מתוך ספר הסיפורים ליום העצמאות “ולתפארת מדינת ישראל”, בהוצאת דברי שיר. לרכישת הספר לחצו כאן
צנעני התעורר בבהלה. ידעתי, אמר לעצמו, אסור לי לישון בטיסות. לא היה לו הסבר מדעי לזה, אבל היה לו ברור שככל שעולים יותר לגובה, החלומות נעשים מבעיתים יותר. עובדה: בפעם הקודמת שלו במטוס, כמה שנים קודם לכן, הוא חלם על אסון טבע שמתרחש באמצע חגיגות המאה לישראל.
החלום של צנעני היה מספיק מבהיל כדי להעיר את ורשבסקי. כלומר, כל תסריטי האימה שעלולים להתרחש אם מישהו יעיר את ורשבסקי שלא ברצונו היו כאין וכאפס לעומת החלום שלו. “קום! תתעורר!” קרא צנעני תוך כדי שהוא מטלטל את ורשבסקי ככל יכולתו, עד כמה שחגורות הבטיחות ההרמטיות אפשרו. זה לא היה פשוט, לאור העובדה ששניהם הצטיידו בקליק־אנד־סליפ המתקדם ביותר, שמבטיח שינה רצופה למשך שעות. לבסוף ורשבסקי פקח עין.
“מה קרה? הגענו?” שאל.
“לא, אנחנו עדיין מעל האוקיינוס”, אמר צנעני.
“בחייאת, צנעני!” התרגז ורשבסקי. “עוד פעם אתה מעיר אותי, ואיך שאנחנו נוחתים – אתה מוצא את עצמך כלוא בתוך איגלו עד סוף ימיך”.
“אני מקווה מאוד שבאמת ננחת בשלום”, אמר צנעני בקול רועד. “חלמתי ש…”
“דחילק, צנעני, אתה חייב להרגיע עם החלומות שלך. מה יהיה?”
“כבר לקחתי שלושה משככי חלומות היום וזה לא עזר. בכל אופן, תקשיב, חלמתי שהעולם שטוח”.
עכשיו ורשבסקי פקח כבר את שתי העיניים, רק כדי לתלות בצנעני מבט נוקב וזועם. “התחרפנת?! זה מה שמסתובב לך בראש עכשיו?!”
“אין לי מושג למה חלמתי חלום כזה”, אמר צנעני, “אבל התחלתי לחשוב על זה – מניין הוודאות שלנו שהעולם עגול? צילומים מהחלל בסך הכל. אין לנו שום מקור ודאי אבסולוטי שמוכיח שהעולם אינו שטוח”.
“דווקא מתאים לי שטוח”, אמר ורשבסקי. “ועכשיו אני רוצה לנצל את זמן הטיסה שעוד נותר לנו כדי לישון. כשנגיע לקוטב צפויה לנו הרבה עבודה”.
“אתה לא מבין”, התעקש צנעני, “מה יהיה אם אנחנו טסים לסוף העולם? מה יהיה אם נמצא את עצמנו בקצה השמים?”
ורשבסקי עצם את עיניו ונשם עמוק. “אחי היקר, ‘אם יהיה נדחך בקצה השמים – משם יקבצך ה’ אלוקיך’. תירגע”.
צנעני שתק וסובב את פניו לחלון. קצות הקרחונים של אנטרקטיקה נראו באופק. כאילו אני לא מכיר את הפסוק הזה, הרהר, הרי בדיוק בשביל זה נועדה כל הטיסה שלנו.
***
המזחלת הייתה הדבר הכי קרוב לציוויליזציה שהם ראו עד כה, מאז נחתו ביבשת הקפואה. היא עדיין נראתה כמו מזחלת שלג מלפני מאות שנים, אבל לפחות הייתה ממונעת, וחשוב מזה – סגורה מכל הכיוונים. למזלם, גם הנהג האסקימוסי הפגין היכרות עם העולם האנושי המתורבת: “וור דו יו וונט טו גו?” שאל.
“טו דה ג’וויש קומיוניטי, פליז”, ביקש צנעני.
הנהג גירד בראשו. לשם כך הוא הסיר מעליו שני כובעי עור. לאחר כמה שניות של הרהור, שאל: “אר יו שור?”
