ארבעה בתים וגעגוע

סיפור על מלך, מלכה, יהודי, צורר והבתים שלהם

“הבית הוא איפה שאתה נמצא!” (פומבה)
“כל מקום שהלך שם – ביתו עמו.” (ברכות י ע”ב)

הפקיד ישב בבית המלכות,
בין בית הנשים לבית היין,
טבל נוצתו בדיו וניסה
לתחקר את זו ששותקת עדיין.
“אבא?” “אין”.
“אמא?” “אין”.
“בית?” “היה”.
נשען הפקיד על שולחן עשוי שש,
והבין שהפעם ישנה בעיה.
“גברת, תראי, כדי להיות מלכה,
לפחות סעיף אחד חייבים פה לרשום”.
“בסדר”, אמרה ובהתה בחלון,
“כתוב בסעיף הבית: כאן. במקום”.

שליח על חמור הסתובב בשושן,
על גב חמורו חבילות של בגדים.
אנה ואנה רכב וחזר,
מחפש את ביתו של מרדכי היהודי.
לפתע פגש באיש עוטה שק.
“איפה מרדכי? תוכל לגלות?”
“אני הוא”, ענה האיש בקצרה.
“נפלא, אז יש לי כמה שאלות”.
“אבא?” “יאיר”.
“אבא של אבא?” “שמעי”.
“בית?” “שם. היה”.
לשליח המתוסכל הוא המשיך להסביר: “איבדתי את הבית בימי יכניה”.
“עשה לי טובה”, התחנן השליח,
“לך תבין נהלים של חברת שליחויות.
איפה בתכל’ס הבית שלך?
איפה המקום שתוכל בו לחיות?”
“במובן הזה, כל מקום הוא ביתי”,
ענה האיש, כעומד על שלו.
“גם ברחוב אני המחליט מה איתי,
למי אני כורע ולמי לא”.
“עזוב, התייאשתי”, אמר השליח,
“לא נכנס לי בטופס, אני מוותר”.
הוא חזר לארמון, ומרדכי היהודי
לא קיבל את הבגדים
ששלחה לו אסתר.

הבן הקטן התפרץ אל הבית.
“מה קרה?” סחה אמא, “ולמה הזעת?”
“אבא בבית? חייב לספר לו!”
אמר בהתרגשות הילד ויזתא.
“היום היה לנו שיעור מלאכה,
עשיתי עץ תלייה מה זה גדול!
היה גם מבחן בנימוסים והליכות, קיבלתי אפס יפה ועגול!
אבא יהיה גאה בי כל כך,
יחייך מאוזן לאוזן ממש…
אגב, לפי שיעור גאומטריה,
זה יהיה קו ישר ממשולש למשולש.
בדרך הביתה רמסתי נמלה,
הצקתי לחתול ודרסתי עיט,
וברגע שפגשתי יהודים… רגע,
איפה אבא? הוא שוב לא בבית?”
זרש נאנחה אנחה כבדה.
הבית מפואר, חדרים בו המון,
ובכל זאת המן כמעט לא נמצא בו, מוצא תירוצים ללכת לארמון.
כמה היא רוצה איזה ערב אחד
על כוס של חומץ איתו לשבת,
לספר לו שאין כמוהו נבל
וכמה שאותו היא שונאת ומתעבת.
אך מה לעשות, הוא כמעט לא בבית, חוזר בשתיים, יוצא בשלוש
ובזמן הקצר שהוא קופץ לצוהריים
הוא נדחף אבל וחפוי ראש…

בבית המלך שקט שרר,
בית היין משיירי המשתה נוקה
ובבית המן (שהפך לבית אבל)
ישבו מרדכי ואסתר המלכה.
אסתר הביטה בבית הענק
שאתמול בעלה אחשוורוש הביא לה.
“מה אני עושה עם הבית הזה?
למי יש ראש למלא עכשיו וילה?”
“לי לא אכפת”, אמר מרדכי,
“מצידי לגור גם בבית המן.
הבית בהווה – הוא היכן שאני,
בכפוף לאותה נקודה של זמן.
הבית הגדול, האמיתי, המהותי –
הרי הוא מחכה אי שם בירושלים,
ובליבי השתקפות של אותו המקום
מלווה אותי היכן שאהיה בינתיים”.

מרדכי התחיל לסדר את הבית:
שולחן בצפון, מנורה בדרום,
מקום לתפילה ומקום להתוועד,
כמו בבית ההוא רק בזה המקום.
אחר כך הוא פרס לפניו את המגילה
ומילא את הטופס, מילה אחר מילה:
“בעל הבית?” “הקדוש ברוך הוא,
שכל העולם כולו הוא ביתו”.
“כתובת למשלוח?” “בית המקדש,
אליו הלב שלוח ואין בלתו”.
“כתובת מגורים?” “בית המן בשושן, המקום שאני נמצא בו כעת”.
“הערות:” “ביתי יישאר עוד איתי,
גם אם אנדוד לעולם ועד”.

מאז בפורים, במשלוחים וסעודות, מבית לבית אנשים עוברים.
יש מהם שביתם נחרב,
יש שביתם ניתן לזרים.
אך בכל דור ודור הבית איתם,
גם אם הגורל אותם יסובב
כי הבית הגדול והקדוש שלהם –
הרי הוא איתם
בעמקי הלב.

גם כשהבית רועד זה תקופה,
ולחלקנו הבית הוא מלון או צבא,
גם כשיש השבויים הרחק מביתם
והקרב על הבית עדיין לא תם,
רצינו רק להזכיר ולהגיד:
שיווינו הבית
לנגדנו תמיד.

*

ופלייליסט שירי בית: