
בנוגע ליצירה יהודית, אני לא חושב שתפקידי הוא ליצור ספרים חינוכיים-דידקטיים. יש טובים ממני בדברים האלה, שכותבים על אגדות חז”ל, או על הרמב”ם כשהוא היה צעיר. אני חושב שאני פחות שם. אצלי הדמות הראשית לא צריכה להיות האדם הכי צדיק בין החברים שלו; ההתלבטויות שלו לא תהיינה אם ללמוד שמונה שעות גמרא ברצף או דווקא תנ”ך, אלא כאלו שרלוונטיות לילד דתי רגיל, שהוא לא רש”י או הרמב”ם. הוא יכול להיות אדם רגיל, עם התלבטויות של אדם רגיל, אבל הוא יבחר את הבחירה המוסרית והטובה.
מה ההמלצה שלך לכותבים צעירים?
קודם כל לקרוא המון, מכל מיני סוגים. שנית, לכתוב המון. חלק מהכתיבה הוא להיכשל בהתחלה, אבל ככל שכותבים יותר – משתפרים יותר. אם בהתחלה אומרים לכם שהסיפור שכתבתם לא טוב (ואולי הוא באמת לא כל כך טוב), הסיפור הבא יהיה בוודאות טוב יותר. כך עם הזמן משפרים את הכתיבה, וגם אם עדיין יוצאים לפעמים סיפורים לא טובים – לפעמים חלק מההתקדמות הוא ללכת אחורה. העיקר לא להתייאש, להמשיך טוב, ואם תשקיעו ותתמידו – בשלב מסוים הסיפורים בוודאי ייצאו מוצלחים וטובים.