פניו של צנעני החווירו. הן היו לבנות גם לפני כן, אבל עכשיו נעלם לו כל הצבע מהפנים, מה שדווקא גרם לו להשתלב בנוף. “דו יו נוו וור דה ג’וויש קומיוניטי איז, דה סינאגוג?” שאל צנעני.
“אופקורס איי דו”, אמר הנהג, “וואט דה הל אר יו לוקינג פור דר?”
המזחלת החלה לנסוע, והם הביטו בנוף הנשקף מהחלון. “מדהים”, אמר צנעני, “לא ייאמן שאנחנו מתחילים להתקרב לסוף המאה העשרים ואחת, ואנשים עדיין גרים במקומות כאלה”.
“מה רע?” חייך ורשבסקי. “מקום מושלם. אין חמסין, אין התייבשויות, אין ריח של קרם הגנה”.
“קל לך לדבר”, אמר צנעני, “סבא שלך נולד בארצות השלג, זה כנראה עבר אצלך בגנים”.
“אחי, אל תיסחף”, אמר ורשבסקי, “סבא שלי נולד בארץ. אבל הוא ידע לספר על ארצות השלג…”
ורשבסקי עצם את עיניו ונזכר בסבא עידו וסבתא פזית, שיזכו שניהם לשנים טובות בעזרת השם. הוא ביקר אותם בביתם ברעננה לפני שיצא לדרך, כדי לקבל את ברכתם. סבא קצת חשש מהנסיעה הזאת, אבל סבתא פזית קנתה לו חמישה סוודרים חדשים, וגם עשר חבילות תה מכל הסוגים.
“מי היה מאמין”, אמר סבא עידו, “שהנכד שלי ייסע לחפש יהודים באנטרקטיקה. המדינה מלאה במיליוני יהודים, מצפון עד דרום, אבל נסים ורשבסקי הצעיר חייב להביא עוד יהודים מהקוטב הדרומי!”
“נו, באמת”, גערה בו סבתא פזית. “עד שסוף סוף הוא דומה במשהו לסבא וסבתא שלך, או לסבא וסבתא שלי, אתה מוציא לו את כל האוויר מהמפרשים?”
“על מה את מדברת? את בעצמך אומרת שיש לו עיניים כמו של סבא איצ’ה”.
“והוא מתפלל בנוסח של סבא איצ’ה? הוא אוכל גפילטע של סבתא בלומה? שום דבר מהמסורת שלנו לא עבר אליו”, אמרה סבתא פזית. “לפני שסבתא פרידה נפטרה, היא השביעה אותנו שהנכד שלנו ידבר יידיש, שאשתו תדע להכין צ’ולנט, שיידע להיות חזן בימים נוראים כמו בעלה או שלפחות יגיד עליה ‘יזכור'”.
“אפשר לחשוב שאת יודעת יותר משתי מילים ביידיש, ושאני עובר עם קיטל לפני התיבה ביום כיפור”.
“דווקא אמרתי לכם שהייתי שליח ציבור ביום כיפור אצלנו, לא?” התערב נסים בדו־שיח.
“בטח שהיית. סלסלת ב’מי א־ל כמוך’ וב’א־ל נורא עלילה’, ואיחלת לסבתא פרידה ‘מנוחה נכונה בישיבה עליונה’, אבל איפה ה’ונתנה תוקף’ שגדלנו עליו?”
“בטח שאמרתי ‘ונתנה תוקף’. סבתא, הסברתי לך, הנוסח אצלנו משולב. עברו הימים של ‘או זה או זה’, אנחנו במדינה אחת. אבל כפרה עלייך, סבתא, מה נזכרת בזה פתאום?”
“כי פתאום אתה מתחבר לשורשים סוף סוף. שנים רציתי לצייד אותך בסוודרים, כמו שסבתא שלי ציידה אותי, כשהיא חשבה שלנסוע באוטובוס לירושלים זה כמו לקחת רכבת מוורשה לביאליסטוק”.
ורשבסקי נזכר בשיחה הזאת בחיוך, אך גם בגעגוע צורב. זו הייתה החלטה לא פשוטה להצטרף לשורות הסוכנות היהודית המתחדשת, ולצאת אל אנטרקטיקה המיושבת שהתגלתה רק לפני שנה. אבל מה לעשות – ברגע שנודע על הקרחון הענקי שנמס, ומתחתיו התגלתה אוכלוסייה אנושית שלמה שאף אחד בעולם לא ידע על קיומה, היה ברור שמישהו יצטרך לבדוק אם יש שם במקרה יהודים.
המזחלת נסעה בין ההרים, חלפה על פני אגמים קפואים, אבל שום אדם עדיין לא נראה באופק. הנהג הוביל את המזחלת בביטחון גמור, ונראה היה שהוא נוסע בדיוק לכתובת שאליה התבקש להגיע – למקום מושבה של הקהילה היהודית המקומית. מצד שני, כל עוד לא הגיעו ליעד, לא הייתה שום הוכחה שהנהג הבין באמת מה הם רצו ממנו, ושהמילה “ג’וויש” אינה משמשת גם לתיאור סוג של פינגווין.
“היינו צריכים להצטייד טוב יותר”, אמר צנעני. “חוץ מקומקום אלחוטי, הייתי צריך להביא גם אוכל שאפשר לחמם”.
“אתה יכול לבוא בטענות רק לעצמך, אחי”, אמר ורשבסקי. “אילו היית מכין סחוג כמו סבא שלך, לשנינו היה עכשיו תנור בוער בתוך הגרון”.
“אל תיסחף”, אמר צנעני, “סבא שלי לא הכין מעולם משהו חם יותר מ’מנה חמה’. אבל הוא ידע לספר על הסחוג של סבא שלו…”
המחשבה על הסחוג החזירה את צנעני ישירות לחאפלה שעשו לו סבא וסבתא, בחצר ביתם שבנתיבות. הוא בא בסך הכל להגיד שלום, והם הזמינו את כל השכונה.
“את כל כמות השלג שלא ירד פה שמונים שנה”, צחק סבא איציק, “ערן שלנו הולך להשלים ביום אחד שם”.
סבתא שושי יצאה מהמטבח עם ערמות של שמן, דבש ובצק עלים בגרסאות שונות. ערן חייך בחצי פה, ובחצי השני נשבע לעצמו שאת כל הערמה הזו הוא יזרוק לפח הראשון שיראה בדרך. בארצות המוצא של כל המאפים האלה אורח החיים היה טבעי ובריא, ובית החרושת היה המטבח הביתי; אבל סבתא שושי קנתה את כל זה בסופר, מה שנוגד לחלוטין את איחולי ה”תהיה בריא” שיוצאים מהפה שלה כל רגע.
“קח את זה לדרך”, אמרה סבתא, “שתהיה בריא. הרב ציון, בוא תברך אותו”.
הרב ציון, הרב של בית הכנסת, ניגש אל ערן והניח את ידיו על ראשו. “מי שברך אבותינו אברהם יצחק יעקב, משה אהרן דוד ושלמה, הוא יברך את השם הטוב ערן בן יוסף למשפחת צנעני, שיצליח בכל דרכיו, ויזכה להיות שליח נאמן של הקדוש ברוך הוא לקבץ נדחי עמו ישראל…”
“תענה ‘אמן'”, לחש סבא לערן, תוך כדי שהרב ציון ממשיך לאלתר ברכות, כפי שהיה עושה אביו המנוח בשעתו.
“אבל הוא עוד לא סיים”, לחש ערן.
“שכחת את כל מה שלמדת בבית, הה?” לחש סבא וטפח על שכמו של ערן. “‘אמן’ לא עונים בסוף, אלא אחרי כל מילה שנייה. לא כמו בבית הכנסת החדש אצלכם. אבל העיקר שאתה הולך להביא יהודים לארץ ישראל, זה היה הדבר הכי חשוב לסבא יעיש וסבתא מזל, הריני כפרת משכבם”.
כעבור כמה דקות הנוף השתנה. ורשבסקי וצנעני שפשפו את עיניהם הקפואות, ולא האמינו למראה שנשקף מולם. כפר אמתי, מיושב, באמצע שום מקום. תדהמתם גברה עוד יותר כשהמזחלת עצרה ליד איגלו גדול שמעליו התנוססה מנורת זהב.
“היר ווי אר”, אמר הנהג. השניים שילמו לו וירדו מהמזחלת.
מבפנים האיגלו נראה כמו בית כנסת לכל דבר. אמנם הוא היה די חשוך, ורק מעט אור חדר אליו מבעד לתקרה, אבל תכולתו הייתה כמו בכל מקום אחר. ספסלי עץ, ספרים, בימה, אולי ארון הקודש היה קצת יותר גדול מארון ממוצע בארץ. רק דבר אחד היה חסר בבית הכנסת – אנשים.
ורשבסקי התיישב על אחד הספסלים ופתח ספר תהילים. “בוא נחכה פה, בטח עוד מעט יעשו מנחה”.
“על מה מבוססת הנחת היסוד שלך שיהיה פה מניין?” הקשה צנעני.
“אין מניין”, אמר קול עמום.
“קצת אמונה, אחינו”, אמר ורשבסקי, “בטוח ש… רגע, מי אמר ‘אין מניין’?”
“אני”, בקע הקול מתוך ארון הקודש. למשך פרק זמן קצר השניים היו משוכנעים שהשכינה מדברת אליהם מתוך הארון, אבל עוד לפני שהספיקו לתהות למה השכינה שורה דווקא בקוטב הדרומי – נפתח ארון הקודש. אקסימוסי חמור סבר, בעל פאות מסולסלות ומעיל עור שמארבע כנפותיו משתלשלות ציציות, הביט בהם מבפנים.
“מי אתם?” שאל.
“שלום עליכם”, אמר ורשבסקי, “אנחנו יהודים מישראל”.
האסקימוסי הביט בהם בפליאה. “מישראל? ואני חשבתי שהגרוע מכל כבר מאחורינו, אחרי כל המשלחות שביקרו כאן”.
“סליחה, רבנו”, התנצל ורשבסקי והושיט לו יד. “מחילה אם אנחנו מפריעים, פשוט…”
“נו, לא נורא, התרגלתי. מאז שנמס הקרחון הגדול שניתק אותנו מכל העולם היו פה כל מיני משלחות מכל מיני מדינות, אבל יהודים עוד לא היו. נו, שיהיה, ברוכים הבאים”.
ורשבסקי וצנעני הביטו זה בזה. הם ידעו שביבשת הקפואה אין טעם לצפות לקבלת פנים חמה, ועם זאת לא ציפו שהיא תהיה עד כדי כך צוננת.
“זה בסדר, אינך חייב לארח אותנו אם זה קשה”, אמר צנעני, “אנחנו נשב פה בחושך לבד”.
“לא, לא, אם כבר באתם, לפחות נקיים מצוות הכנסת אורחים. מצווה נדירה שלא זכיתי לקיים מימיי”.
כלב ים גדול זינק לעברם כשהתקרבו לאיגלו. “הס!” גער בו האסקימוסי. “ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב־ים לשונו. חכו רגע בחוץ, אגיד לאשתי שיש לנו אורחים”.
הגאולה המיוחלת, כלומר כניסה למקום שאולי יזכו להתחמם בו קצת, נדחתה בכמה דקות. ורשבסקי וצנעני חיכו בחוץ.
“מסופקני אם הייתה קהילה כלשהי בתפוצות שבה תרבות הכנסת האורחים הייתה ירודה כל כך”, אמר צנעני.
“אני לא מופתע”, שמר ורשבסקי על קור רוח, אם כי זה לא היה קשה בטמפרטורה המקומית. “בכל קהילה יש יהודי אחד נרגן ושונא חברה, לא? ההבדל היחיד הוא שברוב המקומות יש עוד יהודים חוץ ממנו, וכאן לא בטוח שיש”.
“יש עוד שלושה יהודים כאן”, אמר הסוס שעמד בחצר, “והם הרבה פחות מנומסים כלפי אנשים מבחוץ”.
“אולי כי הם לא רגילים לפגוש אנשים מ…” אמר ורשבסקי, ולפתע נעצר. “מי אמר את זה?”
“אתה שוב תגיד שאני חולם”, השיב צנעני, “אבל אני משוכנע שהסוס דיבר”.
“עכשיו באמת הגזמת. אין סוסים שמדברים עברית!”
“חפש באנטרקטיקה”, אמר הסוס. “יש פה הרבה דברים שאין בישראל שלכם. על פינגווין כשר, למשל, שמעת?”
“סמאללה, המקום הזה מטורף לגמרי”, נדהם ורשבסקי. “זה באמת שונה מכל חור בעולם שיש בו יהודים”.
“אל דאגה, אתם לא הולכים לראות פה הרבה דברים”, אמר הסוס, “כי לא תחזיקו מעמד כאן יותר מיומיים”.
“מה?!” נחרד צנעני.
“מבחינה פיזית רפואית תוכלו לשרוד כאן”, הסביר הסוס, “אבל היחס מצד האנשים לא יעשה לכם חשק להישאר. תבינו, אנשים כאן התרגלו לכסות את עצמם בשכבות, לעטוף את עצמם, להסתגר. זה משפיע על האישיות, על התרבות, על תפיסת העולם”.
צנעני הסתכל מסביבו. “אני מתקשה להאמין שזה יצליח”, אמר, “אתה רואה אנשים כאלה משתלבים בארץ? עומדים בתור? רואים סרטים ישראליים ישנים ביום העצמאות?”
“בטח”, אמר ורשבסקי, “אסקימו לימון”.
הדלת נפתחה. “אתם יכולים להיכנס”, אמר האסקימוסי.
“אח, איזה יופי, ישתבח שמו”, אמר ורשבסקי בשמחה למראה האח שבאמצע האיגלו. הם התיישבו על שני כיסאות עץ, והושיטו את ידיהם לכיוון האש.
“מה תשתו? שתייה קרה או קפואה?” שאל האסקימוסי.
“לא תודה”, אמר צנעני.
“האמת שאני אשמח דווקא לאכול”, אמר ורשבסקי. “יש לחם, פיתה, משהו? לא אכלנו מאז הטיסה”.
“לא הפשרתי קרח לנטילת ידיים”, אמר האסקימוסי, “אבל יש דגים”.
“הולך”.
האסקימוסי התיישב מולם עם צלחת דגים, ושתי כוסות קרח עם קוביות לימונדה. “שמי אקוטאק”, אמר, “ואני הגבאי הראשי של הקהילה היהודית כאן”.
“לכבוד הוא לנו”, אמר צנעני. “אז אתה אחראי על בית הכנסת שהגענו אליו?”
“ממש לא”, אמר אקוטאק, “יש לנו שני בתי כנסת בכפר. אחד שאני מתפלל בו, ואחד שבחיים אני לא אתפלל בו. היינו עכשיו בשני שבהם”.
“ומותר לדעת, אם יורשה לי לשאול, מה עשית בתוך ארון הקודש?” התעניין צנעני.
“ישבתי ללמוד דף יומי”, הסביר אקוטאק, “ואני הרי לא יכול לעשות זאת במקום פתוח כמו בית כנסת. בתור יהודים מישראל, אתם ודאי יודעים שיסוד עבודת ה’ הוא להיות סגור ואטום מכל הכיוונים”.
“האמת היא ש…”
“טוב, אין לנו הרבה זמן, אני צריך עוד לצאת לדיג היום. אז מה אתם מחפשים כאן, בעצם?”
ורשבסקי וצנעני הביטו זה בזה, וכל אחד חיכה שחברו יתנדב לפתוח את השיחה. לבסוף ורשבסקי פתח את פיו. “בכבוד, צנעני”, אמר.
“ובכן”, פתח צנעני, “הגענו אליך בעקבות התחזיות המטאורולוגיות הקודרות. אני לא יודע אם אתם יודעים, אבל הקרחונים נמסים בקצב מסחרר. מדענים צופים שבתוך כמה עשרות שנים יתרחש כאן אסון אקולוגי בקנה מידה עצום, שיחריב את כל אנטרקטיקה”.
“נו, נו”, אמר אקוטאק בביטול, “ואתה הגעת כדי להשתלט על היבשת ולהציל אותה מהשמדה?”
“לא בדיוק. הגעתי כדי להציע לכם לעבור לגור במקום הבטוח ביותר בשבילכם, בישראל”.
אקוטאק התבונן בשניהם במבט מקפיא. “הרגשתם בדרך את הרוח? לזה קוראים רוח נעימה. אם תבואו בעוד חודש, הרוח תעיף אתכם מכאן ועד לקוטב הצפוני. לכן יש לי מעיל עור חזק, חסין מפני כל רוח, כל תנועה וכל אדם שינסה להזיז אותי במילימטר ממקומי”.
כיוון שהידיים של צנעני עדיין לא הפשירו, הוא הסתפק בהרמת אצבעותיו כלפי מעלה, כדי לסמן לוורשבסקי שהוא מרים ידיים – ועכשיו הזמן לעבור לתכנית ב’.
ורשבסקי קלט את האות. “אני אשכרה מבין אותך, רבנו”, אמר, “אבל תחשוב קצת על הנשמה שלך. מתחת לכל המעילים שאתה לובש פועם לב יהודי, הלב שמחבר את כולנו מדורי דורות. העיניים שלך, כמו של אבות אבותיך, היו נשואות תמיד לציון”.
“אני נושא את העיניים ורואה רק קרח. לפעמים אני מתרחק מהכפר ורואה רק ים. מעבר לזה, נכון לעכשיו, אין לי צורך לראות כלום. טוב לי בכפר הזה, אני אוהב את אנטרקטיקה, ואין לי שום עניין לגור במקום אחר – ודאי לא במקום שבו המעלות עולות מעל לאפס”.
“תראה”, המשיך ורשבסקי לנסות, “המציאות היא לא שחור־לבן, צריך גם…”
“אתה צודק, היא לא שחור־לבן”, אמר אקוטאק, “היא רק לבן. לבן בלבד”.
ורשבסקי נשם עמוק. נראה היה שקל יותר למכור פה קרח מאשר לעודד עלייה. “שמע, אני אהיה אתך דוגרי”, אמר לבסוף, “פעם גם אני הייתי ככה. שלא לדבר על אבא שלי, סבא שלי וסבא רבא שלי. פעם לכל הליטאים היה טוב בליטא, ולכל העיראקים היה טוב בעיראק, ולכל האתיופים היה טוב באתיופיה, ולכל הפול… בעצם אני לא בטוח שלפולנים היה טוב מתישהו, אבל הבנת את העיקרון, כן?”
אקוטאק הנהן בראשו.
“מצד אחד המצב הזה השתנה כבר לפני יותר ממאה שנה”, המשיך אותו צנעני, “כי אנשים קלטו שיהיה להם טוב יותר בארץ ישראל, בבית האמתי שלהם. אבל מצד שני, עדיין כל אחד נשאר במקום שלו – הליטאים בבית הכנסת הליטאי, העיראקים בקהילה העיראקית, האתיופים בעדה האתיופית, לכל אחד היה טוב עם אלה שנראים ומתנהגים כמוהו. אבל הזמן עבר, ואנשים החלו לגור אלה לצד אלה, וללמוד אלו עם אלו, ולהתחתן בלי שום קשר למוצא ולתרבות של ההורים. קח אותי, לדוגמה; אילו הייתי חי לפני ארבעים שנה, ודוור היה מגיע אליי עם דואר רשום – כשעוד היה דואר – הוא לא היה מוכן להאמין שאני ה’צנעני’ שרשום בכתובת”.
“אתה מבין? אנשים מרגישים היום הרבה יותר סבבה”, אמר ורשבסקי, וקירב את כיסאו מעט לכיוונו של אקוטאק. “פעם כל אחד חי בתוך האיגלו שלו, התרבות שלו והעולם שלו, אבל גילינו שהרבה יותר טוב לחיות בתור… נו, איך קוראים לזה?”
“פסיפס?” הציע צנעני. “ספקטרום רחב? מיקרו־קוסמוס של כלל האנושות?”
“חשבתי יותר בכיוון של שקשוקה”, אמר ורשבסקי. “הכל מתערבב ביחד על האש, ויוצא אחלה”.
“מה זה שקשוקה?” שאל אקוטאק.
“בוא אני אראה לך, מתכון מדהים של סבתא שלי. עגבניות יש לך פה?”
“יש לי רק דגים”.
“יאללה, דגים. נעשה לך גפילטע־חריימה, זה הלהיט היום. צנעני, אתה עוזר לי?”
***
צנעני הרים את בלם היד ולחץ על כפתור החניה. הרכב התכווץ ונכנס למקומו הצר בחניון, וכך משימת החניה בירושלים הסתיימה בתוך שנייה וחצי. הוא הביט אל הכניסה לבניין המשרדים, וראה שוורשבסקי לא הגיע. ככה זה באלול, הרהר לעצמו. כולם כבר התרגלו להגיד סליחות רק בשבוע שלפני ראש השנה, אבל לומר רק פיוטים עם מילים מובנות, לחן קליט, תפקידים לכל הקהל וכוס תה בצד; רק ורשבסקי חייב להתחיל מתחילת החודש.
בינתיים צנעני נשאר ברכב והאזין לחדשות. שוב המהדורה נפתחה בוויכוחים האלימים באתר החרמון, בין הנהלת האתר ובין העולים החדשים מאנטרקטיקה. לסכסוך סביב הגבלת מספר המבקרים באתר – האסקימוסים דרשו שיהיו לכל היותר עשרה בו־זמנית – הצטרף עכשיו גם פולמוס הלכתי. יקותיאל־אקוטאק, שמונה לרב הראשי של החרמון, טען שאין בעיה לבשל פינגווינים, ועורר סערה בקרב הרבנים. “בתשובה למכתבו של הרב הראשי”, אמר הקריין, “שביקש ממנו שלא לעורר סערה, אמר הרב אקוטאק כי הוא מוכרח לעורר סערות, אחרת הוא עשוי למות מחום”.
צנעני לא חיכה להמשך החדשות, ויצא מהרכב. ורשבסקי חיכה לו בכניסה לבניין, מחזיק בידו בקבוק מים גדול ועיתון. זה המענה שהוא קיבל מהאפליקציה שמודדת את רמת האמוציות בבניין הקרוב, מכפילה ברמת האגרסיות של האיש שאתה הולך להיפגש אתו, ואומרת לך במה כדאי להצטייד. “הבנתי למה בקבוק מים, אבל למה עיתון?” שאל צנעני. “שאם יפטרו אותנו, כבר יהיה לנו ביד לוח ‘דרושים'”, הסביר ורשבסקי.
הם נכנסו פנימה. כל האנשים שחלפו על פניהם נשארו לחוצים ומוטרדים. מאז שהתפוצצה פרשת האסקימוסים חרב הסגירה מונפת על הסוכנות המתחדשת. תפסיקו להביא לפה יהודים מיבשות נידחות, אמרו להם, זה רק יוצר מהומות. הרבנות הראשית התריעה מפני אתגרים שכמותם לא היו בתולדות המדינה, ואפילו הנשיא אמר שהאקלים המאוזן בישראל נפגע בצורה קוטבית. ורשבסקי וצנעני לא פיתחו ציפיות גבוהות מהפגישה הזאת, עם ראש המחלקה לקיבוץ נידחים אחרונים. השאלה הייתה רק מה הוא יגיד להם – שכל המחלקה נסגרת, או שרק הם נזרקים החוצה.
במשרד המתין להם ראש המחלקה, אברהם כנפו, בפנים מאירות. “למה הפנים שלכם קפואות, לא הפשרתם מאז שחזרתם מאנטרקטיקה?” שאל בחיוך.
ורשבסקי וצנעני התיישבו מולו.
“רצינו קודם כל להתנצל על המהומה שיצרנו”, אמר צנעני, “היינו נחושים לביצוע המשימה בכל מחיר. לא הבאנו בחשבון שמדובר בטיפוסים שלא יסתדרו במדינה, והמדינה לא תסתדר אתם”.
“אין דבר כזה ‘לא יסתדרו במדינה'”, צחק כנפו, “המדינה עצמה היא ההסתדרות, היא תוצאת הסדר בין כל האזרחים. כמו שכל העולים הסתדרו במשך מאה שנה, כך יהיה גם עכשיו”.
“אז… אתה חושב שהכל יהיה בסדר?” שאל ורשבסקי.
“ודאי”, אמר כנפו, “בשביל זה אנחנו כאן, לאחד את כל התרבויות וכל סוגי האנשים. ברגע שהחבר’ה החדשים יתאקלמו בינינו, הם יביאו את ההרמוניה הישראלית לשיאים חדשים של אחדות וחיבור קצוות”.
“מה הם הולכים לתרום לנו?” שאל צנעני. “יכולת להתגונן ולהסתגר בתוך עשר שכבות? התרחקות מכל גורם אנושי? שימוש במשאבי הפינגווינים?”
“אני עוד לא יודע מה הם יתרמו לנו, ידוע לי רק דבר אחד: שהאסקימוסים קיימים בעולם. אם הם קיימים, זה אומר שיש להם חלק במארג המופלא שאנו יוצרים פה”.
ורשבסקי וצנעני שתקו, בעיקר מפני שלא היה להם מושג לאן השיחה אמורה להתפתח.
“אז… בשביל מה בעצם קראת לנו?” שאל צנעני.
“בשביל המשימה הבאה, כמובן. שמעתם שהתגלתה קהילה יהודית במדבר סהרה?”